כל מה שחשוב ויפה
חזרות לקראת פינוי בפסטיבל ישראל. צילומים: עומר קריגר
חזרות לקראת פינוי בפסטיבל ישראל. צילומים: עומר קריגר

סימפוניה של פינוי: עומר קריגר מנסח תנועה חדשה במרחב

הוא מושפע מהאוונגרד האירופי, לא מתרגש כשהציבור מתרגז ממופעיו, ורוצה ליצור כוריאוגרפיה שתשנה את המציאות. בסוף השבוע יעלה עומר קריגר בפסטיבל ישראל את ״פינוי״, עבודה חדשה שהוא מקווה שתהפוך לסדרה של פעולות התנגדות

אלה ימים עמוסים עבור עומר קריגר – האמן, האוצר, המנהל האמנותי והכוריאוגרף – שעומד מאחורי סדרה ארוכה של פעולות אמנותיות ופוליטיות רחבות היקף, רבות משתתפים ובעלות אופי פרובוקטיבי משהו, מאז החל את עבודתו כאמן פעיל בראשית שנות האלפיים. השבוע יעלה קריגר בבכורה את ״פינוי״, יצירה המיועדת לשמונה פרפורמרים וכ־20 חברי ״מקהלת תנועה״, שתוצג פעמיים ברחבת הנרי קראון מחוץ לתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל ה־62 (מנהלים אמנותיים: מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר).

אנחנו נפגשים בפינת רחוב שקטה ביפו, עיר מגוריו, ימים ספורים אחרי שניהל עוד חזרה אינטנסיבית ושעות לפני שישים פעמיו לירושלים. מטרת הנסיעה היא לא הכנה נוספת להופעה, כי אם השתתפות בהפגנת יום השישי הקבועה שמתרחשת בשכונה בצפון־מזרח הבירה, שעומדת במרכז קונפליקט מתמשך בין תושביה הפלסטינים לרשויות החוק הישראליות סביב סוגיית פינויים. אולי במקרה הזה לא ראוי לטעון להפרדה בין האמנות למציאות, במיוחד כשמדובר במקרה של קריגר – אמן פוליטי שמבקש להגיב למציאות החיים, להציף אותה בשיח האמנותי והפומבי כאחד, ולהציע אמצעים להתנגד אליה, כפי שהוא מקווה לעשות בעבודתו החדשה.

כבר כשהוא נשאל לשלומו, קריגר מתנגד להגדרות חד משמעיות, ומשתמש במילים סותרות שחותרות זו תחת זו. ״בכי, צחוק, ייאוש, אושר״, הוא יורה את התשובה בצרורות, ועוצר כדי לחייך. ״זו תקופת חיים מאוד אינטנסיבית ומסעירה עבורי. אני בעיקר מאושר על ההזדמנות ליצור עבודה כזו גדולה. אני חושב שזו העבודה הכי גדולה שיצרתי עד כה בישראל. אני לומד המון מקבוצת הפרפורמרים המדהימה המשתתפת בעבודה ומגיעה מכל מיני תחומים. כיף לי להיפגש איתם, ואני מקווה שנמשיך לעבוד יחד בירושלים, בתל אביב ואולי בעוד מקומות״.

כעס הוא רגש שקיים בארגז הכלים שלי כאמן פוליטי. כשאני יוצר, אני רוצה לגרום לאנשים לחשוב על הדברים שנעשים בשמם, על הכוריאוגרפיה של השלטון ושל המשטרה, ועל האופן שבו הגוף שלנו כאזרחים מגיב לכך

זו בהחלט לא הפעם הראשונה שבה הפוליטיקה מחלחלת לחיים היצירתיים של קריגר (נ. 1975) ומניעה אותם. רשמית, העניין שלו באקטואליה התחיל כבר ב־1993, במהלך שירותו הצבאי כשדרן רדיו, והמשיך במשך עשור שבמהלכו ערך והגיש תוכניות תרבות, מוזיקה ושיחות עם מאזינים בגלגלצ, הגיש את ״תוצרת הארץ״, מגזין למוזיקה ישראלית בערוץ הראשון, ופעל ככתב בתוכנית התרבות ״הבילויים״ בערוץ 2 לשעבר.

קריגר מעיד על עצמו בגיחוך שהוא ״גיק של פוליטיקה״, ומספר שהתחיל לקרוא עיתונים כבר כפעוט בן ארבע. ״מעניין אותי מה שקורה בעולם. ברור לי שאני שייך למעמד פריבילגי: נולדתי למשפחה ציונית של מנהיגים ומנהיגות, וזה נתן לי השראה לגרום לדברים לקרות״.

לפני שהתחיל לגרום לדברים לקרות, למד לתואר ראשון בחוג לפילוסופיה ובתוכנית ללימודים כלליים ובינתחומיים באוניברסיטת תל אביב. את התואר השני באמנות רכש מעבר לים, בבית הספר לאמנות סלייד הפועל תחת המטריה של הקולג׳ האוניברסיטאי של לונדון. את עבודת התזה כתב על תקשורת ההמונים ועל האוונגרד הרוסי, במקביל לפעילות אמנותית שכינה ״ערוץ הטלוויזיה״ – תחנת טלוויזיה ניסיונית, שהפכה לפרויקט שהציג במקומות שונים בעולם, כולל בביאנלה השנייה לאמנות במוזיאון הרצליה.

קריגר, שפועל כיום גם ככוריאוגרף, נזכר שאת העניין שלו בגוף האנושי כמדיום אמנותי החל לפתח כבר במהלך הקריירה העיתונאית שלו. ״בגיל 18, כשעבדתי ברדיו, חוויתי לראשונה את החוויה החזקה של הפרפורמנס הקולקטיבי בזכות האינטרקאציה עם המאזינים. שם גם הבנתי עד כמה אנחנו חיים בתוך התרבות הפופולרית, וזה ממשיך לעניין אותי עד היום. כאמן, אני מנסה לחבר את הספרה המבודדת, המעודנת והמעמיקה של האמנות עם תופעות יותר פופולריות ועממיות״.

גם התשוקה לאוונגרד המשיכה לבעור בו במהלך השנים. ״כבר במסגרת הלימודים התחלתי לפעול כיצרן של דימויים משודרים, ועשיתי כל מיני פעולות קולקטיביות במרחב הציבורי. כל החיים אני חוקר את החיבור בין האוונגרד לתנועת ההמונים. אנחנו נוטים לדבר על האוונגרד כעל תופעה שנמצאת בשוליים ונבדלת מהתרבות הכללית, אבל האוונגרד הרוסי, לדוגמה, הבין את עצמו כמעצב של כל החיים והתופעות האנושיות״.

פרפורמנס של התרסה

הד לאותו פרויקט מתקופת לימודיו אפשר למצוא ביצירה ״קול המדינה הבאה״, פרויקט משותף שהגה עם האמן הלל רומן ב־2016. הפרויקט מורכב מתחנת שידור שהתארחה בכיכרות מרכזיות בתל אביב, באום אל־פחם, בערד ובערים נוספות ברחבי הארץ. במסגרת העבודה יצרו השניים ״שיחה ציבורית במרחב הציבורי בין אנשים שלא בהכרח מכירים אך הם אזרחים של אותה המדינה או תושבים של אותו האזור״.

תנאי בסיס לקיומו של הפרויקט היה מיקומו בכיכר ציבורית שחולפים בה כ־1,000 אנשים בשעה לכל הפחות. עוד עיקרון משמעותי הוא קיומו של הקהל המזדמן, שלדבריו של קריגר מספק ״תגובות עוצמתיות וספונטניות״. בכל פעם, קריגר ורומן מזמינים דובר אחר לעלות על פודיום בעיצובו של רומן ולשאת נאום בן עשר דקות שיציג את חזונם החיובי עבור העתיד.

״מול הדוברים ניצב מיקרופון פתוח על סטנד באמצע הכיכר, וכל האירוע גם משודר בפייסבוק לייב. אנשים רואים בכך הזמנה ומשתמשים בה, וזה כיף ומרגש. השיח לא מוגבל. יכולה פתאום לעלות דוברת ולדבר על ההתמודדות הנפשית שלה, ועל המוסדות שמטפלים בכך. גם כשמדברים על דברים קשים ועל קונפליקט, יש שמחה הכרוכה בביטוי חופשי ובביחד הזה שקורה שם.

״הייתי שמח לבצע את הפרויקט הזה כל יום, אז אם מישהו מכאן 11 קורא את זה, תנו לי בבקשה תוכנית יומית. מדברים על כך שהחברה הישראלית מאוד משוסעת, אבל צריך לזכור שמה שמניע אנשים לקחת חלק בשיח זה עונג. שם קורה הקשר לאמנות ולחוויה האסתטית. הרצון לקחת חלק בחברה שאנחנו חיים בה נובע מדחף יצירתי, מהרצון לפגוש את האחר ולייצר משהו יחד״.

קול המדינה הבאה. צילומים: הלל רומן

קול המדינה הבאה. צילומים: הלל רומן

שיתוף הפעולה עם רומן, צייר, פסל ופעיל חברתי, נולד לדבריו מתוך רצון ״לעשות משהו עבור המקום הזה, שלפעמים החיים בו יכולים להיות די זוועה. הכיבוש, המיליטריזציה, הפשיזציה וצמצום חופש הביטוי שמתרחשים בישראל הם תהליכים שצריך להתנגד אליהם. הרבה פעמים האמנות הפוליטית בישראל מקוננת על המצב אבל היא די פסימית ועצובה. הרבה אמנים יוצרים נרטיבים סובייקטיביים ומובסים, שמדברים אל אותו הקהל הקבוע שמגיע למוזיאונים ולתיאטראות. רצינו ליצור משהו חדש ביחס לאמנות הזו. לעומתם, אני מגיע עם סוג של אופטימיות״.

קריגר אמנם טוען שהוא פועל מתוך אינסטינקט חברתי יצרני, אבל לא אחת פעולותיו האמנותיות־פוליטיות זכו להדים של ביקורת. זה קרה בשנת 2015, כשהזמין אמנים מקומיים ויוצרים בינלאומיים כמו יעל ברתנא וסנטיאגו סיירה ליצור עבודות שהגיבו למצב הפוליטי בהר הבית, במסגרת תפקידו כמנהל האמנותי של הפסטיבל הירושלמי ״מתחת להר״, תפקיד שאייש בשנים 2011-2015. הביקורת הושמעה ביתר שאת ב־2018, כשיזם ואצר את התערוכה ״אמנות ערבית גנובה״ ב1:1, מרכז לאמנות ופוליטיקה שייסד והפעיל בשכונת נווה שאנן בשנים 2018־2020, יחד עם האוצרת וחוקרת האמנות עדי אנגלמן.

בתערוכה הציג קריגר מספר עבודות וידאו של אמנים ערבים נודעים ללא רשותם, ללא ידיעתם ומבלי מתן קרדיט. בטקסט שחובר על התערוכה מטעם המרכז דאז, כתב קריגר שמטרת התערוכה הייתה ״להטיל אור על הנעשה בעולם האמנות במדינות השכנות לישראל, שהוא בגדר ההיעדר הסמוי… העבודות בתערוכה הוקרנו בישראל ללא ידיעת האמנים ומתוך ידיעה ברורה על מעשה גזלת קניינם זה. באמצעות התערוכה ביקשנו לקדם מציאות של שיתוף והידברות במזרח התיכון, ללא מלחמות וכיבוש, וללא גבולות״. על אף ההצדקה האמנותית, שעליה חזר קריגר בשלל ראיונות לתקשורת הישראלית והבינלאומית, האקט עורר קיתונות של תרעומת.

אני אוהב לשנות צורות ולהחליף תפקידים במסגרת תהליך היצירה שלי, להופיע אך גם להיעלם בתור מחבר העבודות. ההצלחה הכי גדולה של עבודה מתגלמת כשהעבודות נלקחות ממני וזוכות להיות עבודת מקהלה

מעשים כאלה מיצבו אותך כמי שמעצב פרפורמנס של התרסה ומעוניין להרגיז את הציבור.

קריגר משיב בשלוות נפש: ״תראי, זה לא נעים לי לשמוע אותך אומרת את זה. אני חושב שפרובוקציה יוצרת שבר בתודעה. להתרגז זה סוג של רגש, ואני עובד עם כעס וזעם. אני כועס על דברים שישראל עושה, על תופעות של אי־צדק, דיכוי ואלימות שקורות כאן וברחבי העולם כל הזמן. כאמן, מצאתי תחום שבו אני יכול לפעול לא רק בכלים פוליטיים אלא גם בכלים יצירתיים, שמאפשרים לי לפעול מול התופעות האלה״.

לפעמים מתקבל הרושם שאתה רוצה להרגיז את הקהל שנתקל בעבודות שלך.

״אני לא אוהב להרגיז. יש מספיק רוגז, צער וכאב בעולם. אני רוצה לעשות דברים טובים שיעשו טוב לאנשים. להרגיז זה סוג של אמצעי טקטי ורטורי. הדרך הקלה עבור אמן לקבל אהבה היא לרגש ולגרום לאנשים לסוג של קתרזיס. אני יודע לעשות את זה, אבל זה פחות מעניין אותי. כעס הוא רגש שקיים בארגז הכלים שלי כאמן פוליטי. כשאני יוצר, אני רוצה לגרום לאנשים לחשוב על הדברים שנעשים בשמם, על הכוריאוגרפיה של השלטון ושל המשטרה, ועל האופן שבו הגוף שלנו כאזרחים מגיב לכך״.

birds

כדי לגרום לקהילה להרהר ולערער על מעשיה, קריגר יוצר במספר מדיומים אמנותיים שכוללים תנועה, מחול, תיאטרון, מיצב, פרפורמנס ופעולות משך במרחב הציבורי. כשהוא מתבקש להגדיר את המדיום המועדף עליו, הוא עונה בחיוך רחב: ״בני אדם. מה שאני הכי שמח לקום בבוקר ולעשות זה לעבוד עם אנשים, וליצור פעולות שנכנסות לסדר היום של הציבור הכללי. מבחינתי, אני קודם כל אמן. זה מה שלמדתי וזו התשוקה שמניעה אותי. האמן הבריטי ג׳רמי דלר אמר פעם: I don't make things, I make things happen. זו אמירה שאני מתחבר אליה. זה באמת מה שמחבר בין סוגי הפרקטיקות האמנותיות שלי״.

הפעולות הציבוריות שיצר והעמיד לאורך השנים זיכו את קריגר גם בשמות התואר כוריאוגרף ובמאי, שאליהם הוא מתייחס בזהירות יתרה. ״יש אנשים שלמדו במשך שנים איך לרקוד ואיך ליצור תנועות עבור הגוף. אני לא אחד מהם, ובמובן הזה אני חובבן. יש לי הרבה כבוד לפרקטיקה ולחינוך הכרוך במחול. מצד שני, במשך עשרות שנים אני מתעסק בתנועה ויוצר פעולות עבור גופים במרחב, ולכן אני מקבל את ההגדרה הזו.

״המילה ׳כוריאוגרפיה׳ מגיעה מהמילה היוונית העתיקה Khoros, שמשמעותה ריקוד (ביוניסון), ובהשאלה גם מקהלה. בנוסף, קיימת ביוונית המילה khṓrā, המשמשת שם למקום או לעיר, כלומר לטריטוריה. את אקט הכוריאוגרפיה אפשר לקרוא כמעשה כתיבה של פעולה משותפת, פעולת מקהלה. הפרקטיקה שלי שואפת לחבר את כל המובנים האלה: ריקוד, מקהלה ומקום התאספות מרכזי״.

כוריאוגרפיה של תאונה

בשדה המחול והתנועה מצביע קריגר על התיאורטיקן, הכוריאוגרף והרקדן בן המאה ה־20 רודולף לאבאן כעל אב רוחני. ״הוא עבד, כתב וחשב על מחול ברמה תיאורטית. מצד שני, הוא גם היה יוצר. הוא יצר את הכוריאוגרפיה הפותחת לאולימפיאדת ברלין ב־1936, אירוע מחולי ענק בהשתתפותם של יותר מ־1,000 רקדנים ב־22 מקהלות תנועה. האירוע ההוא נפסל, אגב, אחרי החזרה הגנרלית. שר התעמולה הנאצי גבלס פסל אותו בטיעון שהוא לא תאם את האידיאלים של המשטר״.

לאבאן הוא גם ההוגה של המונח והקונספט ״מקהלת תנועה״, שבו קריגר עושה שימוש בעבודתו החדשה. ״חלמתי על המונח הזה בלילה. בהמשך חיפשתי אותו בגוגל, ואז גיליתי שהוא כבר קיים ושלאבאן המציא אותו בשנות ה־20. זה דבר שקורה בחיים שלנו כאמנים, ונראה לי שזה סימן טוב. אנחנו צומחים מתוך משקעים תרבותיים. מקהלת התנועה משמשת עוד צורת עבודה.

״אני אוהב לשנות צורות ולהחליף תפקידים במסגרת תהליך היצירה שלי, להופיע אך גם להיעלם בתור מחבר העבודות. אני מעוניין להעניק ליצירות ערך שימושי, שיתקיים מעבר לספרה האמנותית אך גם בתוכה. ההצלחה הכי גדולה של עבודה מתגלמת כשהעבודות נלקחות ממני וזוכות להיות עבודת מקהלה, אופן פעולה טקטי שאקטיביסטים משתמשים בו או שאמנים מאמצים בהקשר של זיכרון היסטורי ויצירת אופני הנצחה חדשים״.

קריגר הוא הראשון להודות שבעולם המחול הוא ״סוג של אאוטסיידר, אפשר להגיד חובבן בהרבה מובנים. אני אמן קונספטואלי, המגע שלי עם הגוף לא נובע מאימון. את תרבות הגוף אני לומד מאחרים, איתם אני משתף פעולה בעבודה שלי״.

עומר קריגר. צילום: יריב פיין

עומר קריגר. צילום: יריב פיין

העיסוק הפרקטי בגוף התחיל כשפגש את הרקדנית והכוריאוגרפית דנה יהלומי, שותפתו להקמה ולהנהגה של ״תנועה ציבורית״ – גוף מחקר פרפורמטיבי שנוסד ב־2006, ומאז לומד ומייצר פעולות במרחב הציבורי, צורות של סדר חברתי, כוריאוגרפיות של ציבור וטקסים פומביים וסמויים. הקבוצה, שמזוהה עם המדים הלבנים והא־מגדריים שעוטים חבריה, נודעה במרוצת השנים כאחד מהגופים הרדיקליים והמשפיעים ביותר בשדה האמנות והמחול בישראל וגם מעבר לים.

את יצירותיה מכנה התנועה ״פעולות״, והיא ביצעה אותן במספר מוקדי אמנות וקונפליקט ברחבי העולם: כולל מוזיאון תל אביב לאמנות (אוסף לאומי, 2015), מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק (״כוריאוגרפיות של כוח״, 2016), צעדה, תהלוכה וטקס לאורך הרחוב הראשי בגטו ורשה (״אביב בוורשה״, 2009), ניסיון כיבוש של מרכז העיר חולון (״המבצע לשחרור חולון״, 2007) וסימולציה של אירוע רב־נפגעים ותרגול של תרחישי אסון שונים בעכו (״פיגוע״, 2008).

״דנה היא המורה הכי גדולה שהייתה לי לתנועה ולמחול״, אומר קריגר על שותפתו האמנותית וזוגתו לשעבר. ״המפגש איתה היה פיצוץ מטורף של רגשות, צורות, חשקים ודחפים. התאהבנו, התחלנו לדבר על אמנות והיה לנו ברור שאנחנו הולכים לעשות משהו יחד. הרעיון היה לפעול פוליטית ואמנותית בו זמנית, וליצור אירועים וסיטואציות במרחבים ציבוריים שמופיעים בהם הגוף של הפרפורמרים והחיים עצמם. לאט לאט זה השתכלל וקיבל כל מיני ביטויים״.

הפעולה הראשונה שיצרו במסגרת ״תנועה ציבורית״ התרחשה ב־2007 ונקראה ״תאונה״. ״זו עבודה שהתרחשה ביום שישי בצהריים. לבשנו בגדים רגילים, לקחנו שתי מכוניות ויצרנו מהלך במסגרתו המכוניות פגעו בדנה ובי, כך שנפלנו על הכביש. רגע ההשראה המכונן לפעולה הזו היה נסיעה משותפת שלנו לירושלים. פתאום נקלענו לפקק, והתברר לנו שהתרחשה תאונה על הכביש בדרך לירושלים. ראינו רוכב אופנוע, לבוש כולו בעור, עם הקסדה, מרוח על הכביש. זה היה מראה מפחיד, מזעזע, מרהיב ונשגב. שם נזרע הרעיון, ובמשך הרבה שנים יצרנו כל מיני פעולות שאפשר לומר שבצורה כזו או אחרת עסקו בכוריאוגרפיה של תאונה״.

לפעמים היינו מקבלים תגובות כמו: ״מה זה הצעדות האלה? מהן השורות האלה? זה נראה כמו פשיזם״. לקח זמן עד שאנשים הבינו מה עשינו שם. אני חושב שהיום אנשים כבר מבינים מהי אסתטיקה מונומנטלית, ומהי החשיבות בביצוע שלא כרוך בווירטואוזיות המשתקפת בגופו של האמן היחיד, אלא בכוריאוגרפיה חברתית וציבורית

במשך חמש שנים יצרו עשרות פעולות, עד לפרידתם של השניים ולפרישתו של קריגר. ״עזבתי את תנועה ציבורית כי אני ודנה נפרדנו. הפקדתי את הפרויקט בידיה והמשכתי לעשות דברים אחרים. אני מאוד גאה בתנועה ציבורית, זה מפעל חיים וללא ספק אחד הדברים הטובים שעשיתי בחיי.

״דנה ואני עדיין בקשר, יש בינינו זיקה והשראה הדדית. אנחנו מאוד קרובים והמחקר שלנו לא משותף רק לשנינו אלא לכל מי שהיה ועודנו מעורב בתנועה ציבורית, כמו גם לכל המפגינים, הפעילים והאנשים שהשתמשו בצורות הפעולה שיצרנו במאבקים שלהם.ן״.

קריגר מצביע על כך שהפרקטיקה הכוריאוגרפית שהתנסחה ב״תנועה ציבורית״, ומאפיינת גם את עבודותיו העצמאיות כיום, חולקת מוטיבציה זהה. ״לפעמים, במסגרת תנועה ציבורית, היינו מקבלים תגובות כמו: ׳מה זה הצעדות האלה? מהן השורות האלה? זה נראה כמו פשיזם׳. לקח זמן עד שאנשים הבינו מה עשינו שם. אני חושב שהיום אנשים כבר מבינים מהי אסתטיקה מונומנטלית, ומהי החשיבות בביצוע שלא כרוך בווירטואוזיות המשתקפת בגופו של האמן היחיד, אלא בכוריאוגרפיה חברתית וציבורית״.

פינוי־בינוי

העניין של קריגר בכוריאוגרפיה חברתית שולח אותו לצלול לתוך מחקרים היסטוריים. כך היה ב־2020, כשהגה את היצירה ״אמפי״, שעלתה לראשונה באמפיתיאטרון בבית לוחמי הגטאות במהלך תקופת הקורונה, ובהמשך בפסטיבל ישראל בשנה שעברה. היצירה היא עיבוד עכשווי למסכת שיצרה הכוריאוגרפית החלוצה והוגת כתב התנועה אשכול־ווכמן, נועה אשכול, בשנת 1953.

״כל פעם שאני עושה משהו שנראה קצת מוזר, אני חושב על כך שבטח היה שם מישהו שעשה את זה קודם, וזו מחשבה מנחמת. בהקשר הזה, מצאתי אם רוחנית בדמותה של הכוריאוגרפית נועה אשכול״. על אשכול שמע קריגר מהרקדנית והיוצרת כרמית בוריאן, חברה לשעבר בתנועה ציבורית. ״כרמית ראתה אותי כותב סקורים שמורכבים משורות, מעגלים וחיצים עם טוש שחור במחברת שלי, ואמרה לי: ׳אתה חייב להכיר את כתב התנועה של נועה אשכול׳״.

אמפי. צילומים: ניר עברון

אמפי. צילומים: ניר עברון

קריגר קיבל מהארכיון של אשכול סרט בן ארבע דקות, המתעד חלק מהעבודה שיצרה אשכול במלאות עשור למרד גטו ורשה ולזכר הקורבנות. מהסרט דלה את המשפטים התנועתיים שמשכו אותו, ניסה להרכיבם מחדש ויצר מופע בן 40 דקות שמשמש רימיקס, פרשנות של היצירה ותגובה אליה.

״לא יכולתי לראות את העבודה המלאה של אשכול כי הסרט היה ערוך, ולא היו הערות כתובות כי הספר של כתב התנועה התפרסם רק כמה שנים אחרי שאשכול יצרה את העבודה הזו. גם לא ידעתי מה הייתה המוזיקה, שהלחין המוסיקאי האוונגרדי הרברט ברון, מי שהיה בן זוגה של אשכול באותה תקופה״.

קריגר נעזר במור בשן, הרקדנית המנהלת את הארכיון של אשכול ואת להקת המחול שלה שגם שימשה כמנהלת חזרות עבור הפרויקט וסייעה לו בתהליך השחזור יחד עם רותי סלע. ״כשהכרתי את עבודתה של אשכול נדהמתי מהרזון ומהמינימליזם של השפה התנועתית שהיא יצרה, הצמצום הנשגב לצורה ולגוף שמבוסס על כתיבה. נהניתי ליצור בשפה התנועתית הזו, ועבור העבודה למדתי קצת את כתב התנועה וכתבתי את המשפטים התנועתיים באמצעותו. זה תרם לי להמשך. היום, לדוגמה, אני נעזר בכתב התנועה כדי ליצור את ׳פינוי׳״.

פינוי הוא סימפטום של חברת הלאום הקפיטליסטית. זו עבודה שחושבת על עידן ההגירה והפליטות שאנחנו חיים בו. דיור הוא זכות יסוד, זכות אדם. אני מקווה להציע התנגדות לתופעה הזו, מתוך תקווה שנחיה במדינה בה לא נצטרך להזיז איש ממקומו

פינוי, יצירתו החדשה, היא כותרת על שמגדירה בעיניו ״את אוסף הבעיות הפוליטיות שעימן אנחנו מתמודדים ואת הזמן ההיסטורי בו אנחנו חיים. פינוי הוא סימפטום של חברת הלאום הקפיטליסטית. זו עבודה שחושבת על עידן ההגירה והפליטות שאנחנו חיים בו. דיור הוא זכות יסוד, זכות אדם. דרך העבודה אני מקווה להציע התנגדות לתופעה הזו, מתוך תקווה שנחיה במדינה בה לא נצטרך להזיז איש ממקומו״.

מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה?

״התהליך היה ארוך, ובמהלכו יצרנו לקסיקון של פינוי והתנגדות. זה כולל גם את הכוריאוגרפיה של המשטרה. איך מפנים אנשים שחוסמים כביש? איך מפנים אנשים שמתבצרים בתוך בניין עם בלון גז, שרשראות וחבלים?״.

היה מאורע ספציפי שגרם לך ליצור את העבודה?

״פינוי הוא השלכה בלתי נמנעת של המשטרים שבהם אנחנו חיים, וזה צריך להשתנות. פינויים קרו באירועים דרמטיים כמו ההתנתקות מעזה, הפינויים המתמשכים בשייח ג׳ראח ובסילוואן, בדרום הר חברון ואצל הבדואים בנגב. באותה מידה, פינוי קורה גם לאנשים שחיים בדיור ציבורי ונאלצים לעזוב את הבתים שלהם, או אפילו לתל אביבים כמוני וכמוך שנאלצים לעבור דירה בשל יוקר המחייה״.

חזרות לקראת פינוי בפסטיבל ישראל. צילומים: עומר קריגר

חזרות לקראת פינוי בפסטיבל ישראל. צילומים: עומר קריגר

כדי להתכונן לביצוע העבודה וליצור את הכוריאוגרפיה, קריגר ושמונת הפרפורמרים המשתתפים בעבודה ביצעו מחקר משותף. ״הסתכלנו על הרבה סרטונים, הלכנו להרבה אירועים וגם הגענו לתהליך עם הידע הגופני שיש לכל אחד מאיתנו על פינויים. קיבלנו הדרכה מיחידה במשטרה בשם מתפ״א, שאחראית על פינוי אזרחים ממבנים ׳לא חוקיים׳. ביקרנו בתחנת המשטרה שלהם, והם הגיעו אלינו לחזרות ולקחו חלק ביצירת הכוריאוגרפיה. ביקרנו משפחה שהייתה בסכנת פינוי, הגענו אליהם בבוקר הפינוי וחיכינו איתם למשטרה, כשהרעיון היה להשתמש במה שלמדנו כדי לפעול בזמן אמת״.

הנרטיב בעבודה לא ממסגר את ישראל או את השותפים לביצועה וליצירתה כאקטיביסטים גיבורים. ״מבחינתי אנחנו, הקהל הישראלי, מייצג את המשטר. אני לא בהכרח מציע קתרזיס לקהל. ביצירה יש הרבה אלמנטים שעשויים לעורר בצופים אמביוולנטיות ומבוכה, אך אולי גם ידיעה עמוקה יותר של מי אנחנו״.

את העבודה, שהופקה על ידי יעל כהן ונוצרה בשיתוף עם הדרמטורג איתי דורון ומנהלת החזרות שני גרנות, קריגר מצפה להציג גם במספר מוסדות בארץ ובחו״ל בשנה הקרובה. ״זו פעולה שיש לה סקור, כתבתי לה תווים תנועתיים על ציר זמן, לפעמים ההנחיות הן ממש ברמת השניות ומגדירות מה כל אחד עושה ומה קורה לאורך היצירה. זו סוג של סימפוניה של פינוי. עם זאת, במהלך החזרות גילינו דברים חדשים, לא הכל היה מוכתב מראש״.

ומה היצירה אמורה לחשוף לצופיה?

״אני רוצה להציע דרכים להיות יחד בהתנגדות: איך לחסום כביש, איך להתבצר בבניין, איך להתנגד למעצר, איך להתנגד לפינוי. פינוי הוא הזדמנות עבור אנשים להכיר את עצמם בסיטואציות הללו, אך גם ללמוד שיטות של התנגדות. מבחינתי, התולדה הכי טובה של הפרויקט תהיה שצופים ילמדו משהו מהפעולות שיראו וישתמשו בהן בהקשרים אחרים״.

ומה הלאה, ביום שאחרי פינוי?

״יש לי עוד חלומות ותוכניות. אני עובד על ספר ומתחיל רזידנסי בבית ליבלינג, שם אני מקווה ליצור פעולה חדשה בתל אביב או סדרה של פעולות. מה שאני הכי רוצה זה לנהל תיאטרון שיפנה למרחב הציבורי ושיהיה לו כיכר, כך שכל הפרויקטים שאני עובד עליהם – שהם פעולות משך בהגדרתם – יוכלו להמשיך לרוץ.

״לצד הפרויקטים הקיימים, יש לי מיליון רעיונות בראש ובמגירה שהייתי רוצה שיקרו. הרבה אמנים שאני פוגש רוצים לקחת חלק בפרויקטים האלה, כי אמנים הם אנשים רגישים שרוצים לתרום לחברה, לפחות אלו שאני מכיר. יש כאן כוח שרוצה לשנות את החברה ולעשות טוב, ואני רוצה לאפשר לכוח הזה להתארגן״.


עומר קריגר | פינוי
פרפורמרים משתתפים: מיתר אריאלי, אייל ברומברג, יוליה מז׳צקיה, רימא נאסר אלדין, מיקה קופפר, טל רביב, שי רמות רייכרט, נדב שרון
פסטיבל ישראל
תיאטרון ירושלים, 15.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden