כל מה שחשוב ויפה
מאיה במברגר. צילום: טליה שליט
מאיה במברגר. צילום: טליה שליט

מגלים אוצרות // מאיה במברגר

מאיה במברגר שבה מלימודי התואר השני בציריך כדי להכנס לתפקיד האוצרת הראשית של גלריה רו ארט. בימים אלה היא מציגה בגלריה תערוכה קבוצתית, שמבוססת על מהלך אוצרותי לא־קונבנציונלי שעברה יחד עם האמנים.ות

הפעם הראשונה

תוך כדי לימודי התואר שני באוצרות באקדמיה לאמנות של ציריך התקשר אלי שמעון בן שבת, הבעלים של גלריה רו ארט, והציע לי לחזור לעבוד בגלריה כאוצרת. מעולם לא אצרתי תערוכה לפני אז המחשבה הראשונית שלי הייתה שאולי אלה נעליים גדולות להיכנס אליהן. מצד שני, היה לי ברור שאני מוותרת על הזדמנות כזו. חודשיים אחר כך, ביולי 2019, נחתי חזרה בתל אביב התחלתי לעבוד.

התמזל מזלי וזכיתי שהתערוכה הראשונה (והיחידה בזמנו) ששובצה בלוח התערוכות שקיבלתי הייתה תערוכת יחיד של הדס סט. התאהבתי בהדס ובעבודות שלה עוד בתערוכת היחיד הקודמת שלה ברו ארט, ״נימה וחצי מהצל״, שהייתה גם התערוכה הראשונה שבה עבדתי כמנהלת הגלריה.

הדס סט, שותפות בלתי סבירה, 2019. צילום: דניאל רוזנקרנץ

הדס סט, שותפות בלתי סבירה, 2019. צילום: דניאל רוזנקרנץ

הדס סט, שותפות בלתי סבירה, 2019. צילום: דניאל רוזנקרנץ

הדס סט, שותפות בלתי סבירה, 2019. צילום: דניאל רוזנקרנץ

הדס סט, פארק החורשות צילום: מאיה במברגר

הדס סט, פארק החורשות צילום: מאיה במברגר

קצת לפני שטסתי לשוויץ נפגשתי עם הדס בפארק החורשות ולמדתי ממנה איך מצלמים מהגוף, בלי מוח, מהאדמה. תמיד כשאני פוגשת עצים יוצאי דופן אני מסתכלת עליהם מלמטה וחושבת עליה. כיאה לפעמים ראשונות, יש הרבה אלמנטים בעשיה של הדס ששבים וחוזרים אליי: החל מאימוץ נקודת המבט הלא שגרתית, הגופנית, ודרך המחשבה על המרחק שלנו מדברים בעולם.

בתערוכה ״שותפות בלתי סבירה״ שאצרתי הוצגו תצלומים מעובדים שהדס יצרה מתוך חיבור של דימויים שצילמה לאורך השנים דרך האזורים החשוכים שלהם. אני זוכרת שהיא סיפרה לי שהיא רואה את עצמה כשדכנית של דימויים: הדבר הראשון שהיא עושה אחרי שהיא מצלמת הוא למצוא לדימויים בני זוג.

אני אוהבת לחשוב גם על פעולת האוצרות כשדכנות של דימויים. בדומה לתערוכה של הדס, יש בה שותפות סוריאליסטית בלתי סבירה, התקיימות סימולטנית שראשיתה תמיד במקור, לא תמיד מודע, לרוב טראומטי, והיא גם אקראית וגם מכרעת, לא תמיד נהירה, אבל בסוף הופכת לסיפור.

התחנה האחרונה

בימים אלה מוצגת בגלריה התערוכה והעולם היה די נפלא – תערוכת ההשקה של המחזור השני של תכנית ״שאטל״ המקדמת אמנים בתחילת דרכם. בין השאר תוכלו לפגוש בחלל ראש מאפרות סובל של רון אסולין, עיזים מטפסות על התקרה של אניעם דרעי, פרחי משפך שהם גם פורטל לעולם אחר של נטלי אילון, קונסטרוקציות של דמויות מלאות הבעה אך נטולות זהות שמשתלטות על עמוד של דנה נחמד, תמנון הקולוניאליזם של דוד דובשני וסלע שהוא גוף האמנית הישנה על רצפת התערוכה של נגה פרחי.

 מבחינתי, שאטל הוא תמיד הזדמנות להתפרע עם אמנים צעירים ולצאת יחד למסע בלתי צפוי וקצת מסוכן. בתערוכה הקודמת של השאטל הזמנתי את כל אחד מהאמנים לשהות וליצור שבוע בחלל התערוכה, תוך כדי שהוא פתוח למבקרים, וכך העבודות נצברו והתווספו אחת לשניה לכדי תוצאה מפתיעה. הפעם רציתי להתעסק לא רק בנסיבות ההתקיימות של התערוכה, אלא לפנות החוצה לעולם.

והעולם היה די נפלא, גלריה רו־ארט, 2022. צילומים: דניאל חנוך

והעולם היה די נפלא, גלריה רו־ארט, 2022. צילומים: דניאל חנוך

אניעם דרעי

אניעם דרעי

דוד דובשני

דוד דובשני

רון אסולין

רון אסולין

דנה נחמד

דנה נחמד

נטלי אילון

נטלי אילון

נגה פרחי

נגה פרחי

קראנו יחד בטקסטים וחומרים שמתייחסים ליחסים בין האדם לטבע, בין צורות שונות של קיום בעולם ובקטסטרופת האקלים. במקביל ביקרנו ביחד בסטודיואים של האמנים המשתתפים כדי ללמוד ולשוחח על מה שמעסיק אותם. המתח בין לתת לאמנים לעשות את הדבר שלהם ופשוט לתמוך בזה, לבין להצליח להגיב יחד לעולם במנגינה משותפת, תמיד טורד את מנוחתי. בסוף, זו לא תערוכה על משבר האקלים. זו תערוכה על מה שקרה לאמנים שהזמנתי למסע הזה בסטודיו בכמה חודשים האחרונים, בזמן תהליך העבודה המשותף.

גזרנו במספריים משפטים מתוך התמלול והתחלנו לשחק איתם ולתת להם חיים. את התערוכה מלווה פנזין מאויר ובו הצעות לשיחות בין החיות המפוסלות, הצמחים והדמויות

במהלך העבודה על התערוכה תמללתי את השיחות שהתקיימו במפגשים תוך כדי שחיפשתי איך אפשר להנגיש ולתקשר את האמנות מבלי לשחזר את אותה שפה שגורה של השיח הסביבתי ושל מבול הפרויקטים המנסים לגעת בנושא, וגם מבלי פשוט לדווח על התהליך. אני חושבת שברגע שנתקלתי בציטוט הזה של הסופר ויליאם ס. בורוז – הבנתי מה אנחנו צריכים לעשות:

״Cut ups? but of course. I have been a cut up for years and why not? Words know where they belong better than you do. I think of words as being alive like animals. They don׳t like to be kept in pages. Cut the pages and let the words out״.

קט־אפס היא טכניקת כתיבה שבה גוזרים טקסטים ומרכיבים מהם טקסט חדש. גזרנו במספריים משפטים מתוך התמלול והתחלנו לשחק איתם ולתת להם חיים. את התערוכה מלווה פנזין מאויר ובו הצעות לשיחות בין החיות המפוסלות, הצמחים והדמויות. כדי לאפשר גם לצופים להתנסות במתן קול לאובייקטים, הזמנתי את נעמי כהן להנחות סדנת כתיבה בהשראת התערוכה (מחר, 17.8 בשעה 19:30).

מכל מלמדיי השכלתי

הושפעתי מאוד מהתערוכה ״עסק ביש״ שאצרה דלית מתתיהו במוזיאון תל אביב ב־2018. זו תערוכה שלא הבנתי, וטקסט התערוכה היה עוד יותר מבלבל עבורי. אני זוכרת שיצאתי משם והעליתי סטורי מהתערוכה עם הכיתוב ״יש תערוכות שהן בעצם שיר״. אבל דווקא חוסר ההבנה הזה הצית אצלי מסע של שאלות ושינויים פרדיגמטיים והתייחסתי אליה בהרחבה בתזה, שכתבתי על למה מסבירים אמנות ואיך והאם אפשר אחרת.

נקודת המוצא של התערוכה הייתה תאונה – ביוגרפית של דלית, אבל גם התאונה שביצירת האמנות. את אותה הוויה תאונתית היא גם הביאה אל טקסט התערוכה, שלא רק תיאר או ניתח אותה, אלא פעל על פי החוקים שלה. אותו מחסור בפרספקטיבה שיש ברגע התאונה, כמו גם ביצירת האמנות, חייב לבוא לידי ביטוי גם במילים. פשוט אין ולא יכולה להיות נקודת מבט יודעת ומסבירה כל. ובכל זאת, היד כותבת.

עסק ביש, מוזיאון תל אביב, 2018. צילום: אלעד שריג

עסק ביש, מוזיאון תל אביב, 2018. צילום: אלעד שריג

תערוכת החלומות

בחלומות אני אף פעם לא אוצרת לבד. בפנטזיה הפרועה והמופרכת ביותר אני חלק מקולקטיב אוצרות שהוא המשפחה שלי, או שהמשפחה שלי הופכת לקולקטיב אוצרות.

בקרוב אצלך

בקרוב מאוד תושק התערוכה הוירטואלית Understandable Misunderstandings: How to be with art? (אי הבנות מובנות: איך להיות עם אמנות?) עם עבודות של האמניות שי־לי הורודי, עפרי כנעני, רוני אביב, אסקה גוטו וונסה סנדובל. התערוכה מסכמת מחקר מעשי על ייצור ותיווך ידע שעשיתי במשך למעלה משנה במסגרת תכנית שהות וירטואלית לאוצרים שיזם ארגון ארטיס בשיתוף עם Triangle New York.

במהלך השהות הייתי צריכה להיפגש לביקורי סטודיו וירטואליים עם אמנים ששהו ברזידנסי בניו יורק ואמנים מקהילת ארטיס. הצעד הראשון שעשיתי כדי להתגבר על מרחק השפה, החרדה ומגבלות המפגשים בזום היה לבקש מכל אחד מהאמנים לתת לי משימה משגרת הסטודיו שלהם, כדי שאוכל ללמוד משהו על היצירה שלהם דרך הגוף. שי־לי הורודי ביקשה ממני ללמוד לעשות ג׳אגלינג. וונסה סנדובל ביקשה ממני לפתוח את הפה כמה שיותר גדול עד שכבר לא אוכל לשאת את הכאב. אותן הנחיות מוצעות גם כמפתח אחד עבור הצופה לכניסה לעבודות האמנות.

רוני אביב

רוני אביב

birds

בימים אלה אני עובדת יחד עם האמן רגב עמרני על עיצוב התערוכה הווירטואלית, ששואב השראה מהריבוי שבדף הגמרא. בפרגמנטים הטקסטואלים הנוספים מסביב לעבודות אני מציעה אסטרטגיות שונות שנעות בין התקרבות מלאת תשוקה עד כדי חדירה לשפתן, לבין התרחקות למבט שדומה למבטו של האסטרונאוט על כדור הארץ מהחלל. אני שואלת כלים מפרקטיקות אחרות של אותה אמנית, ממילים שכתבה או אמרה ומנסה לפתוח דרכן שער צדדי.

לפעמים דווקא ההוצאה של דבר מהקשרו והצלבתו עם הבלתי צפוי מולידה הבנה רחבה ומורכבת יותר. מה שמוביל את המהלך הוא ניסיון עיקש ללמוד מהאמנות עצמה איך אפשר להבין אותה, לא להבין אותה, להתקרב אליה, להיות איתה. אני מצפה מאוד לרגע שהפרויקט יצא לאוויר העולם.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden