משפט הבנקאים: כשכולם הלכו נשארה הנוסטלגיה

הם לא נחמדים. זה ברור. לא צריך את גולדה כדי להגיד שברק כהן ושותפיו למאבק ״באים לבנקאים״ לא נחמדים. הסרט ״משפט הבנקאים״ של אליאב לילטי, שהוקרן בדוקאביב, בסינמטק תל אביב, ועכשיו גם בכאן 11, מתעד את המאבק של הקבוצה מול ראשי המערכת הבנקאית בישראל.

לאורך הסרט מתועדים או משוחזרים הפגנות מול בתיהם של ראשי המערכת, חלוקת פליירים סביב בית הספר של בתה של רקפת רוסק עמינח, מעצרים של חברי הקבוצה וחקירות שלהם בחדרי משטרה ושיחות רטרוספקטיביות עם ראשי המאבק. חלק מרכזי בסרט עוסק במשפט שהתנהל נגדם בעקבות מה שכונה ״הטרדה מאיימת״ של רוסק עמינח, מי שהייתה אז מנכ״לית בנק לאומי, ובני משפחתה. באמצעות הקרנה של צילומים מבית המשפט והקראה של הפרוטוקולים על ידי שחקנים, הסרט לכאורה משחזר חלקים מאותו משפט.

לאורך הצפייה בסרט חשבתי על ״הפנתרים השחורים״. לא רק בגלל שבצילומים של החבורה הם ״לא נחמדים״. לא רק בגלל שאביו של ברק כהן היה חבר בפנתרים השחורים. אלא בגלל התחושה שנדמה שהיוצרים או חברי התנועה מבקשים להעמיד את רוסק עמינח ואת ההתבטאויות שלה כלפיהם, בעיקר במשפט, כמין מקבילה לאותה אמירה מפורסמת של גולדה. לא אומרים היום ״הם לא נחמדים״, זה ברור, אבל האם אפשר לומר את אותו הדבר בדרך אחרת?

אבל המחשבה על ״הפנתרים השחורים״ הגיעה בעיקר בגלל המעשה הקולנועי של תיעוד המחאה. בשנת 1971, בקפה טעמון בירושלים, פגש ניסים מוסק, אז עורך צעיר בטלוויזיה, את צעירי מוסררה שהנהיגו את הפנתרים השחורים. הוא הזדהה עם התפיסות שלהם והתחיל לתעד אותם. הוא צילם בבתי משפחות בשכונה: את העוני, המצוקה, הצפיפות, הרעב. הוא תיעד אותם ואת פעולות המחאה. הסרט שהוא ערך מהצילומים האלה שמעת על הפנתרים אדון משה?, הפך להיות חלק מפעולת המחאה.

בצד צילומי הקולנוע של מוסק, ד״ר מאיר ויגודר, אז צעיר ירושלמי מבית הכרם, הצטרף גם הוא יחד עם אחיו שמשון ויגודר אל הצעירים ממוסררה וצילם במהלך ההפגנות הגדולות. לעיתים בסוף ההפגנה, סיפר פעם, נלקחו ממנו הנגטיבים על ידי המשטרה, ולעיתים הם לא הוחזרו. הנגטיב של הסרט של מוסק נעלם באורח מסתורי (צ׳רלי ביטון טען שהשב״כ או המוסד שמו את ידם על העותק), ונמצא אחר כך באופן מפתיע בארכיון סינמטק ירושלים. הצילומים של ויגודר והסרט של מוסק היו חלק מהמחאה עצמה.

האם היוצר של הסרט הזה (או הסרט עצמו) הוא חלק מהמחאה? האם כשערך את החומרים שצילם הוא התבונן במחאה ככזו שכבר הסתיימה, או ככזו שעדיין נוכחת והתגלגלה למחאות אחרות? ומה מרוויח הצופה מהפרספקטיבה הזו של הסרט?

לילטי הצטרף למחאה כמעט באותו אופן: הוא ראה סרטונים של ברק כהן ברשת, התרשם מהמעשה ומהישירות, וביקש לפגוש אותו. אחרי הפגישה הצטרף למחאה באמצעות הצילום שלה. לצילומים האלה יש ערך גם בבתי המשפט, וגם עבור תיעוד המחאה עצמה.

לאורך הצפייה בסרט שאלתי את עצמי – מה תפקידו של לילטי? האם ייעודו הוא לספר את הסיפור? האם כמו הסרט של מוסק, או כמו ״המדריך למהפכה״ של דורון צברי (שתיעד את המאבק שלו ברשות השידור), גם היוצר של הסרט הזה (או הסרט עצמו) הוא חלק מהמחאה? האם כשערך את החומרים שצילם הוא התבונן במחאה ככזו שכבר הסתיימה, או ככזו שעדיין נוכחת והתגלגלה למחאות אחרות? ומה מרוויח הצופה מהפרספקטיבה הזו של הסרט?

להסביר לבעלי הכוח

הנה, לדוגמה, שתי סצנות שונות לגמרי: באחת רוסק עמינח עומדת בבית המשפט ומתארת איך בזמן שהיתה בחופשה, התקשר אל אמה המבוגרת אחד מאנשי החבורה. האם, שלא הבינה עם מי היא מדברת, שאלה במצוקה מי זה ואמרה שהיא לא מרגישה טוב. הפוסט שהתפרסם בעקבות הטלפון תיאר איך מנכ״לית הבנק יוצאת לחופשה בזמן שאמה לא מרגישה טוב. את הדברים האלה, שלקוחים מפרוטוקול המשפט, מקריאה שחקנית. אבל הם נשמעים כאילו הם נאמרים על ידי רוסק עמינח עצמה. הסיפור הזה על אם מבוגרת שמשתמשים בה במאבק נגד בתה הופך את הבטן.

בסצנה אחרת מספר עורך הדין אסף דרעי מול המצלמה סיפור מטלטל מילדותו: הוא מספר שהוא מגיע מעוני משני צידי המשפחה. כשהיה בן ארבע או חמש, נכנסו מעקלים הביתה לקחת עוד ועוד דברים. ואז הם הגיעו לטלוויזיה. והטלוויזיה, הוא אומר, היתה בשבילו, הילד הקטן. הוא מתאר את התחנונים של אמו ושל דודתו ואת המעקל האדיש לתחנוניהן. בלב המהומה הזו, הוא מספר, הורידו אמו ודודתו מגופן תכשיטים כדי לרצות את אנשי ההוצאה לפועל כדי שישאירו לילד את הטלוויזיה. את הזיכרון הזה, הוא אומר, הוא זוכר עד היום באופן פיזי, ממש בגוף. גם כשמקשיבים לסיפור הזה הבטן מתהפכת.

מדובר בשתי סצנות שונות לגמרי. אבל מבחינת אנשי התנועה – זוהי אותה הסצנה. לא רק בגלל כאב הלב של ילד וכאב הלב של אישה מבוגרת שנגררים שניהם לתוך עלבון שקשור במי שהם משענת בשבילם. בשביל אנשי התנועה, כמו שמרומז בסרט, זו כמעט הדרך היחידה להסביר לבעלי הכוח איך הם עצמם פועלים.

זו הדרך היחידה להסביר עד כמה המעשה האלים שלהם מותיר את חותמו, עד כמה הוא פוגע לא רק בחייבים עצמם אלא בקרובים ובתלויים בהם. לפי שיטתם (לכאורה) אי אפשר להעמיד לדין בנקאים או אנשי הוצאה לפועל כי המעשים הכוחניים שלהם נתפסים כחוקיים, וכיוון שהם מתקיימים במעין עולם מוגן וסגור – זו הדרך היחידה לחשוף (גם אותם) למעשיהם.

ככל שהסרט מתקדם, ובעיקר לקראת סופו, נדמה שהערגה לעבר המפואר לכאורה כמעט משתלטת עליו, שלא לומר ממסכת אותו. כשהסרט מונה את ההשגים של הקבוצה – המסך הנוסטלגי הזה הופך מתעתע

מבחינתם, או לפחות כמו שזה מוצג בסרט, המשפט שהתחיל כמשפט תביעה נגדם הופך להיות במהלכו באופן פרדוקסלי מכוון כנגד המערכת הבנקאית. כך לדוגמה, אחד הדברים שעולה במשפט הוא הסדר שבנק לאומי חותם עליו מול האמריקאים ותשלום של מאות מליוני שקלים של קנס בעקבות פרשת העלמות מס. כשהם מתארים בבית המשפט איך הבנק מורה ללקוחות אמריקאים יהודים להשתמש במכשיר טלפון ייעודי לשיחות איתם כדי למנוע ציתות, רוסק עמינח מבקשת לא להתייחס לפרשה. אבל הפרשה כבר שם. הפרישה של רוסק עמינח מהניהול של בנק לאומי היא מבחינתם, או כמו שעולה מהסרט (לכאורה, כמובן שלכאורה), כמעט השג אישי.

ובכל זאת, למרות הניסיון לייצר משוואה בין הפגיעה של בנק לאומי בחסרי ישע לבין פגיעה באותם חלשים כאסטרטגיה נגד בעלי הכוח – גם הילד הזה שהזיכרון של העיקול חקוק בגופו, וגם האמא המבוגרת הזו, והבת שפלשו אל אחד המקומות הפגיעים בחייה – ליבי יצא אליהם.

ערגה לעבר מפואר

החלקים שבהם הסרט מתעד הפגנות, את ההתחמקות של רוסק עמינח מהמצלמות ואת המשפט עצמו, הם חלקים שחושפים את הלב של המחאה הזו, על כל המורכבות שהיא מעוררת. הסרט, כאמור, נערך אחרי האירועים עצמם: הוא מתעד תוך כדי וגם מתבונן לאחור.

יש קו דק ועדין בין תיעוד או זיכרון לבין איזה זיק של נוסטלגיה. יש קווים עדינים או קונפליקטים מורכבים שנוסטלגיה נוטה לטשטש. הערגה לעבר המפואר לכאורה, הצעיר, מלא הכוח, ההתרפקות על ניצחונות גדולים או קטנים, על מאבקים קטנים או הרואיים – היא אנושית ומובנת.

אבל ככל שהסרט מתקדם, ובעיקר לקראת סופו, נדמה שהיא כמעט משתלטת עליו, שלא לומר ממסכת אותו. כשהסרט מונה את ההשגים של הקבוצה – המסך הנוסטלגי הזה הופך מתעתע. כשנכתב על המסך שהדרכים שבהן פועלת ההוצאה לפועל נבחנו מחדש בעקבות המאבק, אני נושמת לרווחה (יחד עם הילד ההוא שהולך עדיין עם הזיכרון הזה, או עם ילד אחר שפרצו לו לסלון הבית). אבל האם התפטרות היא הישג? האם המערכת הבנקאית כולה פועלת היום אחרת? האם אפשר בכלל להביס כוח כזה?

אולי עצם המאבק הזה שפתאום נכפה על אותם בנקאים, אפילו עצם הצורך לצאת מהחדרים הממוזגים אל היכלי המשפט הצפופים, הוא ההשג? האם כמו שכהן אומר בסרט, המאבק שלהם יכול להוות דגם לעוד ועוד מאבקים שיהפכו את ישראל למקום טוב יותר לחיות בו? הסרט לכאורה שואל את השאלות האלה, אבל לעיתים נדמה שהוא בעיקר מרים להנחתה לתשובות.

בתוך כל אלו יש רגע אחד בדברים של רוסק עמינח שנחרת אצלי: כהן שואל אותה במהלך החקירה הנגדית במשפט אם השתתפה פעם במחאה, אם מחתה כנגד משהו. רוסק עמינח עונה בפשטות שלא. זה לא רק ההבדל בין מי שהמחאה היא דרך חייו למי שכנגדה היא מופנית. העובדה שהעולם שבו חיה רוסק עמינח הוא עולם שלם בעיניה, או לפחות טוב דיו, או שלחילופין היא לא מאמינה בכוחה לשנות אותו, או שמעולם לא יצאה למחות כנגד שום דבר – הפעימה אותי. לא רק בתוך ההקשר של הסרט הזה, שמתעד אנשים שזה עיקר עיסוקם, אלא כשלעצמה.

מהעיניים של רוסק עמינח העולם הוא כנראה טוב דיו, או שיש לה כלים אחרים לארגן אותו ככזה. אין שום דבר במציאות הישראלית – שחיתות, סוגיות פוליטיות, דאגה לעתיד – שגרם לה ולו פעם אחת בחייה לצאת מהבית ולהצטרף לאיזה המון, שלא לומר להחזיק שלט. לשאול אם אנחנו חיות באותו מקום זו כמעט קלישאה. להגיד שהמחאה שייכת לאנשים לא נחמדים זו קלישאה לא פחות מהקודמת. ובכל זאת, כיון שאת הפרוטוקול מקריאה שחקנית, קשה לדעת מה היה גוון הקול שבו ענתה את התשובה הזו לשאלה האם אי פעם מחתה כנגד משהו. האם היתה בו מבוכה?

לסיום אני רוצה לחזור לסרט עצמו, שוב באמצעות הפנתרים השחורים. אחרי שהסרט האבוד של מוסק ״שמעת על הפנתרים אדון משה״ נמצא בארכיון, הוא עשה סרט נוסף. הסרט ״שמעת על הפנתרים״ (2002) מתעד מסע של מייסדי מאבק הפנתרים – צ׳רלי ביטון, כוכבי שמש וסעדיה מרציאנו – שיוצאים לחפש בעזרת התמונות שצילם מאיר ויגודר והסרט הישן של מוסק את חבריהם למאבק. אחד מהם נמצא שומר על בית כנסת, אחר בישיבה בצפת, אחר מתגורר עם אחותו באותה דירת שיכון במוסררה.

כשהם יושבים בדירה של אחת המשפחות הם צופים יחד בסרט הישן. על המסך נראה אחד מילדי המשפחה מתאר מה אכל לאורך היום. הם רואים את הילד ההוא, את העוני, הדלות, את מה שנראה כמו רעב ממשי. הילד הזה, כך הם מספרים בחצי פה, התגלגל לפשע או סמים, ובסופו של דבר האם בקשה ממנו לעזוב את הבית. הם מתבוננים בו על המסך אחרי שלא ראו אותו זמן רב והדבר היחיד שמציל אותם משברון הלב הוא הנוסטלגיה. הלב יוצא אליהם ואל ההיאחזות הזו.

האם ״משפט הבנקאים״ הוא סרט מחאה? הוא מתעד ומספר את הסיפור, וזה כמובן דבר חשוב כשלעצמו. אבל לרגעים נדמה שהנוסטלגיה ממסכת אותו. היא לא מאפשרת לו לראות את שברון הלב שבוודאי כרוך גם במחאה הזו. היא בעיקר מספרת סיפור סגור של הצלחה. אולי היה מוטב לא לסגור ולא להתבונן בערגה, אלא פשוט לשאול באופן מפוכח ונוקב – תהיינה התשובות אשר תהיינה.

---

משפט הבנקאים
בימוי: אליאב לילטי
93 דקות; ישראל, 2022
3.5 כוכבים