גבי בן אברהם // הרחוב הוא לא סטודיו

אני בן 62, נשוי ואב לשלושה, עובד בתחום המחשבים בחברת תוכנה. אני חי ומתגורר בתל אביב, העיר שבה נולדתי וזו שלא עזבתי מעולם. העיר הפכה לחלק מתחביב הצילום שלי. בשנות ה־80 צילמתי במצלמות פילם, אבל לאחר מכן זנחתי את הנושא לתקופה של כ־20 שנה. כנראה שהתשוקה לצילום נותרה רדומה בי. אז, לפני כעשר שנים, קיבלתי מתנה מרעייתי מצלמה דיגיטלית; והשאר היסטוריה.

השתתפתי בתערוכות צילום רבות, קבוצתיות ואישיות, שפטתי בתחרויות צילום והעברתי הרצאות בפסטיבלי צילום רחוב בעולם. תמונה שלי אפילו זכתה במקום ראשון בקטגורית ״בודדות״ בתחרות השנתית של צילומי הרחוב של Lensculture לשנת 2020. אני חבר בקולקטיב הצילום הבינלאומי The Street Collective שהוקם בשנת 2013, ומאז מתעד את ההתרחשויות ברחוב מנקודת מבט אישית. מטרת הקולקטיב היא לא רק לעודד צילום רחוב באופן כללי, אלא גם להציע לצלמי רחוב מתחילים את ההזדמנות לחלוק עם קהל רחב את הפרויקטים שלהם.

כמו דייג היוצא לעבודת יומו מבלי לדעת מה יעלה בחכתו, כך אני לוקח את המצלמה וצולל לרחוב בחוסר ידיעה מה יקרה בעוד כמה דקות. זוהי הרפתקה

תערוכת היחיד שלי הנושאת את הכותרת The Street Is Not a Studio מוצגת בימים אלה (עד 2.10) במוזיאון Abecita Pop Art and Photo בעיר בוראס שבשוודיה. היא כוללת 60 תמונות צבע בגודל 70 על 100 ס״מ שצולמו במקומות שונים בעולם, חלק מפרויקט אישי מתמשך שאמור להבשיל לכדי ספר צילום.

״הרחוב הוא לא סטודיו״ הוא המוטו שלי, ואני עומד וממתין לבלתי ידוע. אנשים שקופים נעים בחלל – רוכב אופניים, קונה בשוק, ילד. הם לא מודעים לקשר בינם לבין הסביבה המשמשת כתפאורה בתוך הדימוי. אני מנסה לצקת משמעות בכאוס סביבי, להחזיר את הסדר על כנו באמצעות קומפוזיציה, צבע, אור וצל, ולבנות סיפור שינציח את הרגע המכריע לפני שיאבד לעד בזמן.

לתפוס רגע חמקמק

צילום רחוב הוא אופן ההתבוננות האהוב עלי. המצלמה הפכה לחלק בלתי נפרד ממני ואני נושא אותה עמי לכל מקום במחשבה שאולי היום יתמזל מזלי ואצלם את תמונת חיי. אני אוהב לצלם בשווקים, בטקסים דתיים, במסיבות רחוב, בפארקי שעשועים – אבל תמיד מנסה להוציא דברים מהקשרם, לנסות לאתגר את עינו של הצופה.

כמו דייג היוצא לעבודת יומו מבלי לדעת מה יעלה בחכתו, כך אני לוקח את המצלמה וצולל לרחוב בחוסר ידיעה מה יקרה בעוד כמה דקות. זוהי הרפתקה. כשאני לוחץ על כפתור המצלמה אני מחפש את הרגע הסוריאליסטי, לעתים הומוריסטי, מנסה להוציא דברים מהקשרם ומשמעותם הרגילה והיומיומית.

מקומות מסוימים חביבים עלי במיוחד ולעולם אני לא חוזר הביתה עם אותן תמונות. ישנם תמיד הבדלים באור ובצל, בדמויות המצולמות, באווירה. האובייקטים משוחחים ביניהם בדיאלוג מיוחד במינו של צבע, צורה או תאורה. תפיסת הרגע החמקמק והמיוחד שלאחריו הכל משתנה והפיכתו לנצחי – זו התכלית שלשמה אני ברחוב.

אני מנסה ליצור מעין הזיה פרטית ומשתף בה את הצופה באופן אינטימי. זהו רגע שבו מצטלבים המציאות והדימיון, הממשי והסוריאליסטי. אני מנסה לחבר את האפשרי עם הבלתי אפשרי ואף שרגע זה חולף, הוא נצרב בזיכרון הצילומי אצל הצופה. חלק מהפעילות שלי מתוכנן וחלק ספונטני: אני בוחר את הרקע המתאים ואז ממתין. המציאות היא רצף בלתי פוסק של התרחשויות, ואילו המציאות האלטרנטיבית היא אותו רגע שלא התקיים ביומיום אלא בדמיוני בלבד.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו