כל מה שחשוב ויפה
עדן זורניצר
עדן זורניצר

בוגרים 2022 // צילום

בית, משפחה, חיים ומוות, נזילות מגדרית, קהילות אלטרנטיביות והסכסוך הפלסטיני־ישראלי הם כמה מהנושאים שהעסיקו את בוגרי מחלקות צילום בבצלאל, ויצו חיפה, מוסררה ומנשר לאמנות. 9 פרויקטים בולטים

עדן זורניצר // You Could be Me, I Could be U

עבודותיה של עדן זורניצר, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, מבקשת לפרוץ את גבולות ההגדרות הסדורות כדי לאפשר לנזילות להפוך נוכחת ולהציע נקודת מוצא חופשית להתבוננות. ״אני מתבוננת בגוף, במנח שלו, ביחסיו עם הסביבה, במבט של מושא הצילום אל המצלמה, ובמבטי שלי כאחד. אני מתעניינת באופן שבו א.נשים בוחרות ובוחרים לאפיין את עצמן ואת עצמם, על פי האופן שבו ׳סימנו׳ את האישיות ואת המגדר שלהן ושלהם. אני בוחנת מה מסופר בהתבוננות בהן ובהם, האם הייצוג או ההופעה החיצונית משרתים אותנו בתור ׳שריון׳, בניסיון לאתר את הנקודה שבה הוא מתחיל להתפורר.

״העבודות מתמקדות בקבוצה של א.נשים שיש ביניהם מכנה משותף, שגיבשתי ותיעדתי לאורך שנה תוך פיתוח דיאלוג בינינו, מתוך פריזמה הבוחנת את ה׳אני׳ כישות זורמת, דינאמית ומשתנה, זאת מתוך רצון לקדם את האפשרויות לנזילות מגדרית שבמרכזה החופש לבחירה״.

עדן עדן זורניצר, You Could be Me, I Could be U

עדן זורניצר, You Could be Me, I Could be U

עדן זורניצר עדן זורניצר


דניאל ליברמן // שלומי קשור בחוט אל שלומך

דניאל ליברמן, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, מציגה סדרה של דיוקנאות עצמיים שנוצרו בתהליך שעבר דרך פרפורמנס, תוך שימוש בחפצים וברפרנס מתולדות האמנות והצילום. עבודתה יוצרת הבניה של דימוי נשי פגיע, אך בהיפוך תפקידים – בין היותה המצולמת למקומה כצלמת, היא מנכסת לעצמה שליטה בגוף ובסיטואציה.

״פרפורמנס ופורטרט עצמי הם עבורי כלים בעלי כוח לדיון על רגע שבו נעלמת תחושת שליטה: כישלון המערכת הגופנית הנשית והפגיעה בנשיות בעקבות זאת. שיבוש המערכת עלול להוביל לפגיעה או כריתה של איברי גוף נשיים (שדיים, שחלות, רחם) – איברים מייצרי חיים וממשיכי המנגנון האבולוציוני, בוגדים בגוף ומשנים אותו.

״אני פועלת מתוך חוויות אישיות ומתוך התבוננות במעגל נשי משפחתי קרוב. עצם ידיעת הפוטנציאל העתידי של המטען הגנטי משפיע ומערער את תחושת הנשיות. צילום הגוף בריבוי תצורות מלאכותיות, מעניק אפשרות להתבונן בוטרנספורמציות חיצוניות ופנימיות״. כותרת הפרויקט היא ציטוט משיר של המשוררת זלדה.

דניאל ליברמן, שלומי קשור בחוט אל שלומך

דניאל ליברמן, שלומי קשור בחוט אל שלומך


יעלה ברזילי // הקדש

יעלה ברזילי, בוגרת המחלקה לצילום במוסררה, משתמשת בדיוקן העצמי ובפרפורמנס ככלים לבחינת זהות ושייכות חברתיתף משפחתית, אישית. ״נולדתי למשפחה דתית תימנית במעלות־תרשיחא. במהלך השירות הלאומי עזבתי את המסורת בה גדלתי. אני מצלמת דיוקנאות עצמיים שבהם אני עושה פעולות פרפורמנס העוסקות בזכרונות ובמחשבות שלי מהעולם שבו גדלתי רוב חיי. אני מחליפה זהויות ומצלמת באותו מרחב – בית כנסת תימני נטוש שהוא הקדש – שאסור לעשות בו שימוש אחר.

״ההיסטוריה המשותפת לי ולהקדש ויחסי הדמיון ביננו משפיעים על התצלומים. אני עובדת במצלמת פורמט גדול 5X4. רציתי לברוח מהעולם הדיגיטלי, לגעת בחומר, להיות מסוגלת להדפיס בחדר חושך. אני לא רואה תוצר מיידי וזה דורש ממני סבלנות ודיוק רב. את הפלטות הרגישות לאור אני מפתחת בכימיקלים בחשש תמידי שהדימוי יעלם ומה שהיה בדמיוני לא יקבל חותם״.

