כל מה שחשוב ויפה
בניין אורי לפישיץ. צילומים: אלעד שריג
בניין אורי לפישיץ. צילומים: אלעד שריג

אוֹרי דסאו על אוּרי ליפשיץ: האמן כסיסמוגרף חברתי

התערוכה החונכת את בניין אורי ליפשיץ, בסטודיו שבו עבד, חוזרת לסדרת המתאגרפים שצייר אחרי מלחמת יום כיפור. ״התמזגות עם המציאות המלחמתית באזורנו, כמו גם ביטוי של תפיסה קיומית״

חגית: בוקר טוב אורי, מה שלומך? אתה ממשכימי הקום?

אוֹרי: כן, בוקר טוב. אני בחוף בבלגיה, כך שהיקיצה היא עם עליית החמה. ואת?

חגית: נשמע נפלא. זה קבוע או רק בחופש? אני בגבעתיים המופזת. מתעוררת לשירת פטישי אוויר של תמ״א 38 🙂

אוֹרי: עכשיו בחופש. אבל הקבוע אינו כה רחוק

חגית: מתי עברת לבלגיה? ומה הביא אותך דווקא לשם?

אוֹרי: עזבתי לגרמניה לפני כעשור ומשם זה התגלגל. ב־2016 אצרתי תערוכה לאמן צבי גולדשטיין במוזיאון של העיר גנט. שיתוף הפעולה עם המוזיאון נמשך לאורך השנים ואיתו העמקת האחיזה בעיר ברמה האישית

חגית: אז גנט היפה הפכה לביתך, ועדיין הקשר הישראלי עמוק. אנחנו ״נפגשים״ לשיחה על החלל החדש – בניין אוּרי ליפשיץ – שנפתח לאחרונה בסטודיו לשעבר של האמן המנוח. בנו הצעיר, נדב, הוא הכוח המניע ואתה האוצר האחראי?

אוֹרי: אני האוצר המלווה. את התערוכה הראשונה ״ציורים, רישומים, תחריטים 1974״ אצר נדב ליפשיץ. התערוכה מבוססת על תערוכת היחיד של אורי ליפשיץ בביתן הלנה רובינשטיין ב־1974, וכך גם הקטלוג שמלווה אותה מבוסס על קטלוג התערוכה ההיא.

לי היה חלק בתלייה וטקסט בקטלוג ואני אאצור את התערוכה השניה במקום, ואני מתווה איזשהו מסגרת עבודה כללית מבחינת תכנית תערוכות ואפיון המקום, שעיקרו תצוגה ושיחה סביב העבודה של אורי ליפשיץ והנגזרות שאפשר לגזור ממנה – הן בישראל והן בעולם – בתקופת מקבילות לתקופת שבהן הוא עבד ולזמן הנוכחי

זה רגע שליפשיץ עובר מביטויים של אלימות פנימית, המזוהים למשל עם ציורי הסכיזופרנים שלו של שנות ה־60, לביטויים של אלימות חיצונית, אלימות כמאפיין של תרבות ושל אינטראקציה בינאישית

חגית: 1974, נדמה לי ששניכם עוד לא הייתם כשהוצגה התערוכה. מה משך אתכם דווקא לנקודה זו?

אוֹרי: מדובר בגוף עבודות מאוד חשוב של ליפשיץ, ציורי המתאגרפים והמתאבקים. הם נחשבים לנקודת מפנה בפרקטיקה של ליפשיץ, ולעניות דעתי, בכלל באמנות הישראלית

חגית: העיתוי לא היה מקרי. במרחק זמן אני רק יכולה לשער שזה היה חלק מתפנית שהחלה במלחמת יום כיפור.  שינוי בכיוון הרוח הכללי בחברה הישראלית והשבר הזה קיבל ביטוי באמנות שלו

אוֹרי: כן, בהחלט, זה רגע שליפשיץ עובר מביטויים של אלימות פנימית, המזוהים למשל עם ציורי הסכיזופרנים שלו של שנות ה־60, לביטויים של אלימות חיצונית, אלימות כמאפיין של תרבות ושל אינטראקציה בינאישית

