כל מה שחשוב ויפה
המפלצת מהים, נטפליקס
המפלצת מהים, נטפליקס

המפלצת מהים: נסו ללמוד משהו מהילדים

סרט האנימציה החדש של נטפליקס עשוי טוב, בין השאר הודות לבמאי עם ניסיון רב בסרטי דיסני. אבל המסרים החינוכיים בו מודגשים קצת יותר מדי, מה שפוגם במהלך הסיפור ובאמינות של הדמויות

יש משהו מיוחד במפות עתיקות. חוסר הידע בנוגע לים הגדול גרם לאנשים לצייר במקום שבו נמצא הים מפלצות שונות ומשונות: גדולות, עם שיניים חדות, חלקלקות כמו נחש ובעיקר מפחידות. הן לא דומות לשום דבר מוכר ובאותו הזמן מזכירות ציור מוקצן ומפחיד של חיה אמיתית. אותן מפלצות שכיכבו באותן מפות ישנות מופיעות בסרט האנימציה החדש לילדים של נטפליקס, ״המפלצת מהים״.

הסרט מתמקד בדמותה של מייזי ברמבל (בדיבוב זריס־אנג׳ל הוטר), ילדה יתומה שהוריה היו ציידי מפלצות ים שנהרגו במהלך אחד ממסעות הצייד שלהם. חלומה הגדול הוא להצטרף לצוות הספינה ״אינבטבל״ ולהפוך לציידת מפלצות ים דגולה. היא מתגנבת לספינה, ולאחר מאבק עם מפלצת ימית מסוכנת ביותר בשם ״האימה האדומה״, היא מגיעה לאי בודד יחד עם ג׳ייקוב הולנד (בדיבוב קארל אורבן), שנחשב לאחד מציידי מפלצות הים הגדולים ביותר בזמנו. אבל על אותו אי בודד מייזי וג׳ייקוב מגלים שכל הסיפורים על מפלצות ימיות מרושעות אולי לא באמת מציגים את המציאות; המידע שלהם על מפלצות הים היה שגוי.

יחסים כאלה מופיעים לפעמים בסרטי ילדים, מה שמעורר את השאלה – למה הם קיימים? האם הצמד הזה של מבוגר וילד הופך ליותר מעניין? אולי מצחיק יותר? או שזה נותן לילדים הצופים בסרט תחושה של כוח על המבוגרים השולטים לרוב בעולמם?

הדרך שבה הסרט מספר את הסיפור של מייזי וג׳ייקוב מתאימה לסגנון של דיסני: החל מהצבעוניות העשירה, דרך האופן שבו הדמויות מצוירות, ועד השינויים הקטנים במוזיקה המתאימים לסצנות שונות בסרט. כך אפשר לעבור מסצנת קרב עם מוזיקה דרמטית, לסצנה מצחיקה שבה מייזי עוקבת אחרי מפלצת ים קטנה שמנסה להסתתר ממנה לצד מוזיקה קופצנית ושובבה. אפשר להרגיש את הניסיון של כריס וויליאמס (מואנה, שישה גיבורים, מולאן) שצבר בעבודתו הרבה באולפני דיסני. אבל בניגוד לסרטי דיסני, בסרט זה המסרים החינוכיים מודגשים במידה שמפריעה למהלך הסיפור ולאמינות הדמויות.

אפשר להבחין בכך דרך התובנות הגדולות שמייזי מספקת לאורך הסרט. היא הראשונה לחשוב שכל הסיפורים על המפלצות היו שקרים ולפקפק בהכל. היא הראשונה לגלות למה בכלל נוצרו אותם סיפורים. אפילו בשיחה עם ג׳ייקוב, כשהוא מפקפק בעתידו לאחר הגילוי על המפלצות, היא אומרת לו בקול דרמטי משהו שהולם דמויות כמו מאסטר אוגוויי בקונג פו פנדה (2008): ״זה כבר לא אתה״. אלה משפטים שמתאימים יותר לאישה בת 60 להגיד לנער, ולא לילדה בת 12 להגיד לבחור בגיל 30.

אז הבנו את המסרים: מי שנחשב אויב יכול להיות חבר; אנחנו מתפתחים ולא נשארים מי שהיינו; נקמה היא דבר אפל והיא יכולה לפגוע גם באדם הנוקם וגם באנשים הקרובים אליו; האמיתות בספרים יכולות להיות שקריות. וכן הלאה. אבל כל אותם משפטי חוכמה פוגמים בדמותה של מייזי כילדה.

האם אפשר לבחור לחיות אחרת?

בקשר של מייזי עם ג׳ייקוב היא זו שלרוב מספקת את הפתרונות למצב ומלמדת אותו דברים על עצמו. ג׳ייקוב, כשהוא לא נמצא על הספינה שלו, מצטייר כבחור מגושם. יחסים כאלה מופיעים לפעמים בסרטי ילדים, מה שמעורר את השאלה – למה הם קיימים? האם הצמד הזה של מבוגר וילד הופך ליותר מעניין? אולי מצחיק יותר? או שזה נותן לילדים הצופים בסרט תחושה של כוח על המבוגרים השולטים לרוב בעולמם? תהיה התשובה לכך מה שתהיה, במקום לקבל בסרט צייד אגדי שאמור להיות הקפטן העתידי של ״האינבטבל״, אנחנו מקבלים בחור שמפשל בכל צעד שני שלו.

למרות זאת, יש משהו מנחם במראה האבוד של ג׳ייקוב. לפי הסיפור המועט עליו אפשר להבין שהוא צד מפלצות ימיות כמעט כל חייו. יש בו אמונה גדולה שהן רוצות לפגוע בכל האנשים היקרים לו; אמונה שנוצרה כנראה עוד כשהיה קטן, החל מהדרך שבה הוא שרד בילדותו תקיפה של מפלצת כזו ועד אימוצו בידי קפטן קראו (בדיבוב ג׳ארד האריס), צייד מפורסם וקפטן ספינת ״האינבטבל״. זו אמונה שמושרשת בו עמוק, והעובדה שהוא מגלה שהיא שקרית מובילה אותו לבחון מחדש את חייו. שבירת אמונה זו והניסיון להתמודד עם מציאות חדשה בלי שום דרך להתכונן אליה היא מצב שכל אחד עובר בחיים.

birds

באיזשהו שלב בחיים יש צורך להתמודד עם שאלות שונות בנוגע לעצמנו, לאמונותינו ולעתיד שלנו, בדיוק כמו ג׳ייקוב. הוא תוהה האם עליו להמשיך בדרך הרגילה שבה הלך עד עכשיו ולהפוך לקפטן של ״האינבטבל״ תוך ידיעה שהוא ימשיך בהרג של מפלצות שלא רוצות להזיק ולחיות בשקט בים? האם הוא יכול לבחור לחיות אחרת? מה יקרה בעתיד שלו? מי הוא, אם לא הצייד האגדי שהרג חמש מפלצות ביומיים?

הסרט מכיל מאפיינים מוכרים של סרטי דיסני, גם אם המסרים החינוכיים שלו הרבה יותר בולטים מבסרטי דיסני. אבל בדיוק כמו בסרטי דיסני, גם בו יש מקום למבוגרים ולחוויותיהם. הוא מציג אנשים בוגרים בצורה כנה: הם לא תמיד יודעים מה לעשות, העתיד שלהם לא תמיד ברור והם צריכים לבחון את אמונותיהם מחדש. ואולי הקשבה לתובנות ומחשבות של ילדים יכולה לעזור קצת.


המפלצת מהים
בימוי: כריס וויליאמס
נטפליקס, ארצות הברית, 2022; 115 דקות
3 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden