מועדון הלבבות המחוברים: ה״בת־מצווש״ של גליה ארמלנד באושוויץ

יובל: בוקר טוב גליה, מה שלומך בימים אלו של סוף הקיץ? וברכות על התערוכה החדשה

גליה: בוקר טוב יובל, שלומי מצוין ותודה רבה, מאד מתרגשת מהתערוכה!

יובל: מועדון הלבבות המחוברים בגלריה בקיבוץ לוחמי הגטאות, טיול בת מצוה עם סבתא ו־30 ניצולי שואה לווינה, פולין והונגריה… אני לא יכול לדמיין את זה אפילו

גליה: כן, היום טיול כזה באמת נשמע מטורף, אבל בזמנו זה לא היה ככה. אמא שלי גדלה בצל סיפורי המלחמה וזה עבר בדרכו גם אלינו…גם לא ממש ידעתי שזה הולך להיות כזה טיול מטלטל, מבחינתי זה היה חוצלארץ בפעם הראשונה!

יובל: ומה קרה שהחלטת לחזור אל הטיול הזה 30 שנה לאחר מכן?

גליה: בשנת 2018 נסעתי מטעם בצלאל לארסמוס (חילופי מרצים) בוורוצלב, שבפולין. במהלך הנסיעה חזרתי לחלק מאותם המקומות שבהם ביקרתי בטיול הבת מצווה והרגשתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו, חייבת לתרגם את הזיכרון הזה לחומר ליצירה. היו הרבה נסיונות כושלים, כל מיני כיוונים ורעיונות, אבל שום דבר לא התחבר לי נכון, אז די זנחתי את זה. ואז ענת גטניו (האוצרת) ואני חשבנו לעשות משהו ביחד, ובאותה השנייה כבר ידעתי מה זה הולך להיות

יובל: מה ידעת? מה הבנת?

גליה: ידעתי שאני הולכת להתייחס למסע הזה דרך מבט בוגר, אבל בעיניים של אותה ילדת בת מצווה שהייתי. התערוכה מתארת באמצעות טקסט ותבליטי פורצלן, כבמעין גרפיק נובל תלת־ממדי, את טיול הבת מצווה. האוביקטים והטקסט תלויים, רשומים על הקירות ומתעדים באופן כרונולוגי את ימי הטיול

יובל: תגידי רגע מילה על העיסוק שלך בחומר והחיבור לאיור?

גליה: בטח: אני עשיתי מסלול מסועף… אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון במחלקה לקרמיקה, התחלתי לאייר. תמיד מאוד אהבתי את התחום אבל לא למדתי אותו באופן מסודר. המשכתי ללימודי תואר שני באמנות במכללת סיינט מרטינ׳ס, לונדון, וגם שם במקביל איירתי בחברת אנימציה בריטית.

כשחזרתי לארץ האיור הפך להיות יותר משמעותי בעשייה שלי במקביל לעבודה בחומר. עם השנים מצאתי את החיבור הנכון לי בין שני העולמות.

יובל: עוד נחזור לזה אחר כך, מה זה נותן לך/למבקרים, אבל בואי נתקדם לפנייה של ענת. איך התקדמת משם? מה את יכולה לספר על תהליך העבודה?

גליה: התהליך היה ארוך וגם קשה ברמה הנפשית. ההתעסקות העמוקה בנושא השואה הביאה הרבה עצבות וכאב. בזמן המחקר הרגשתי הרבה פעמים שכל מחשבותיי נודדות שוב ושוב לאותה תקופה איומה. שאלות על עצמי, על המשפחה – הרבה פחד, הרבה דמעות. היו ימים שהרגשתי שובע ולא הצלחתי להתיישב מול המחשב לעוד נבירה בכאב.

לאט לאט עם המעבר לעבודה החומרית נולד השחרור של היצירה וכך גם הריפוי הפנימי. העבודה עם ענת הייתה עמוקה: כל מפגש דייק אותי יותר ויותר. ענת ידעה לגעת במקומות שהובילו אותי ליצירה מגובשת ונכונה יותר

בעשייה שלי אני תמיד נאחזת בנרטיב. אני צריכה סיפור שממנו אני יוצאת לתוך הדימויים, ממש כמו באיור. הטקסט בעבודה שווה בחשיבותו לדימויים – הוא חומר בפני עצמו; והחומר מאפשר לי מגע עם הזכרון, עם הרגש. ספציפית, הפורצלן, הוא עדין, שברירי, מייצר תחושה של נייר, יומן

יובל: איך בכלל זכרת את כל מה שהיה שם? את סדר הימים והמחנות והחוויות?

גליה: אההה, שאלה מעולה! כשבאתי לאמא שלי וסיפרתי לה על הפרויקט היא שלפה לי מתוך מגירה את הברושור המקורי!!!!! היא אשכרה שמרה אותו מקופל יפה יפה בתוך השידה. לא יאומן! מדובר במעל ל־30 שנה. כאילו זה חיכה לי… זה כמובן מאוד עזר לי לעקוב אחרי סדר הימים והאתרים. כך גם בתערוכה, התאריכים ושמות הערים מצוינים בהתאם לברושור.

בכלל, היו כל מיני ״ניסים״ על הדרך. לדוגמה, במפגש הראשון שלי עם ענת גילינו ששם נעוריה הוא כמו שם נעוריה של אימי. או לפני כמה חודשים, הבן שלי התעקש לפתוח קופסה מאובקת במרתף של הוריי, כשפתחתי אותה מצאתי שמונה קסטות פיראטיות של הביטלס שקניתי בלובלין. גם זה מתואר בתערוכה

יובל: קטעים. מעניין אותי אם היה פער בין מה שזכרת למה שתואר בברושור

גליה: הזכרונות היו בעיקר של אירועים ספציפיים ומחשבות/חלומות שהיו לי, פחות התמקדו בסדר הימים. אבל, בגדול לא היה הרבה פער

יובל: אז מה בסוף מוצג בתערוכה ואם את יכולה לתת 2-3 דוגמאות ספציפיות לפורצלנים מאוירים שיצרת

גליה: בתערוכה השתדלתי שהטקסט והדימויים לא יהיו כבדים ומדכאים מדי, יש אפילו לא מעט הומור. בתקופה ההיא האזנתי הרבה לביטלס. בתערוכה, מדי פעם הקבלתי דימויים מתוך אלבומים מוכרים שלהם לתוך החוויה שלי. לדוגמה, החלפתי את כל הפרצופים שמופיעים בעטיפת האלבום סרג׳נט פפר לונלי הארט קלאב בנד (שמשם לקוח גם שם התערוכה) לפרצופים של המשפחה שלי, אלו שמתו , אלו וששרדו, אלו שלוו את הילדות שלי. דוגמה נוספת, היא מגש האוכל מטוסים שקיבלנו במטוס ואמא שלי שדוחקת בי לאכול כי ״זה משהו״.

ביקור במופע קברט בוינה עם נשים חשופות חזה שמניפות רגליים

יובל: בדיוק מה שרציתי להגיד…

אז אם לחזור למה שדיברנו עליו מקודם, יש פה לפחות שלוש שכבות: הסיפור המילולי, הסיפור בחומר (פורצלן), והשכבה של האיור. מה את מרגישה שכל אחד מהם נותן לך, מאפשר לך?

גליה: בעשייה שלי אני תמיד נאחזת בנרטיב. אני צריכה סיפור שממנו אני יוצאת לתוך הדימויים, ממש כמו באיור. הטקסט בעבודה שווה בחשיבותו לדימויים – הוא חומר בפני עצמו; והחומר מאפשר לי מגע עם הזכרון, עם הרגש. ספציפית, הפורצלן, הוא עדין, שברירי, מייצר תחושה של נייר, יומן

יובל: והצבעוניות הכחולה גם משחקת פה תפקיד

גליה: לגמרי. ראשית היא כמובן אזכור לתרבות החומר האירופאית. אם אמרתי קודם שהפורצלן הוא הנייר, אז הכחול הוא העיפרון, עט הפיילוט שנהגנו להשתמש בו בבית הספר. האמת שהכחול אפילו הזכיר לי במקרים מסוימים את כתמי הגז על הקירות במיידנק. כחול של מדי האסירים…

יובל: הו. על זה לא חשבתי

יובל: תגידי, את מרגישה עכשיו שהצלחת להניח את זה מאחורייך? שיש פה איזשהו closure?

גליה: אני לא יודעת אם אפשר לעשות closure לנושא, אבל בהחלט יש פה השקטה מסוימת של הנפש. אני באמת מאמינה שיש בכוחה של האמנות להפוך טראומה, או קושי, לכוח יצירתי

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרנו לפני שנפרדים?

גליה: בטח, התערוכה פתוחה עד סוף אוקטובר. יש כמה אירועי אמנות באזור במהלך החודשיים האלה. אני אהיה שם המון ואשמח לפרט עוד ועוד על ה״בת־מצווש״ שלי באושוויץ

---

גליה ארמלנד | מועדון הלבבות המחוברים
אוצרת:  ענת גטניו
גלריה קיבוץ לוחמי הגטאות
פתיחה: 3.9; נעילה: 31.10