כל מה שחשוב ויפה
שי טרא ליטמן צילום: בן פלחוב
שי טרא ליטמן צילום: בן פלחוב

סקס, סמים ורגשות: הגבריות החדשה של המוזיקאים הצעירים

באלבומים של רון עשהאל, שאיי אנטי ושי טרא ליטמן - שלושתם מוזיקאים בני 20 ומשהו - בולט המודל הגברי החדש: כזה שעסוק בשברון לב, בדיכאון, בחרדה ובדימוי גוף

בשנה האחרונה הוציאו רון עשהאל, שי טרא ליטמן ושאיי אנטי – שלושה מוזיקאים בעשור השלישי לחייהם – אלבום בכורה. החוט המקשר בין השלושה הוא ז׳אנר ההיפ־הופ אבל לא רק: הקולות הגבריים בשלושת האלבומים מביאים איתם בשורה של שינוי ואולי אפילו דור חדש של גבריות. השירים באלבומים עוסקים בסמים (בין אם בסחר או בצריכה), בבדידות, בשברון לב, בדיכאון ובאובדנות. החזות הגברית הגנרית שלרוב מזוהה עם תרבות ההיפ־הופ – גוף גברי שרירי, תכשיטים יקרים וליריקה המבוססת לרוב על החפצת נשים והתעסקות בכסף וסמים – מתפרקת לחלקים בשלושת האלבומים הנ״ל.

המודל החדש שנוצר נוכח הפירוק אינו נענה למודל קיים – הן מבחינה ויזואלית, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת תוכן. היעדר הנחרצות היא חלק ממגמה עולה בשנים האחרונות ברחבי העולם של נזילות ככלל, ונזילות מגדרית בפרט (ראפרים שמזדהים כקוויר, לובשים שמלות או מורחים לק על הציפורניים). דוגמה מובהקת היא הראפר Lil Nas X, ששובר מוסמכות מבחינה ויזואלית ומוזיקלית, כשהקליפים שלו מציגים סצנות יחסי מין הומוסקסואלים, או כשהוא משלב בין היפ־הופ, פופ ורוק.

למה מי מת?!?!! // רון עשהאל

האלבום ״למה מי מת?!?!!״ של רון עשהאל (27), הוא פרי יצירה משותפת שלו יחד עם הרכב הג׳אז באבל ראפ טראפ (אייל ערב, תומר זוזובסקי, גיא בן עמי ונועם שפירא) והמוזיקאי גיאגיא (גיא בן עמי). עשהאל מוכר היטב לחובבי ההיפ־הופ המקומי עוד מימיו כחבר בהרכב ״תלא מובב״ עם אור שושנה (וייב איש).

בניגוד לניחוח הניו יורקי שליווה את הקו המוזיקלי שלו בעבר, באלבום הנוכחי שיתוף הפעולה עם הרכב הג׳אז הוליד אלבום שמושפע מז׳אנרים רבים, ועל כן אי אפשר לקטלג אותו תחת ז׳אנר אחד ואחיד. באלבומו מתאר בין היתר עשהאל עבר שכולל סחר בסמים, דיכאון ומעצר כקטין: ״התיישבתי לכתוב קורות חיים / מה כותבים? / סחר בסמים / 11 שנות לימוד בלי בגרות / או שיט אני באמת נראה מקרה אבוד על הנייר״.

רון עשהאל. צילום: יונתן נבו

רון עשהאל. צילום: יונתן נבו

רון עשהאל, למה מי מת?!?!! צילום: יונתן נבו

רון עשהאל, למה מי מת?!?!! צילום: יונתן נבו

 

החפצת הנשים, אלמנט שגור בפיהם של ראפרים רבים, מוחלף בשברון לב. ההתפארות ברכוש, כסף או תכשיטים מוחלפת באידיאולוגיה אנטי ממסדית, ובמאבקו של האמן להצליח

בניגוד לחזות הגברית הגנרית שמושתת על מכלול נשים־כסף־סמים כמעמד של כוח, האלבום מתאר את השילוש הנ״ל ממקום פגיע וחשוף. החפצת הנשים, אלמנט שגור בפיהם של ראפרים רבים, מוחלף בשברון לב. ההתפארות ברכוש, כסף או תכשיטים מוחלפת באידיאולוגיה אנטי ממסדית, ובמאבקו של האמן להצליח. השימוש בסמים יורד מגדולתו ומוחלף בסיפורו האישי שכולל את עברו כסוחר. ״אני הבן זונה שישטוף לך ת׳אוטו / יביא לך את האוכל עד הבית / ינקה לך את הבגדים / בסוף ימכור לילד שלך סמים״.

בשיר הפותח את האלבום, ״משהו לנגן בגיהינום״, מתאר עשהאל איך הקרובים עליו מבכים את מותו בטרם עת: ״לא מת עשיתי בכאילו / הם מחפשים אותי עדיין / ולא מפחיד אותי הסוף שלי / אם אני אמות היום אז תוציאו ת׳אלבום / תכתבו לי על המצבה המוות של החלום״. בקליפ לשיר שביים וצילם יונתן נבו, עומד עשהאל על גג מוזנח, סביבו דולקת העיר. עשהאל מסתובב אנה ואנה בגג בלי לדובב את מילות השיר כנהוג. הוא לא מישיר מבט למצלמה, ונדמה כאילו המצלמה חושפת רגעי הרהור אישיים של האמן עם עצמו. ב־30 השניות האחרונות של הווידאו, הנוף העירוני עולה בלהבות. עשהאל לא מתרגש מהעניין, ודמותו די פסיבית לאורך הקליפ.

יונתן נבו הוא גם זה האמון על צילום עטיפת האלבום, שבו נראה עשהאל כשהוא עוטה קסדת אופנוע. האופנוע הוא דימוי גברי אולטימטיבי, והקסדה משמשת בתרבות הפופולרית בימינו כמעין מעטה מטשטש זהות המעניק כוח לעוטה אותה. להסתרת הפנים בתרבות ההיפ־הופ מסורת ארוכה, כששתי דוגמאות מהזמן האחרון הן הראפר קנייה ווסט שנוטה לכסות את פניו, או תרבות ז׳אנר הדריל שהמזוהים עמה נוהגים לכסות את פניהם (לרוב מסיבות של אי־הפללה מול רשויות החוק). אבל נדמה שאצל עשהאל הקסדה מנכיחה אולי יותר מהכל את השבריריות ומבקשת להגן עליו מן העולם שבחוץ. האלבום חושף את הקרביים שלו עד כדי כך שהוא כמו מבקש לשמור על הזהות הוויזואלית שלו לעצמו.

ימים נוראים // שאיי אנטי

האלבום החדש של שאיי אנטי (Shae Anti) (22) ״ימים נוראים״, עוסק באופן כנה להחריד באלימות, אובדנות, בדידות, סמים ודיכאון. השיר הפותח את האלבום ״סליחה שלא גמרתי, נהייתי עצוב״, נפתח עם דבריו של גבריאל בלחסן ז״ל (מתוך הסדרה ״הפיצוחיה״ של יניב קרסוצקי ומוריס קנדיוטי, אז סטודנטים לקולנוע, בתחילת שנות ה־2000): ״הרי הכל הופך להיות כל כך סתמי ששום דבר לא צופה בך / שאין שום דבר שמנחה אותך / שהכל סתמי / אבל הכל סתמי״.

הסדרה צולמה בפיצוציה ששכנה בפינסקר פינת בוגרשוב, ובה עבד קרסוצקי כמוכר. בעשרת פרקי הסדרה מתועדים לקוחות קבועים ומזדמנים שנכנסו לפיצוציה (שחקן סרטים פורנוגרפיים, חסיד ברסלב או נשים שעוסקות בזנות), ואת השיחות הליליות ביניהם לבין קרסוצקי. הלך הרוח של הסדרה מתאר את תחילת המילניום, עיסוק במין, סמי הפיצוציות או החיפוש אחר אלוהים. פרקי הסדרה שודרו בהוט 8 בשנת 2004, ובשנה האחרונה זכו להתעניינות מחודשת בקרב צעירים.

שאיי אנטי. צילום: שאול סלמונה

שאיי אנטי. צילום: שאול סלמונה

שאיי אנטי, ימים נוראים

שאיי אנטי, ימים נוראים

לא ברור אם זו הייתה כוונת המשורר, אבל קשה שלא לחשוב על תרבות הרשתות החברתיות שמעלה על נס אושר ומודל גוף־נפש בלתי אפשרי, ומעלימה כליל מהריבוע כל זכר לקושי או התמודדות נפשית

בלחסן, שהיה מוזיקאי מוכר, מחברי להקת אלג׳יר ומתמודד נפש (התמודדות שהתפרצה ככל הנראה בעקבות שימוש בסמים, לדבריו), הוא דמות קבועה בפיצוציה. בסדרה הוא משתף את קרסוצקי בניסיונות התאבדות, או בפעם שבה גנב בובת מין מחנות. גם 18 שנים אחרי שנוצרה, התכנים של הסדרה עדיין רלוונטיים: דמותו הטרגית של בלחסן המצוטטת באלבום משרטטת את הקשר הבלתי נמנע בין יצירה לכאב, שבא לידי ביטוי גם ביצירתו של אנטי.

עטיפת האלבום (שעיצב אנטי יחד עם עומר בית הלחמי) היא צללית שחורה של אנטי, כשעל פניו נראה רק חיוך ספק מצויר (ככל הנראה חיוכו של החתול מהסרט ״אליסה בארץ הפלאות״). לצווארו קשור בלון בחוט תיל. בדומה לעשהאל, גם אנטי מעלים את זהותו, ומדגיש שני אלמנטים מנוגדים – חיוך וחוט תיל (המדמה חבל תליה). לא ברור אם זו הייתה כוונת המשורר, אבל קשה שלא לחשוב על תרבות הרשתות החברתיות שמעלה על נס אושר ומודל גוף־נפש בלתי אפשרי, ומעלימה כליל מהריבוע כל זכר לקושי או התמודדות נפשית.

אנטי מעלה באלבום סוגיות כמו תור ללק ג׳ל, שליחת הודעה לבחורה, ומציין ש״כותב את השיר הזה רק כי הסוני 5 שלי לא מחובר אל הקיר״, ובכך מרפרר לתרבות המסכים הממכרת. בניגוד לליטמן ועשהאל, אנטי עוד לא שחרר לחלוטין את האלמנטים הגברים כמו ״קראט בעגיל״ או ״שיניים בגריל״ (המתייחסים לעגיל יהלום ושיני זהב שעוטים ראפרים ברחבי העולם), אבל גם בו בזמן בז לאותה גבריות כשהוא אומר ״הגעתי לפורקן אני נגעל ממך / או מעצמי / ואיך שאני מתנהג״ (בשיר ״סליחה שלא גמרתי, נהייתי עצוב״); או ״באיזה דלק ממלאים ת׳לב / וכמה הוא עולה / זהב יהלומים כאב״ (בשיר ״נזק״). ועדיין, השיח המיזוגני לא נעלם לחלוטין מהאלבום כשאנטי אומר: ״הגיעה לפה צ׳וצ׳ / יש לה ים תלתלים / אני בוחן את העניין / מעביר בין חברים״ מהשיר הראשון, שמבוסס על האימרה השגורה של ראפרים ״להעביר בחורה בין חברים״.

חשוב // שי טרא ליטמן

שי טרא ליטמן (20) הוציא את השיר הראשון שלו ״ילד לבד שמן ועשיר״ כשהיה בן 18. בקליפ שלווה אותו הוא התערטל עם ספגטי ובשר, ונמרח בקטשופ. אלבום הבכורה שלו שיצא בשנה האחרונה, ״חשוב״, מנכיח את עיסוקו בדימוי גוף ומשקל ביתר שאת (״לפעמים אני אוכל עד שכואב לי״) וכן את ההתמודדות שלו עם אובדנות ושימוש בסמים.

בשונה מעשהאל ואנטי, ליטמן מראה את גופו נכוחה על עטיפת האלבום. בצילומו של יום עומר, נראה ליטמן כשפלג גופו העליון חשוף, כשהוא מרכין את ראשו, ספק מחבק ספק מסתיר את גופו. המילה ״חשוב״, עשויה פלסטלינה צבעונית מתנוססת על התצלום, כמו גם רשימת השירים בצדו השני של האלבום.

שי טרא ליטמן, חשוב. צילום: יום עומר

שי טרא ליטמן, חשוב. צילום: יום עומר

השיח על אשמה, בושה, הרס עצמי וחוסר ביטחון הנובעים מצפייה בפורנו, עישון ואכילה מרובה, מקבל במה לגיטימית דרך המוזיקה, ועל אחת כמה וכמה דרך העטיפה

השיח על אשמה, בושה, הרס עצמי וחוסר ביטחון הנובעים מצפייה בפורנו, עישון ואכילה מרובה, מקבל במה לגיטימית באלבום, דרך המוזיקה ועל אחת כמה וכמה דרך העטיפה. לצד המוזיקה, ליטמן מצייר ויוצר דימויים מפלסטלינה, שלאחרונה גם ראו אור כפריטי לבוש (בשת״פ בין ליטמן לחנות הבגדים צ׳ופ שופ). השפה הילדית והנאיבית של ליטמן, המבוססת על חומר יצירה צבעוני לילדים (וכן גילו הצעיר), עומדת בניגוד לתכנים המורכבים שהוא מנכיח באלבום. גם ליטמן משלב בין סגנונות מוזיקליים שונים, ובכך מסרב להיענות לדיכוטומיות ז׳אנרית.

התחושה הכללית האופפת את שלושת האלבומים היא הצורך ליצור אל מול תחושת חוסר המסוגלות. כפי שאומר אנטי, ״כלום לא אמיתי / בטח לא אני / מה זה משנה / מה יהיה איתי״. מעניינת העובדה שבעידן שבו אלבום הוא כבר מזמן אינו מוצר מוחשי, בחרו השלושה לחרוג מהווירטואלי ולייצר אלבומי ויניל או פריטי לבוש. הקולות של השלושה מנכיחים כל אחד בדרכו, את חוסר הנכונות להיענות למודל בינארי, מגדרי ורגשי גם יחד. המודל הפטריארכלי של דמות המאצ׳ו הישראלי או הראפר הקשוח, הולך ומשנה את צורתו; אפשר להגיד אולי, שהוא אפילו נעלם והולך.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. תמה

    1- מהקשבה לשירים אי אפשר להבין את המילים, את הנאמר בשירים. הטקסט אבוד לגמרי בתוך המכלול המוזיקלי.צריך אולי לקראו את מילות השירים כדי לכתוב את כל הכתבה הזו. מצב מוזר.
    2- בין המאצ'ו הראפר הישראלי לבין אלה שבכתבה שהם היפוכם הגמור – יש עוד כמה "מודלים" של גבריות לאו דוקא מייללת וללאו דוקא תוקפנית או/ו סקסיסטית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden