כל מה שחשוב ויפה
נרדין סרוג׳י, מגרש המשחקים שלי״, מוזיאון חיפה. צילומים: אלי פוזנר
נרדין סרוג׳י, מגרש המשחקים שלי״, מוזיאון חיפה. צילומים: אלי פוזנר

נרדין סרוג׳י מחברת את מוזיאון חיפה בחזרה לסביבה שלו

בתערוכת יחיד במוזיאון חיפה נרדין סרוג׳י שואלת שאלות על מקום וזמן, ומאתגרת את הסטטוס קוו באמצעות עיסוקה במבנה המוזיאון. בשבוע הבא היא תציג גם בתערוכת סיום הרזידנסי בארטפורט, ולאחר מכן תמשיך לרזידנסי נוסף בספרד

ענבל: ערב טוב נרדין, מה שלומך? נראה שהיה לך יום עמוס היום, ובכלל בימים האחרונים

נרדין: ערב טוב ענבל. כן, ימים ארוכים ומעניינים, קורה הרבה

ענבל: מה קורה?

נרדין: בתחילת חודש אוגוסט נפתחה תערוכת היחיד שלי ״מגרש המשחקים שלי״ במוזיאון חיפה; לפני כמה ימים נפתחה תערוכת פרויקטי הגמר בשם ״חיבור חיסור״ שאצרתי לתכנית המצוינות שאני מרכזת ומלמדת בה מטעם בצלאל בגלריה אום אל פחם; אני בשלבי סיום של כמה עבודות חדשות לתערוכת נונפניטו של התוכנית השנתית של ארטפורט שאני חלק ממנה (פתיחה: 8.9); ובתחילת ספטמבר אני מתכננת לנסוע לרזידנסי בספרד. בקיצור, לא יכולה להתלונן

מגרש המשחקים שלי״, מוזיאון חיפה. צילומים: אלי פוזנר

מגרש המשחקים שלי״, מוזיאון חיפה. צילומים: אלי פוזנר

ענבל: איזה עושר של דברים, נשמע נפלא ועמוס כאחד. ספרי קצת על התערוכה בחיפה, ״מגרש המשחקים שלי״. לא הספקתי עדיין לראות, אבל היא נראית מעניינת בצילומים שקיבלתי; מינימליסטית ומתעתעת. את חושפת בה את ההיסטוריה של הבניין. איך היא נולדה?

נרדין: בתערוכה הזו המשכתי בעיסוק ממוקד־המקום שלי. חקרתי את הבניין ומה שהוא מביא איתו מבחינת תכנים, לא רק את העבר שלו. אני דווקא חושבת שהמבט הוא יותר מבט פוטוריסטי או פוסט־אפוקליפטי, שמוציא את כל ההיסטוריה של המקום אל פני השטח, כולל את מצבו הקיים הנוכחי כמוזיאון לאמנות ומיקומו במרחב הציבורי.

לקחתי שלוש נקודות עיקריות מהמחקר: ההתחלה שלו כבית ספר אזורי לבנות שנבנה בשנות ה־30 לפני הנכבה, את העובדה שהכנסייה היא בעלת הבניין עד היום ואת המוזיאון כמוסד אמנותי ומיקומו בחיפה, בשכונת ואדי אל ניסנאס

אני דווקא חושבת שהמבט הוא יותר מבט פוטוריסטי או פוסט־אפוקליפטי, שמוציא את כל ההיסטוריה של המקום אל פני השטח, כולל את מצבו הקיים הנוכחי כמוזיאון לאמנות ומיקומו במרחב הציבורי

ענבל: בית הספר היה שייך לכנסייה, והוא עדיין של הכנסייה? מוזיאון חיפה פועל במבנה ששייך לכנסייה? חיבור מעניין

נרדין: כן, לכנסיות בחיפה יש הרבה נכסים עד היום

ענבל: מה רואים בתערוכה?

נרדין: בתערוכה יש עבודת וידאו אחת שממוקמת במדרגות לפני העלייה לקומת התערוכה. יש גם שבעה מיצבים וכשבעה פסלים בחומרים ובטכניקות שונות. בכללי אני רואה את העבודות כהתערבויות ששואלות שאלות על התפיסה שלנו כל מקום ומיקום ביחס לזמן. העבודות האלה גם מנסות לאתגר את הסטטוס קוו

ענבל: ראיתי שעשית במבנה עצמו שינוי – פרצת בו מחדש חלונות שהיו חסומים

נרדין: העבודה ״שכבות נוף, 2022״ היא מיצב תלוי־מקום שבו אני משתמשת במדיום של הצילום כחומר פיסולי. העבודה בנויה מצילומים של הנוף מעבר לחלונות המקוריים של חלל התצוגה שמודפסים תשע פעמים בגרסאות שונות – מהצבעוניות המקורית של הצילום ועד להדפסה בפייד לצבע הלבן של קירות המוזיאון. הרעיון מאחורי העבודה הוא בעיקר פתיחת החלונות או חירור הקובייה הלבנה, וחשיפתה למיקומה והסביבה שהיא נמצאת בה. החלונות האלה היו סגורים מאחורי קיר גבס במשך 40 שנה אם לא יותר, לטובת ״הקובייה הלבנה״ בכדי שיהיה חלל תצוגה מקסימלי. זה גרם באופן סימבולי לניתוק המוזיאון מהסביבה שבה הוא נמצא – ואדי אל ניסנאס.

יש שתי אופציות להסתכלות על העבודה: פעולה פנימית או פעולה חיצונית. הפנימית היא פעולה של קילוף הקירות עד לקילוף הנוף. הפעולה החיצונית היא רוח חזקה שהגיעה ופתחה את החלונות וחשפה רבדים של חומריות, ובין היתר את הנוף כחומר. אבל התוצאה היא אותה תוצאה – הכנסת הנוף פנימה ופתיחת החלל לסביבה שבו הוא נמצא

מהרצפה עד התקרה

ענבל: זו באמת פעולה חזקה, החיבור לסביבה, גם אמנותית ובוודאי פוליטית. בעבודות אחרות את מקלפת את הרצפה, פעולה שחזרת עליה גם במקומות אחרים, וחורטת בקירות. ממה נובעת הפעולה הזו?

נרדין: נכון, זו לא הפעם הראשונה שאני מתעסקת ברצפה. גם בתערוכת היחיד הקודמת שלי, ״הוצא מהקשרו, 2019-2022״, שהוצגה בבית הגפן, עשיתי פעולה דומה אבל גם שונה. אני מאתגרת את החומריות הקשיחה והלא אלסטית של הרצפה והופכת אותה להיראות כאלסטית וניתנת לכיפוף. יש דמיון גם בחשיפה של מה שמסתתר מתחת לפני השטח.

אבל יש גם זוויות שונות לשתי העבודות: הקודמת – ״Untile, 2019״ – מתייחסת לחשיפת ההיסטוריה ואופן ההתייחסות לעברו של מקום. בנוכחית, ״גילוף רצפה, 2022״, יש יותר משחקיות של חומר וניסיון להתגרות בכללי המקום. הרעיון התחיל מהצבעוניות האפורה של הרצפה שהזכירה לי חומריות של לינולאום. הפעולה היא אחרת: היא לא קילוף אלא צורה של גילוף בגודל ענק שמנסה לחקור חומריות של מקום, להשאיר סימן ולשבש ממדים

החלונות האלה היו סגורים מאחורי קיר גבס במשך 40 שנה אם לא יותר, לטובת ״הקובייה הלבנה״ בכדי שיהיה חלל תצוגה מקסימלי. זה גרם באופן סימבולי לניתוק המוזיאון מהסביבה בה הוא נמצא – ואדי אל ניסנאס

ענבל: אמרת קודם שאת רוצה לאתגר את הסטטוס קוו – מהו הסטטוס קוו שאת מנסה לאתגר?

נרדין: הסטטוס קוו הוא דרך החשיבה הישנה, חשיבה שרכשנו מאלה שאמרו לנו שכך הם הדברים – בלי ששאלנו את עצמנו מחדש האם אולי המציאות היא אחרת, או אולי יש כלים אחרים לשהות ולהיות במציאות.

ענבל: אני חושבת הרבה על חווית המציאות שאנחנו חיים ביומיום, ועד כמה היא אקראית ושברירית. אני תוהה איזו חווית מציאות מעסיקה אותך – האם זו המציאות הפוליטית של לחיות במקום הזה, על קווי המתח והשבר בתוכו?

נרדין: מה שמעסיק אותי הן תופעות שנמצאות בכמה רבדים בחיינו. אני לא חושבת שתופעות נמצאות באזור אחד או רובד אחד מנותקת מהשאר. תופעות שנמצאות באישי, בחברתי ובפוליטי – היחסים בין המיקרו למקרו וההפך

ענבל: אני מרגישה שזה קצת מופשט עבורי. תוכלי לתת דוגמה?

נרדין: המרווח בין יציבות לחוסר יציבות ובין תנועתיות וסטטיות בולט מאוד בתערוכה. יש עבודה באמצע החלל שנקראת ״עמוד דפים, 2022״. העמוד לקוח מבחינה ויזואלית צורנית מעמודי התמיכה של המוזיאון, והוא נראה ממש חלק מהארכיטקטורה של המקום. לפעמים מבקרים שלא מסתכלים למעלה אפילו מפספסים את העבודה.

בשליש העליון העמוד מתחיל לשנות חומריות וצורניות ובצורה הדרגתית נהפך להיות ערימה של דפים שבחלק הכי עליון שלו הדפים נראים כאילו הם עפים. עמוד תומך לבניין ולמוסד אמנותי במקרה ובזמן הספציפי הזה, סימן ליציבות, פתאום מופיע כערימת דפים שמערערת את קיום המושג הזה

נרדין סרוג׳י, נונפיניטו, ארטפורט. צילומים: דפנה אמירה

נרדין סרוג׳י, נונפיניטו, ארטפורט. צילומים: דפנה אמירה

ענבל: את תכף מציגה גם במסגרת ארטפורט כמה עבודות – מה תציגי שם?

נרדין: בתערוכת נונפיניטו של ארטפורט אציג כמה עבודות: עבודת וידאו שמופיעה בה פעולה מסוימת והיפוכה בלופ, פעולה של התלבטות וחוסר שלמות אינסופי וניסיון מתמיד להשלמת החסר. יהיו אינסטליישן ופסלים בטכניקות שונות שלוקחים אלמנטים מהתרבות והחברה הפלסטינית שאני מגיעה ממנה, שאותם הפכתי לסמלים אבסטרקטיים שקוראים את ההווה באופן אחר

ענבל: זו הזדמנות לשאול עלייך – תוכלי לספר קצת על עצמך?

נרדין: אני ילידת נצרת, חיה ועובדת בחיפה. בשנת 2004 סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה בספרות אנגלית ואמנות יצירה, ב־2006 סיימתי תעודת הוראה וסדנת אמן צעיר במכללת אורנים. אחר כך למדתי שנתיים עיצוב אופנה בלימודי חוץ בוויצו, וב־2017 סיימתי לימודי תואר שני באמנויות בבצלאל

birds

ענבל: מתי התחלת להציג?

נרדין: לקח לי שמונה שנים אחרי התואר הראשון להעז ולהציג. למרות שהיו כמה הזדמנויות לא הסכמתי, כי הרגשתי לא מוכנה. אני לוקחת ברצינות רבה את עולם האמנות. יש לי רקע של הרבה שנים בעיצוב, התעסקתי כ־12 שנה בעיצוב תפאורות ותלבושות לתיאטראות וסרטי קולנוע, מה שעזר לי מאוד במה שאני עושה היום. בשנים האלה צברתי ארגז כלים מגוון ועשיר וידע רב בחומרים ובטכניקות, וגם הכרתי בעלי מקצוע שעד היום אני עובדת איתם; זה מאפשר לי להקים עבודות מורכבות.

הפרקטיקה שלי משתנה באמצעים ובחומר, אני מנכסת אוביקטים, דימויים וצלילים מוכרים מהסביבה והופכת אותם להתערבויות שמזמינות את הצופה להגדיר מחדש את הבנתו ויחסיו עם העולם. בשנים האחרונות עבודות תלויות־מקום מעניינות אותי. אני מרגישה שרק התחלתי ויש הרבה מה להספיק לעשות

ענבל: ומכאן, מכל השפע שיש כרגע, מהו הפרויקט הבא?

נרדין: אני עדיין לא יודעת, רק עכשיו רק סיימתי לעבוד על התערוכה. אני צריכה לנוח קצת, לכתוב ולהסתכל ממרחק על התהליך בכדי לדעת מה הלאה מבחינת יצירה


מגרש המשחקים שלי | נרדין סרוג׳י
אוצר: קובי בן מאיר
מוזיאון חיפה, שבתאי לוי 26
נעילה: 1.1.23

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. יהודית מנספלד

    תערוכה מצוינת. אהבתי את התיחסויותיך למקום ולעיר והווידאו במדרגות מצוין

  2. צופיה

    נראה ונשמע מרתק.. שאפו על אורך הרוח הנדרש

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden