שש מחשבות בעקבות הסרט ״יצאתי בשש״

1. 1.

2. ״יצאתי בשש״, סרטה של הבמאית ליבי קסל (כאן 11), זוכה פרס ״מעבר למסך״ בפסטיבל דוקאביב, הוא סרט שקשה לי לכתוב עליו. ודווקא כי קשה לי, אני חשה דחיפות רבה לנסות ולמצוא את המילים הנכונות כדי להפציר בכם – שקוראים אותי עכשיו – לצפות בו.

לא תמצאו כאן סקירה ניטרלית או ביקורת יבשה על יצירת קולנוע דוקומנטרית; כבר נכתבו מספיק מאמרים מהסוג הזה על עבודתה של קסל, שיצאה לאקרנים ב־2025. כן תמצאו כאן בקשה עיקשת, שאני מפנה אליכם כעיתונאית וכאמנית, אבל בראש ובראשונה כאישה, להסב את תשומת ליבכם למסמך הדוקומנטרי האמיץ הזה. אם קסל הצליחה לחבר את העדות האישית החשופה הזאת, המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא להתבונן בה וללמוד ממנה ומהחוויה המצלקת שמאחוריה.

לאורך 53 דקות עוצרות נשימה, קסל מגוללת את סיפור מערכת היחסים האלימה והמתעללת שנקלעה אליה כשהייתה נערה בת 16 ולבסוף הצליחה להיחלץ ממנה בשן ועין. כדי להרכיב את הפורטרט של האישה הצעירה שהייתה ולנסות להבין איך מצאה עצמה ביחסים כאלו, קסל מראיינת את הוריה, את אחותה ובעיקר את קבוצת החברים שאיתם גדלה בקריית טבעון של שנות ה־90 – חבורה צעירה, מלוכדת, של בני נוער ערכיים שפקדו את תנועת הנוער העובד והלומד והתכוננו ללכת לשנת שירות ולשרת בצבא.

הם כולם היום אנשים בוגרים, בשנות הארבעים לחייהם, וחלקם לא היו בקשר עם קסל עשורים. אבל הם ניאותים להתייצב מול עדשת המצלמה שלה, נבוכים אבל נחושים לחלוק איתה בנדיבות את שבבי הזיכרון שלהם מהשנתיים שבמהלכן הנערה העצמאית, החיונית והשמחה שהייתה חברתם הפכה לאישה מפוחדת, מבודדת ומושתקת.

תמונות טבע שצילמה, תצלומי פנים מטושטשים, שברירי פורטרטים עצמיים בתקריב – כל אלה מתלכדים יחד לכדי תמונה שוברת לב על נערה שאט אט מוצאת עצמה זולגת מאהבת נעורים ראשונית ומסעירה למצב שבו היא מבודדת מכל קרוביה

2.

2. פרופ׳ ג׳יין מונקטון סמית׳, שוטרת לשעבר וקרימינולוגית מומחית, חקרה מאות מקרי רצח של נשים על ידי בני זוגן. דרך המחקר שלה היא גילתה מודל חשוב: ברוב מערכות היחסים שקדמו לרצח, חוזר אותו דפוס בן שמונה שלבים. מכאן נגזר שם הסרט: קסל סבורה שהיא יצאה בשלב שש, שלב הידוע בתור ״שינוי בחשיבה של הגבר״, שם הוא מחליט אם לעבור הלאה ולנסות לייצר מערכת יחסים אחרת, חדשה, או לדבוק בקורבן שלו.

השלבים שקודמים לו כוללים ״מערכות יחסים קודמות״ (שלב 1), ״התחלה מואצת״ (שלב 2), ״כפיית שליטה״ (שלב 3), ״פרידה כטריגר״ (שלב 4), ״אסקלציה וחיזור מחודש״ (שלב 5). השלבים האחרונים והקטלניים הם ״תכנון״ (שלב 7) ו״ביצוע״ (שלב 8).

קסל מציירת תמונה מבהילה ומדויקת של התפתחותם הלינארית של השלבים במקרה שלה. היא לא עושה את זה באופן דידקטי, אלא שומרת על תזזיתיות מספקת בין ראיונות פרונטליים, קריינות אישית (שממוענת באופן לא פחות מהרואי אל הגבר שהתעלל בה) ותצלומי ארכיון.

זה סוד היופי העדין של הסרט שלה, ושל אמנות טובה כשהיא מבוצעת כהלכה – קסל לא זקוקה לפסקול דרמטי או למונולוגים פומפוזיים כדי לספר את הסיפור שלה. תמונות טבע שצילמה, תצלומי פנים מטושטשים, שברירי פורטרטים עצמיים בתקריב – כל אלה מתלכדים יחד לכדי תמונה שוברת לב על נערה שאט אט מוצאת עצמה זולגת מאהבת נעורים ראשונית ומסעירה למצב שבו היא מבודדת מכל קרוביה.

״לאט לאט אנחנו מבינים שלא מרשים לך להיפגש איתנו. לא מרשים לך לעשות כל מיני דברים״, נזכר חבר בשם יובל, וקסל בתגובה מקריינת: ״אני מקווה שהם רואים בעיניים שלי שאני עדיין אוהבת אותם״. נאסר עליה להזמין אנשים הביתה, להיות בקשר עם גברים אחרים, להיפגש עם חברים. כשם שהוא קושר את הכלבים שלו ומהלך אימים עליהם, כך המתעלל גם כובל ומבהיל את קסל. היא דועכת, מאבדת שליטה על חייה שלה, או כמו שמגדירה זאת בפואטיות אחותה: ״החללית התנתקה מספינת האם״.

3. 3.

4. למה עכשיו? אני כותבת את המילים הללו ימים ספורים אחרי שיוצרת התיאטרון והכותבת נעמה שחר נחשפה בפנים גלויות ומסרה את עדותה על האונס שעברה, לטענתה, בידי אותו אדם שהזמרת והשחקנית שי־לי עטרי טוענת שאנס אותה לפני למעלה מעשור.

נכון לכתיבת שורות אלו, בית המשפט הטיל צו איסור פרסום על זהותו של האיש בעקבות ערעור שהגיש החשוד, שבו טען שהחשש מחשיפת שמו מערער את מצבו הנפשי ו״פוגע בתנועת החיים הרגילה והשוטפת שלו״. אבל מה עם תנועת החיים הרגילה והשוטפת של הנשים שנאנסו? מה עם האוטונומיה הנפשית והגופנית שלהן שהופקעה מהן? מה על המחירים הרגשיים שהן נאלצות לשלם וימשיכו לשלם במהלך חייהן?

בעודי מרעננת את אתרי החדשות, אני נתקלת בידיעה שמוצבת במיקום די נמוך: ״אישה כבת 75 אותרה ללא רוח חיים במחסן במרכז ירושלים, סמוך לגן סאקר. חוקרי היחידה ללחימה בפשיעה במרחב ציון של מחוז ירושלים פתחו בחקירה בחשד לרצח״.

אפשר לטעון שמדובר בשני נושאים שונים לחלוטין – האחד הוא התעללות רגשית במערכת יחסים זוגית, כמו שעולה מסרטה של קסל, והשני הוא אלימות מינית כלפי נשים. חשוב להבין שאלו לא שתי תופעות נפרדות; הטייה מגדרית, התנייה חברתית ואוזלת יד של הרשויות הם האחראים למציאות שבה נשים מופקרות לגורלן – בין אם לתקיפה מינית, אלימות בתוך המשפחה, או רצח.

4. 4.

5. לקראת סוף הסרט, יובל, אחד מחבריה הטובים לשעבר של קסל, שואל אותה למה היא יוצרת את עבודתה. התשובה שלה נמסרת בקריינות בשעה שהעלילה ממשיכה להתקדם: ״אוקטובר 2019. אני נשואה ואמא לילד כבר הרבה שנים. אני שומעת עוד ידיעה בחדשות על אישה שבעלה רצח אותה. זה תמיד מטלטל אותי, אבל הפעם זה תופס ולא עוזב.

״אני מתחילה לעקוב אחר הפרשה. כל מיני פרטים מזכירים לי את עצמי. משפחה טובה, אחיות אוהבות ותינוקת. תינוקת שהייתה שם בזמן הרצח. זו מיכל סלה. עובדת סוציאלית בת 30. אבל מה לסיפור שלי ולרצח? מה למיכל ולרצח? הפרקליטות, היומנים, העדויות, מספרים שלא הייתה אלימות פיזית בבית ההוא. שהמכה הראשונה שמיכל חטפה הייתה גם האחרונה. אחותה חושבת שבאותו לילה מיכל התכוונה לעזוב. אני מעולם לא אמרתי להורים שלי או לאחותי שפחדתי שהוא יהרוג אותי, אבל עמוק בפנים פחדתי שהוא מסוגל. פחדתי שאם אני לא אהיה שלו, לא אהיה בכלל״.

כמו ליבי קסל, גם אני הייתי ילדה אמנותית מבית טוב. הכתיבה הייתה השריון שהצבתי ביני לבין העולם, והיא איפשרה לי לחוות אותו מבלי להיכוות. או כך האמנתי. במקרה שלי, בשנות ה־20 המוקדמות שלי – יצאתי בשלוש

על פי נתוני המשטרה שפורסמו בתחילת אפריל 2026, שש נשים נרצחו בישראל מאז תחילת השנה; זאת לאחר ששנת 2025 הסתיימה עם מספר שיא של 46 נשים שנרצחו. על מסך המחשב שלי ניבטים פניה היפים, המחויכים, של מיכל. הם מתחלפים בפנים אחרות, הפנים שלהן קסל מקדישה את סרטה: ילנה גרינברג. מאיה גלוגובסקי. דיאנה דדייב. גנית צינמן. רחל אייזנשטדט. סמר קלאסני. עוד ועוד נשים, ממגזרים, מעמדות חברתיים, מקצועות וגילים שונים. הכתובת עדיין צורחת על הקיר.

5. 5.

6. אחת מהנקודות החשובות שעולות בסרט היא האחריות של הסביבה הקרובה לשים לב לכל סימני האזהרה האפשריים. אמנם במקרים רבים אין אלימות פיזית עד לרצח, כשם שלא הייתה כזו בזוגיות של קסל, אבל כמו שמציין אחד מחבריה, אייל: ״הסברת לי שהוא לא הרביץ לך אבל שבאותה מידה הוא היה יכול להרביץ לך. זאת אומרת, הדיכוי היה אלים באותה מידה גם בלי זה״.

סימנים מקדימים אחרים היו שם בשפע: אחד מהמובהקים שבהם הוא ״הפצצת אהבה״ (Love Bombing) – התאהבות סוחפת והאצה לא סבירה של הקשר. אצל קסל, בן הזוג שהיה מבוגר ממנה בעשור, הציע לה לעבור לגור איתו תוך חודשיים מיום היכרותם, ובהמשך הכריז שיינשאו. ״זה מבהיל אותי״, היא נזכרת. ״אבל אני לא רוצה לאכזב אותך. אני מפחדת שאם אני אנסה להאט עכשיו, הכל ייגמר״.

חלק מהסצנות המצמררות בסרט כוללות את הוריה של קסל, עידית ונתן, שמכים על חטא בדיעבד. ההסכמה שלהם לשתף את רגשות האשם שלהם היא נדירה, ונדמה שקסל משלבת את קטעי השיחה איתם כדי לעזור להורים אחרים להבין איך הם יכולים לשמור על הילדות שלהם.

״מה שחשוב, לדעתי, זה שילד יודע שהוא יכול לבוא אל ההורים שלו לבקש עזרה. וזה אני לא יודע אם הרגשתם״, האב מודה בפני קסל. אווירה ביתית תומכת ובלתי שיפוטית היא חיונית על מנת לאפשר לקורבנות לחוש שהן לא צריכות להסתיר את הסטייה שלהן מהמסלול, ושיהיה להן לאן לברוח אם ירצו לצאת לחופשי.

6. 6.

7. קבוצת בני נוער משתובבים על הדשא, קופצים זה על זו ויוצרים ״ערימת ילדים״. בכל תצלומי הארכיון הם מחויכים, וניכרת בהם אנרגיית נעורים מתפרצת. על רקע חומרי הארכיון, קולה השלו של קסל מספר: ״קריית טבעון, 1999. אני בת 16 וחצי פה… לא הרגשתי אז מספיק יפה או בטוחה בעצמי בשביל להצטלם כמו הבנות האחרות. אני משתדלת להיות במקום הכי בטוח מבחינתי, מאחורי המצלמה״. קאט לסדרה של פורטרטים עצמיים, באחרון שבהם נראים קווי מתאר של נערה אלגנטית, תמירה, אוחזת במצלמה; בבואתה משתקפת במראה.

כמו ליבי קסל, גם אני הייתי ילדה אמנותית מבית טוב. אצלי זו לא הייתה המצלמה שחשתי בנוח להסתתר מאחוריה, אלא המילים. הכתיבה הייתה השריון שהצבתי ביני לבין העולם, והיא איפשרה לי לחוות אותו מבלי להיכוות. או כך האמנתי. במקרה שלי, בשנות ה־20 המוקדמות שלי – יצאתי בשלוש. אחר כך היו עוד מקרים. על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אחת מכל שלוש נשים בישראל עוברת תקיפה מינית במהלך חייה. גם אני חלק מהסטטיסטיקה.

חשוב לי להדגיש את המובן מאליו, שלעיתים הוא הנסתר מן העין: הסיפור של ליבי, של שי־לי עטרי, של נעמה שחר, שלי, אינם סיפורים של שוליים. הם לא נחלתן של נשים מוחלשות בלבד או בהכרח תוצאה של נסיבות חיים קיצוניות. זה יכול לקרות – וזה קורה – לכל אחת. לנערה המוכשרת מטבעון, לאמניות תל אביביות צעירות, לאישה המצליחה מהייטק, לאמא שחיה בבית שנראה מושלם מבחוץ.

האלימות המגדרית היא חוט סמוי ששזור במרקם החברתי שלנו, והיא לא מבחינה בין מעמדות או השכלה. כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו לא רק צופים בסיפור של ליבי – אנחנו צופים בסיפור שעלול להיות הסיפור של החברה הכי טובה שלנו, של אחותנו, או שלנו.

אנחנו כבר לא נערות מבוישות. אנחנו נשים בוגרות שלא מסתתרות מאחורי המצלמה או הכתיבה, אלא משתמשות בכלים העומדים לרשותנו כאמניות כדי לדבר, למחות ולהזהיר נשים אחרות מפני אלימות מגדרית מכל סוג. אני מקווה שיום אחד העולם לא יהיה זקוק לסרטים כמו היצירה הלופתת והאמיצה מאין כמותה של קסל. עד אז, האמנות ממשיכה להיות מגדלור שמטיל אור על מה שתוקפים מנסים להדחיק ולהחשיך, שמסייע לנו לספר סיפורים מושתקים – מה שאולי יעזור לחברה שלנו להחלים.

---

יצאתי בשש | כאן 11
תסריט ובימוי: ליבי קסל
הפקה: שלום גודמן, ליבי קסל