חגית: כלומר, במידה מסוימת אורי ליפשיץ כמייצג של דור או תקופה. אתה כותב בקטלוג שיש בציור שלו ממד סיסמוגרפי. מעניין ונדיר (ועצוב ומבהיל) להתייצב מול רגע קריטי כזה באמצעות התבוננות באמנות. כאילו חלל הסטודיו הופך לפורטל של מעבר בזמן

אורי ליפשיץ. צילום: מ״ל

אורי ליפשיץ. צילום: מ״ל

אורי ליפשיץ. סריקות: סטודיו מיכאל גורדון

אורי ליפשיץ. סריקות רישומים: סטודיו מיכאל גורדון

אוֹרי: אני אומר משהו טיפונת אחר, אני אומר שברישום שלו יש ממד סיסמוגרפי שעדיין מותיר חשיבות ליחיד ולסובייקטיביות של הסגנון האישי. ואילו בציורי המתאגרפים ליפשיץ עובר לצורת עבודה לא אישית, שבמסגרתה הוא נעשה למעין מדיום, מוליך של סנטימנטים כלליים.

כן, יש בפרויקט ממד של גאולת העבר, מהמילה האנגלית redeem או retrieve, אבל יותר מכך יש ממד של לחגוג את העבודה של ליפשיץ ואת ה־road not taken, דרכים חדשות להתבונן בעבודות. מבט נטול פניות בעבודה שלו יכול להציע לאמנות הישראלית ולציור העכשווי בכללותו. במובן של איך לעבוד מול מציאות פוליטית, איך לעבוד ביחס לטכנולוגיה, ואיך להתמודד עם המשא של ההיסטוריה

birds

חגית: תרחיב בבקשה? איך אמן יכול לעשות עבודה לא אישית? הרי הכול סוביקטיבי וייצרי ופוליטי באותה עת. ואצל ליפשיץ, הציור מדמם וכמו שנהגו לומר פעם – הקרביים בחוץ

אוֹרי: ליפשיץ, יותר מכל אמן וצייר בהיסטוריה של האמנות הישראלית, שכלל לשיטה את היחס בין דימוי צילומי קיים לפרשנות ציורית שלו, שמעצימה אותו ומוציאה מתוכו היבטים חבויים. הטענה שלי היא, שמה שאת קוראת ״אקספרסיבי״ בציור של ליפשיץ, הוא למעשה תרגום או פרשנות של תוכן של דימוי. ליפשיץ משתמש בכוח של הציור שלו להעביר ולמסור ממדי מציאות שרק ציור יכול להעביר. זה משרת את התוכן של הדימוי, לא את הצורך ההבעתי של האמן

אורי דסאו. צילום: מ״ל

אורי דסאו. צילום: מ״ל

בישראל, כמו שקיסינג׳ר אמר, אין חדשות חוץ. ליפשיץ קשור מאוד לציירי הפיגורציה החדשה, למשל בייקון, אבל הוא גם קשור לאקספרסיוניזם בציור הגרמני של שנות השמונים. אלה דברים שלא קיבלו ביטוי ממצה בהתייחסות לעבודה שלו בישראל

חגית: סדרת המתאגרפים היא ייחודית לתקופה זו – 1974? או שהוא חוזר אליהם בהמשך? למה לדעתך פנה למתאגרפים?

אוֹרי: סדרת המתאגרפים החלה בזמן הזה וליפשיץ חזר אליה בעשורים שלאחריה. היא מצטרפת לציורי כפר קאסם והספורטאים שלפניה, ולסדרת האינתיפאדה השנייה שלאחריה. המתאגרפים הם חלק ממצבור אמנותי שעניינו תגובה או התמזגות עם המציאות המלחמתית באזורנו, כמו גם ביטוי של תפיסה קיומית, הרקליטית אם תרצי, הרואה בקרב את הלוגוס של העולם ואת החוק על פיו העולם מתקיים, גדל, מתפתח, דרך חיכוך אלים בין צדדים ניציים, בין הפכים.

ליפשיץ הוא אולי הצייר הפוליטי של ישראל. בהקשר זה הוא לא רחוק מציירת כמו רות שלוס, והוא בפירוש הקדים את דייויד ריב, ומשמש תקדים לעבודות הפוליטיות של ניר הוד

חגית: אתה משרטט פה קישורים מעניינים, בין דורות ונושאי מיקוד שונים, עולה שפה משותפת. מה שמוביל אותי לשאלה, קצת יותר עליך מאשר עליו: אתה נכנסת לאוצרות בשלב צעיר בחייך, ובעשור האחרון אתה מסתכל על אמנות ישראלית בעיקר מרחוק – זה נותן לך סוג של מבט ממפה – ממעוף הציפור?

אוֹרי: כן, זה משחרר אותי מאילוצים והתניות ששיח האמנות הממוסד בישראל ספוג בהם. מאפשר לי ליצור זיקות בין האמנות הישראלית לאמנות העולמית. בהקשר של ליפשיץ אגב זה מכריע

חגית: תסביר?

אוֹרי: בישראל, כמו שקיסינג׳ר אמר, אין חדשות חוץ. ליפשיץ קשור מאוד לציירי הפיגורציה החדשה, למשל בייקון, אבל הוא גם קשור לאקספרסיוניזם בציור הגרמני של שנות השמונים. אלה דברים שלא קיבלו ביטוי ממצה בהתייחסות לעבודה שלו בישראל

אורי ליפשיץ. סריקות תחריטים: סטודיו שוקי קוק

אורי ליפשיץ. סריקות תחריטים: סטודיו שוקי קוק

חגית: נכון. איך אתה רואה את הפעילות של בית אורי ליפשיץ בנוף העכשווי?

אוֹרי: בניין אורי ליפשיץ משמש כמרכז עזבונו של האמן וכאתר של שימור, תצוגה ומחקר. הוא תוצאה של הסבה מינורית של חלל הסטודיו שבו ליפשיץ עבד, וככזה הוא קושר כל תערוכה שתתרחש במקום לאופן עבודתו ולנוכחותו הנעדרת. הכוונה היא גם לחבר את ליפשיץ עם אמנים בני זמנו ומגמות בנות זמננו, בארץ ובעולם.

התערוכה הבאה תהיה באוצרותי, ותפרוש מבחר מעבודותיו של ליפשיץ מעשורים שונים, המבוססות על טעמי האישי, עם דגש על עבודות פוליטיות מצד אחד, ועבודות שלא נחשפו מזה זמן. התנועה בין העבודות בחלל תייצר נרטיב, מעין תסריט, שיספר סיפור אחר על ליפשיץ, אבל כזה שייתן תחושה שישנם עוד סיפורים רבים אחרים לספר עליו ובאמצעותו

חגית: ספר עוד קצת על עצמך, היום ובעבר, ואיך נכנסת לעולם האמנות והאוצרות בגיל צעיר?

אוֹרי: אני חי בגנט שבמזרח פלנדריה, בלגיה, בזוגיות עם קתרין. גדלתי בשנות ה־70 בין דאון טאון תל אביב לרמת אביב. ולשאלה איך נכנסתי לזה – להיות אוצר זה לא משהו שנכנסים אליו באופן מושכל. זה ייעוד. אני יועדתי להיות אוצר ואין מרחק בין הזהות שלי להיותי אוצר

חגית: אתה מתגעגע ל״אמנות הארץ״ ואירועי אמנות שאפתניים נוספים שהתחוללו כאן? (אני מתגעגעת ואף משתאה שהם קרו בכלל)

אוֹרי: אני גאה בפרויקט כמו ״לחם ושעשועים״ שעשיתי במסגרת ״אמנות הארץ״ (2007 בנמל יפו טרם שיפוצו). אבל היופי במה שאני עושה, בין השאר, הוא באפשרות להשתפר, ואני בנקודה הכי משוכללת שלי כאוצר, למרות שמהתחלה היה ממד מאוד שאפתני בדברים שלי

חגית: ומה הדבר הבא שעל שולחנך?

אוֹרי: הפרויקט הבא הוא כמו זוגיות בתחילתה, עוד לא ברור מה ואם אפשר לספר. אבל לא ירחק היום. ופרויקט ליפשיץ הוא בהחלט אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאני מושקע בהם כרגע


אורי ליפשיץ I ציורים, רישומים, תחריטים 1974
אוצר: נדב ליפשיץ. אוצר מלווה: אורי דסאו
בניין אורי ליפשיץ, אברבנל 2, תל אביב
נעילה: 24.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden