Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
שבע השנים של אבשלום: האמן שהגיע משום מקום ועזב בטרם עת
צעקות רמות. קול של גבר הולך ומתגבר. על המסך נראה גבר בחולצה לבנה מכופתרת, גלוח ראש. הוא צועק שוב ושוב אל עבר המצלמה שמולו. כך נפתח הסרט הדוקומנטרי ״שבע השנים של אבשלום״ שביימו דוד אופק ועמית עזז ויצא לאחרונה ביס דוקו. הגבר הוא האמן אבשלום, או בשמו המלא מאיר אשל, שנראה בעבודת הווידאו האחרונה שיצר, ״רעשים״ (1993).
אבשלום, שמזוהה בין היתר עם פרויקט תאי המגורים שיצר (שישה מבנים מינימליסטים שיועדו לאכלס אותו בלבד), נולד באשדוד בשנת 1964, הבכור מתוך ארבעת ילדיהם של אלי ואדל אשל. בנעוריו תויג אשל כנער בעייתי, מה שגרם לו להירשם לבית ספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. לאחר שירותו הצבאי עבר להתגורר במבנה שבנה בדיונות של חופי אשדוד יחד עם מספר חברים, והתפרנס ממכירת משקאות ותכשיטים. בשנת 1987 נסע לפריז, שבה התגורר עד מותו בטרם עת ממחלת האיידס, לפני יום הולדתו ה־29.
אחיו דני אשל, מדען וחוקר במכון וולקני שהיה לו קשר קרוב עם אבשלום, מנהל את עזבונו בשנים האחרונות. הסרט מתעד אותו נע בין תחנות בחייו הקצרים של אבשלום, המבנים שבהם שהה ואלה שיצר, והא.נשים שליוו אותו בדרכו. הדמיון הפיזי בין השניים משרה הן על הצופה והן על מכריו של אבשלום מהעבר את התחושה כי רוחו עודנה שוררת בינינו.
השם ״שבע השנים של אבשלום״ מתייחס לשנים שבין הגעתו לפריז לבין מותו, פחות מעשור שבו הצליח להפוך לאמן בעל שם עולמי, המציג בישראל, ונציה וקאסל. אשל הגיע לפריז בלי ידע אמנותי כלל לדבריו. היכרות עם דודו ז׳אק (אחיו של האב), סייעה לו להשתלב בסצנת האמנות הפריזאית. די מהר שינה את שמו לאבשלום, כינוי שהגו חבריו במלייה האמנותי, בטענה שהוא דומה לאבשלום המקראי.
בעזרתו של דודו החל בלימודי אמנות (בבית הספר הגבוה לאמנויות פריז־סרז׳י), שמהם סולק במהרה. בתקופה קצרה זו הכיר את האמן הצרפתי הידוע כריסטיאן בולטנסקי, שעודד את עשייתו האמנותית וכן תפקד עבורו כמורה לאחר שעזב את הלימודים.
התאים יועדו לאכלס את אבשלום בנדודיו ברחבי העולם. מטרתם הייתה לתפקד, לדבריו, כ״וירוס בתוך העיר״: מבנים לבנים בצורות שונות, פונקציונליים ומינימליסטים
בשנותיו הראשונות בפריז הציג אבשלום עבודות מבוססות על אוביקטים שבנה וחפצים צבועים לבן, שנראים כאילו קפאו בזמן. השפה הרזה (ויש שיגידו נזירית) ליוותה אותו בעבודות נוספות, וכן בפרויקט התאים שיצר. לפרויקט תוכננו שישה תאים שיועדו להצבה בשש ערים ברחבי העולם: תל אביב, פריז, פרנקפורט, ניו יורק, ציריך וטוקיו.
התאים יועדו לאכלס את אבשלום בנדודיו ברחבי העולם. מטרתם הייתה לתפקד, לדבריו, כ״וירוס בתוך העיר״: מבנים לבנים בצורות שונות, פונקציונליים ומינימליסטים. ההדהוד לאדריכלות מודרניסטית בלבן בוהק הייתה אמורה לעמוד כניגוד לכאוס האורבני, ולאפשר לאבשלום לקיים חיי בדידות, שלטעמו מהווים כדרך למציאת כנות.
התאים, כך הוא מסביר (בראיון מצולם שקטעים ממנו מופיעים בסרט) קשורים אליו בלבד. על כן, אילו יוצגו לאחר מותו, עליהם להיבנות בהתאם לשרטוטים, ובתום הצגתם להיהרס כליל. עובדה מעניינת היא שהתאים תוכננו לאדם בגובה 1.75, בעוד שאבשלום עצמו התנשא לגובה של 1.90. לא ברור אם הכוונה הייתה להעיב קושי ולייצר נדבך סגפני לחיים בתא, אבל הדבר מעלה תהיות לגבי מה היה עולה בגורלם של התאים אילו היה נותר בחיים. האם הפרויקט השאפתני־סגפני הזה היה מצליח לצאת לפועל, והאם אבשלום אכן היה מתגורר בקונסטרוקציות הללו.
כמו להיות זר פעמיים
הסרט נע סביב שאלת המקום והזיכרון. לאורכו ניכר העיסוק של אבשלום במרחב, זה הביתי בפרט – משמעותו, מה הוא נושא בתוכו, או כיצד חפצים כובלים אותנו במהלך חיינו. כך גם אחד מרצונותיו שהיה, על פי הדוברים בסרט, לרכוש להוריו בית, שגרו בדירה שכורה. הריטואלים היומיומיים שתלויים חומר במרחב הדומסטי הופכים בתיאוריה של אבשלום לריטואלים שתלויים בתנועה ובגוף.
כך לדוגמה הוא טוען (באותו ראיון מצולם), שבשל מגבלות המבנה הקטן, לכל מבנה תנועה משלו, כמו לדוגמה תנועת הכניסה למיטה. מבנה התא מאלץ אותו ללמוד תנועה ספציפית במיוחד בכדי להצליח להשתרע על המיטה. כך, עם הזמן, הוא מפתח אהבה אל החפץ המגביל אותו, שבו הוא גם תלוי. ישנה תנועה קדימה ואחורה בין סגפנות לבין רצון להיות מעוגן בחומר, בחפץ או בזהות אחדותית.
מהסרט עולה שבזמן שהותו בפריז, אבשלום לא דיבר על חייו בישראל כלל. באותו ראיון הוא טען שהוא סולד מהרעיון שהוא מחזיק בשתי אזרחויות (ישראלית וצרפתית), ומכך שהוא ״משתייך למשהו״. פרויקט התאים, לדבריו, ״הגיע מתוך רצון לטהר את היקום שלי״ – מה שמעיד על ניסיון להתנתק מהחוץ, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית.
״זה כמו להיות זר פעמיים״ כתב לאחיו על שינוי שמו. גם בולטנסקי המנוח שמתראיין בסרט מעיד על אבשלום שהוא כאילו ״הגיע משום מקום״, וניכר מאמצו העיקש מתחת לפני השטח לגבש (ובו בזמן לפרק) את זהותו החדשה. כמו כן, על התא היה למנוע ממנו את האפשרות לקיים מערכת יחסים כלשהי, או חיי משפחה.
על אף שניסה להתרחק מכל זהות, מבנה או חפצים חומריים, הריאיון המצולם נעשה ככל הנראה מתוך ידיעה שהוא עתיד למות בקרוב, ומתוך רצון להשאיר אחריו משהו
״זה לא יאומן כמה זיכרונות חלל יכול להכיל״ אומרת חברה ותיקה של ז׳אק על הדירה הקטנה שבה התגוררו יחד הוא ואבשלום. המשפט הזה מהדהד את ההתעסקות של אבשלום בחלל. על אף שניסה להתנתק מזהות או מבנה הכובל אותו לתבנית סדורה, דווקא מסעו של דני אחיו הוא בין הבתים שבהם התגורר, כנקודות ציון בחייו: בית ההורים, הבית שהקים בחולות אשדוד, דירותיהם של הדודים בפריז, הבית האחרון שבו התגורר ותא מס׳ 1 – שדילמת רכישתו מלווה את הסרט ברקע.
על אף שניסה להתרחק מכל זהות, מבנה או חפצים חומריים, הריאיון המצולם נעשה ככל הנראה מתוך ידיעה שהוא עתיד למות בקרוב, ומתוך רצון להשאיר אחריו משהו. ״אם אני מת, האם עשיתי מספיק? האם אמרתי מספיק? זה הדבר שמטריד אותי יותר מכל דבר אחר״.
View this post on Instagram
View this post on Instagram
View this post on Instagram
השאלה שמרחפת מעל במהלך הסרט היא לאיזה מוזיאון למכור את היצירה המקורית ״תא מס׳ 1״ – מוזיאון ישראל בירושלים או ה־MoMA בניו יורק, שמעוניינים שניהם ברכישתה. התלבטות המשפחה (שלבסוף הכריעה לטובת מוזיאון ישראל שרכשה את היצירה לפני כשבע שנים) צורמת בכך שהיא כמו מסמלת את שתי הזהויות של אבשלום – ישראלית ובינלאומית – שמשתיהן כנראה ניסה להתנער.
״מה יש לאמן שנכנס אל דפי ההיסטוריה להגיד לנו בשנת 2021?״ נאמר במעמד פתיחת התערוכה ABSALON ABSALON במוזיאון CAPC בבורדו, בתחילת הסרט. עטיית המסכות והריחוק החברתי שנוספו לחיינו עקב המגפה מקבלים משמעות נוספת בתוך התאים של אבשלום. בתאים שיועדו לאדם אחד, שוהים המבקרים בצפיפות, מסיירים כשפניהם מכוסות למחצה. התאים יועדו להיות ולא להיות בו בזמן. הם המרחב שאמור להיות כביכול הבטוח ביותר לאדם. בית.
אבשלום הגיח משום מקום, ללא השכלה אמנותית או ניסיון, ילד פלא שניחן בכישרון. הוא מת כשהוא כמעט בן 29, אחרי שהסתיר מרבים את עובדת מחלתו. הסרט מציף מחדש את קשר השתיקה שהיה סביב מחלת האיידס בשנות ה־90 ואת הקורבנות הרבים שגבתה, בעיקר מהקהילה ההומוסקסואלית. סוגיה נוספת שמעלה בולטנסקי היא האפשרות שאבשלום נדבק במחלה מדודו, אולם היא נותרת פתוחה בתום הסרט.
במשך אותן שבע שנים התעצבה (או לא התעצבה) דמותו של האמן שהיה אולי אנטי זהות/מקום. מלבד לתפקד כמסמך תיעודי אישי קורע לב על יחסים משפחתיים, הסרט משרטט תהליך התבגרות של אמן, שהעולם הספיק לראות רק מעט ממנו.
לקראת סוף הסרט מוצג פירוק תערוכת היחיד הרטרוספקטיבית שלו בביתן הלנה רובינשטיין (2013). האובייקטים של אבשלום נהרסים על ידי אנשי הצוות, כמתוכנן. ״יש לי סיכוי לקחת כמה כסאות״, אומר דני בשיחה טלפונית. הוא מעמיס את האוטו שלו בכיסאות ובשולחן, מספיק לקחת עוד פיסת זיכרון מאחיו.
שבע השנים של אבשלום
בימוי: דוד אופק ועמית עזז
ישראל, 2022; 60 דקות
5 כוכבים