יעלה ברזילי, הקדש

יעלה ברזילי, הקדש


מייס שקראת // בקג׳ה אל לימון

סרטה של מייס שקראת, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, מתמקד בעצי הלימון כסמל למאבק הפלסטיני־ישראלי. ״מעדויות חומריות וכתובות עולה שהחל מהמאה ה־19 עצי הלימון, אף שאינם צמחים מקומיים, תפסו מקום חשוב במטעים של הפלחים הפלסטינים, והיו לגידול נפוץ בחצרות בתיהם וחדרו גם למטבח הפלסטיני. עץ הלימון, כמו עצי זית והצברים, הפך לסמל במאבק הפלסטיני נגד מנגנוני המשטר הישראלי. עצי הלימון מדגישים את הפרדוקס הגלום בשימוש בטבע ובטבעי כדימוי טעון במאבק פוליטי־לאומי.

״תחילתו של הסרט ׳בקג׳ה אל לימון׳ בשרידי עצי הלימון מחצרות השכונה הערבית אל בקע (בקעה) מלפני 1948 וסיומו בפאתי העיר רמאללה. הסרט שוזר סיפור בדיוני על לקיחת/גניבת לימונים מחצרות בקעה ומכירתם ברמאללה, עם פרקטיקות של תיעוד העוקבות אחרי המסע הבלתי אפשרי בין שתי הערים כיום. מוטיב מרכזי בסרט הוא אל בקג׳ה – ״الكوفية״ – שק החפצים האישים שנשאו איתם פליטי הנכבה ובסרט משמש לנשיאת הלימונים, במעין שיחזור של מסע העקירה של 1948 מירושלים לרמאללה״.

מייס שקראת, בקג׳ה אל לימון

מייס שקראת, בקג׳ה אל לימון


יובל דניאל // סקייטבורד

יובל דניאל, בוגר המחלקה לצילום במנשר, מצלם את סצינת הסקייטבורד הישראלית. ״אני בעצמי סקייטר מלידה. גדלתי לתוך העולם הזה דרך אחי הגדול וחברים שלי. מגיל צעיר ראיתי את עצמי סביב חבר׳ה גדולים ממני והתרבות הזו משפיעה עליי עד היום. התחום הזה מייחס חשיבות לא רק לסקייטבורד עצמו, אלא גם לסגנון הלבוש, הנראות והבריאות.

״במהלך עבודתי אני מחלק את הצילום לשני סוגים: לייף סטייל ופורטרטים. אני מתחבר לסטייל הטראשי דרך הנראות החיצונית ומנסה ליצור תחושה פיזית לצופה דרך העין שלי, מתוך עולם הסקייט, באמצעות קטעים שאני בוחר להקפיא.

״הצד השני שאני מייחס לו חשיבות הוא הצד האישי של המצולמ/ת. אני יוצר אחידות על פי המבט ואני מנסה להביע העברה רגשית ביני לבין הצופה. מה שהמצולמ/ת מרגיש/ה באותו רגע חשובה לי, מפני שאני רוצה להציג בצורה אמיתית את החיבור שלהם אל הסקייטבורד״.

יובל דניאל, סקייטבורד

יובל דניאל, סקייטבורד


birds

סתיו פאולמן // מפסלת את הנוף

הפרויקט ״מפסלת את הנוף״ עוסק בפירוק והרכבה של נופים, היוצרים מחדש מרחב שטרם נראה. הצילומים של סתיו פאולמן, בוגרת המחלקה לצילום ואמנויות המסך בויצו חיפה, מתארים נוף קונקרטי, שבתוכו שוכן פוטנציאל להרס עתידי. ״הפסטורליות עלולה לטשטש ולתעתע בנו ולהסוות חלקים טעונים ורבי משמעות: את תמורות הזמן ודברי הימים, את עקבותיו של ההלך המצמיח והאוהב ואת זה המשחית והעוקר, את סיפורם של היחיד והעמים ואת גלגוליהם של ימים ושנים.

״על מנת להביא לידי ביטוי רבדים נסתרים אלה, אני מוחקת והורסת נוף קיים ובו בזמן בוראת וממציאה כזה שטרם התהווה. במעשה זה של הרכבת צילומים ובנייתם, אני מדמה תהליכים של הרס וחורבן אל מול צמיחה והתחדשות. אני מבקשת להביא לעיני הצופה את מהותו של מרחב הזמן והמקום בו אנו חיים, המגלם תהליכים של הרס ובנייה, כמו גם את הקונפליקט המתמיד שבין הטבע לאדם, בין הצומח לקמל, בין השקט לסערה, בין השורד לנכחד, ובין המים ליבשה״.

סתיו פאולמן, מפסלת את הנוף

סתיו פאולמן, מפסלת את הנוף


צרי אדמוני // תותי

צרי אדמוני, בוגרת המחלקה לצילום ואמנות המסך בויצו חיפה, מקדישה את פרויקט הגמר שלה לאחותה – תותי (רעות), שנהרגה בתאונת דרכים בניו יורק בגיל12.5 . צרי שנולדה לאחר מכן ולא הכירה את אחותה, מחפשת את דמותה בנערות שהיא מצלמת. ״נולדתי לתוך האובדן הזה, שנתיים לאחריו. פרויקט הגמר שלי מקורו בסיפורי האישי – על אחותי שלא הכרתי. היכרותי איתה היא דרך תצלומים וסיפורים בלבד. בשנים האחרונות אני מנסה לפענח מי היא בשבילי, איך היה הקשר בינינו לו הייתה בחיים.

״בפרויקט אני מצלמת נערות בנות 12.5-15 במרחב הביתי שלהן בגיל שאליו לא הגיעה. דרך הפורטרטים אני מנסה להבין אותה, לראות דרכן איך היא הייתה יכולה להיות בגיל זה, למצוא חלקים ממנה בהן. צילום בשבילי הוא דרך לראות את העולם באור האופטימי ביותר״.

צרי אדמוני, תותי

צרי אדמוני, תותי


נועה גרוס // BOYS WILL BE BOYS

הצילום של נועה גרוס, בוגרת המחלקה לצילום במנשר, מתחפשת לצילומים מז׳אנרים מוכרים, כמו צילומי אופנה או צילום מופעים ומועדונים, אך בפועל הם משרטטים תלישות וכאב, שעולים מפני הדמויות כמו גם מהניכור של הסיטואציות. ״לאחרונה אני עוסקת יותר ויותר בצילומי אופנה. מתוך מקום אלטרנטיבי ואוונגרדי אשר מתקיים בתוכי. מצאתי חופש דרך הצילומים האלו לתת ביטוי לכך בפעם הראשונה בחיי. צילום מתוך מקום של בלבול וזרות.

״לעיתים לא ברור לי כשאני מול המצולמים.ות מה הם יחסי המגדר אליהם אני מורגלת – מה בעצם גברי ומה נשי? למה השאלה הזו רלוונטית עבורי? אני נמשכת לדמויות תל אביב חתרניות, שאפשר להפוך אותן לדבר אחר בעזרת הדמיון ולהלביש עליהם סיפור אחר. איזה שרק ארצה. אני מנסה להביא את המקומות והמחשבות האלו שלי , לקבל את ׳הפגמים׳ שביום יום, ולשנוא אותם באותה נשימה. הרגעים האלו, בהם השבריריות מותרת והשאיפה לשלמות מתבטלת״.

נועה גרוס, BOYS WILL BE BOYS

נועה גרוס, BOYS WILL BE BOYS


מיטל איזביצקי // כלאיים

מיטל איזביצקי בוגרת המחלקה לצילום במוסררה, מדגישה בצילומיה את הסיטואציה המשפחתית שמאפשרת/כובלת את זהותה. ״גדלתי בבית שהיה בו רוב של נשים. הדמיון הפיזי והמנטלי בין נשות הבית, מערכות היחסים השונות בינינו והסביבה הנשית בה גדלתי העסיקו אותי באופן תמידי. באמצעות המצלמה אני בוחנת את הקשרים, הדמיון והשוני הקיימים בינינו.

״אני מביימת צילומים בהם אני מפרקת ובונה מחדש את מערך הקשרים בין בנות הבית. דרך הקרבה הפיזית בצילומים נוצרות מאיתנו הכלאות אנושיות שבהן קו החיבור לעיתים לא מאפשר להבחין איפה דמות אחת מתחילה ואיפה היא נגמרת ושואלת שאלות על טיבם של קשרים הדוקים ועל הפוטנציאל של קשר קרוב להפוך לכובל.

״בשוטטות בתוך הבית, אני מוצאת רגעים פגומים או מכוערים של יומיומיות ובלאי, ואותם אני מצלמת בוידאו סטטי: כתמי עובש או חלודה, שערות תועות באמבטיה, קילופי צבע על קירות. את הרגעים הללו אני מוצאת גם בגופים שלנו: בצלקות על העור, בכתמי לידה – כל אלו הם חלק מהביתי, המוכר והמנחם. אני משוטטת בתוך המוכר, מנסה להתרחק כדי להתבונן מבחוץ אך מגלה שאני שבויה בתוך מה שאני קוראת לו בית״.

מיטל איזביצקי, כלאיים

מיטל איזביצקי, כלאיים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden