כל מה שחשוב ויפה
מושון זר אביב, מפת ישראל
מושון זר אביב, מפת ישראל

מושון זר אביב // איך עיצבנו מפה לתלמידי תל־אביב-יפו

בתחילת שנת הלימודים כיכבה בכותרות מפת ישראל שעיריית תל־אביב-יפו תלתה בכל כיתה בעיר, ושמשרד החינוך ביקש להסיר מהקירות. מעבר לפרשייה הפוליטית, יש גם את הסיפור העיצובי שמביא מעצב המפה, מושון זר אביב

תפיסת המרחב שבתוכו אנחנו חיים היא קריטית לתפיסת המציאות שלנו. הבית שלי, השכונה שלי, העיר שלי, המדינה שלי והמרחב הגיאוגרפי הרחב יותר, הם ההקשר שבתוכו מתגבשת הזהות. במשך שנים השתנתה מפת המדינה, התרחבה, התכווצה, וגבולותיה הסופיים עדיין לא נקבעו. 

ממשלות שונות בחרו מסיבות שונות להותיר את שאלת המרחב ללא מענה, מה שהוביל למציאות בלתי נתפסת, שבה שתי כיתות סמוכות מציגות שתי מפות שונות של המדינה שלנו, ורובן אינן מציגות מפה בכלל. יתרה מזאת, התלמידים מחזיקים בכיסיהם מכשירים עם מפות דיגיטליות המציגות את מדינת ישראל דרך נקודות מבט הזרות לזו של מדינת ישראל הרשמית (אספתי כמה בהמשך). ילדי תל־אביב-יפו כמו כל ילד אחר בעולם ראויים לדעת היכן הם גדלים.

חן אריאלי, סגנית ראש העיר, ומחלקת החינוך של עיריית תל־אביב-יפו, החליטו לקחת על עצמם את התפקיד ולהקנות לתלמידי העיר תפיסת מרחב מהימנה ונגישה מתוך פרספקטיבה ישראלית. לשמחתי הרבה, הם פנו אלי כדי לעצב את המפה.

 המפה היא קומפוזיציה המורכבת משלוש מפות. המרכזית והגדולה ביניהן, מפת ישראל, בפינה השמאלית־עליונה, מפת רחובות העיר תל־אביב-יפו ובפינה הימנית־תחתונה, מפת אוכלוסין של אזורנו.

מפת ישראל 

מפת ישראל משלבת הן מאפיינים פיזיים עם דגש על המאפיינים הטבעיים (הרים, מדבר, אזורים ירוקים, מקורות מים, נחלים…) והן על מאפיינים אנושיים ופוליטיים של הארץ (שמות ישובים ואזורים, כבישים וגבולות). בחרנו להטות את המפה ב־18% בכיוון השעון הן כדי לאפשר ניצול אופטימלי של המרחב המודפס והן כמעין הזמנה לתלמידים לחזור אל הדימוי של המפה בעיניים רעננות.

גבולות

כילד, לא ידעתי מהם גבולות המדינה שלי. זה היה משהו שהתביישתי לשאול כי הייתי משוכנע שבטח לימדו אותנו את זה כבר ואני פשוט לא הקשבתי. לקחו לי שנים להבין שזה לא היה ממש באשמתי.

ב־2005 גם יצרתי כרזה שמביעה את קונפליקט הגבולות הזה שחווה כל ילד שגדל בישראל. דמיינתי את הבת העתידית שלי (האמת שהיא יצאה דומה) עם אותו הבילבול. ב־2018, לכבוד יום העצמאות ה־70, כאן חינוכית עשו איתי אייטם על הכרזה ועל שאלת החינוך והמפות. ארבע שנים לאחר מכן עיריית תל־אביב-יפו נתנה לי הזדמנות לחסוך את החוויה הזו מהבת שלי, מהבן שלי ומשאר תלמידי העיר.

שירותי מפות שונים (כמו גוגל מפות) משרטטים גבולות שונים לפי פרספקטיבות שונות (סין, הודו…), והפרספקטיבה הישראלית כלל לא באה לידי ביטוי בהם. וכך המפה הנגישה ביותר לכל ילד ואזרח מציגה כל מיני קווים בלתי מובנים שבכלל לא מתיישרים עם חוויית החיים שלנו, ובטח לא זו של השכנים שלנו.

לכן, כשניגשנו לסוגיית הקו הירוק המדובר, הבנו שאחת הבעיות בהתייחסות לקו הירוק היא שאין קו ירוק אחד; יש קווים ירוקים, שמסמנים כל מני גבולות היסטוריים של הפסקת האש מ־1949. אחרי מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה את רמת הגולן והחילה את החוק הישראלי על מזרח ירושלים מעבר לקו הירוק. מבחינת החוק הישראלי, גבולות הריבונות הישראלית התרחבו. אבל על אף שישראל שלחה אזרחים לישב את השטחים הכבושים, היא נמנעת כבר 55 שנה מהחלת החוק הישראלי על רצועת עזה ועל הגדה המערבית.

במפות שלה, המדינה משמיטה את הגבולות האלו באופן מכוון. משרד החינוך האשים את העירייה שהיא ממציאה קווים ועושה בהם שימוש מגמתי. אבל כשמסתכלים באתר מפ״י (חברת המיפוי הממשלתית) רואים בבירור שגם המדינה אינה יכולה לדבר על איזורי השיפוט של בתי המשפט בישראל בלי לשרטט את גבול הריבונות.

במקביל, באתר הלמ״ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) אנחנו רואים שוב את גבולות הריבונות בפריסת האוכלוסיה בארץ. המפה מציגה גם את הריכוזים היהודיים שמחוץ לגבול הריבונות. אך המפה של הלמ״ס מעלימה מיליוני אנשים שחיים בשליטתנו אבל מעבר לגבול הריבונות שלנו – ללא זכויות אזרחיות. בפועל, החלוקה הדמוגרפית בין יהודים לערבים בשטחים שעליהם ישראל שולטת קרובה מאוד ל־50/50.

על כן, מה שבחרנו להבליט במפות הוא קודם את גבול הריבונות, ואז את הקו הירוק ואת אזורי A+B (בשליטה פלסטינית). הביקורת על הבחירה הזו הגיעה הן מימין והן משמאל, שכן המפה מתעדפת את הפרספקטיבה של מדינת ישראל שסיפחה שטחים בניגוד לחוק הבינלאומי, שטחים שאף מדינה אחרת אינה מכירה בהם.

לדוגמה, הקו הירוק עוטף את מובלעת לטרון משני צידיה, אבל החוק הישראלי אף פעם לא סיפח את המובלעת ועל כן היא נשארה מחוץ לגבול הריבונות. עם זאת, ישראל החילה את ריבונותה על מזרח ירושלים ועל כן גבול הריבונות נמתח ממזרח לקו הירוק בירושלים והוא גם כולל את רמת הגולן.

גבולות אינם עובדה פיזית. גבולות הם סיפור שאנשים כותבים בחוק ומשרטטים על מפות כדי לזהות מי הם ולהיכן הם שייכים. ישראל כתבה את הסיפור שלה בחוק אבל היא נמנעת מלשרטט ולספר אותו ויותר מזה, היא מונעת את הסיפור הזה מילדיה ואזרחיה.

בחרנו לנסות ולתקן את זה, כדי שאת הבחירות שלנו לגבי מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות, נעשה על בסיס גבולות הריבונות שקבענו, גבולות שנשארו זהים כבר 55 שנה, בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, הבסיס לשיח אזרחי חייב להתבסס על המציאות.

רחובות וישובים

אם הייתי מנסה להציג את כל הלייבלים זה היה נראה כמו בלגן גמור. בהרבה מפות מנסים לעשות את זה, והתוצאה היא דרגות שונות של בוץ טיפוגרפי. לייבלים מייצגים שמות של מקומות על המפה. השמות תופסים מקום פיזי על המפה בלי קשר לגודל הפיזי של המקומות במציאות. במפות דיגיטליות אנחנו כבר רגילים לראות רק חלק מהלייבלים לפי דרגת הזום. אבל במפה מודפסת יש רק זום אחד וצריך להוציא ממנו את המיטב.

 במפה הצלחנו לייצג כל רחוב בישראל (!), מהגדול לקטן בקו עדין, מה שמאפשר לזהות לא רק חיבורים בין ישובים אלא גם השוואה של מתווים עירוניים שונים בארץ. בצורה זו אפשר להשוות לדוגמה בין המבנה המאורך של נתניה עם הרחובות המקבילים לקו החוף, לעומת הרחובות הפתלתלים של חיפה המגיבים לטופוגרפיה הטבעית של הכרמל.

 עבור מדרג הלייבלים התבססנו על השקלול של חברת Mapbox שבונה מדרג ישובים על פי נתוני אוכלוסיה, גודל גיאוגרפי ומרכזיות גיאוגרפית. על אף שכל הרחובות של כל הישובים מיוצגים במפה, שמותיהם של ישובים קטנים במיוחד או כאלה באזורים צפופים לא מופיעים במפה בשמם. הגישה שלנו הייתה זהה בלי קשר אם הישוב יהודי או ערבי, קיבוץ או התנחלות ואפילו אם הישוב הוא בארץ שכנה.

בכל זאת הוספנו מספר ישובים שעל אף הגודל הקטן שלהם נראה לנו חשוב לסמן אותם על המפה, ביניהם ישובים כמו שדה בוקר, יצהר, נעלין ועין חרוד, כמו גם ישובים לאורך גבול הלבנון וישובי עוטף עזה. השתמשנו בפונט הנהדר Rag Sans של סטודיו ראג שהקריאות הגבוהה והפשטות הגרפית לצד האלגנטיות הצורנית שלו באים לידי ביטוי נהדר במפה.

המפה האזורית

בצל הדיונים על הקו הירוק הסתתרה המפה האזורית, שהיא לדעתי המרכיב החשוב והדרמטי ביותר בכל הפרויקט הזה. אנגליה, יפן וישראל מוצגות על מפות בצורה דומה. השתיים הראשונות הן אכן איים, השלישית היא אי מטאפורי. ישראל ממפה את עצמה כחריגה במרחב במעין הכחשה גיאוגרפית מתמשכת למיקומה בלב המזרח התיכון.

כשהן כן מופיעות במפה, המדינות הערביות המקיפות אותנו נראות כגושי צבע גדולים ומאיימים שמבקשים להצמיד אותנו לפינה ולזרוק אותנו לים. המפות משמשות כמעין אילוסטרציה מתמשכת למצב חירום תמידי של מלחמת חורמה.

 דמוגרפיה וסביבה

ההתייחסות שלנו לשכנינו במפה היא אחרת. לפני השאלה כיצד קוראים למדינות ומה הם גבולותיהן, המפה שואלת איפה במרחב המשותף שלנו, חיים אנשים? המפה מציגה מעין מגדלי לגו תלת־ממדיים, כל מגדל מציג צפיפות של קילומטר רבוע. ככל שהאיזור צפוף יותר, כך גבוה ואדום יותר המגדל.

 וכך מתברר שהריבוע הגדול של מצרים כמעט כולו ריק מאדם. למעשה אין ״מצרים״, יש את הנילוס וכל אוכלוסיית מצרים נצמדת לפיתוליו מסכר אסואן ועד לדלתא הנשפכת לים התיכון. ממזרח אפשר לראות שירדן וסוריה הן מדבריות ברובן וערב הסעודית הענקית כמעט ריקה לגמרי. מזרחה יותר התוואי של הפרת והחידקל משורטט לא רק כסימוני הנהרות אלא כתוואי התיישבות אנושית רצופה ויוצאת דופן בתוך מזרח תיכון יבש וצחיח.

מטורקיה וצפונה האקלים משתנה ואיתו גם דפוסי ההתיישבות. יותר נחלים, יותר ירוק, יותר ישובים. צפונה משם האופק נמתח עד מוסקבה שמול קייב נראית כמו טירה עוינת מוקפות במוצבים קטנים יותר על הדרכים הראשיות.

הזיקה בין תנאי סביבה לבין דפוסי התיישבות אינה משתמעת לשתי פנים והיא בולטת גם במפת ארץ ישראל, שכחצי ממנה – הנגב נותר כמעט בלתי מיושב. הקשר שלנו למקום שבו אנחנו חיים נוגע לאמונה, לאידיאולוגיה, לשאלות של זהות אישית וקבוצתית. אבל יותר באידיאולוגיה, זו הסביבה הטבעית שמאפשרת חיים, או לא.

הקיץ האחרון היה הקיץ החם ביותר שנמדד אי פעם באירופה ובמקומות אחרים בעולם. כשנהרות אדירים מתייבשים, כשהמרחב הירוק מצהיב, האם עדיין נמשיך לראות את אותם דפוסי התיישבות? האם הגבולות האלו, שאנחנו כל כך מתפלפלים בהם, ישארו כמו שהם כשהמרחב כולו משתנה ללא הכר?

 אני מודה למאט דניאלס מ־The Pudding על ההשראה ועל שיתוף הפעולה בהכנת המפה הזו. אני ממליץ להציץ בפרויקט המדהים שלהם Human Terrain שממפה ריכוזי אוכלוסין בכל העולם.

המפה העירונית

העירייה הבינה שאם הפרויקט מבקש לעגן את תפיסת המרחב של התלמידים הוא חייב להתחיל מקרוב – בעיר. בדרגת הזום הזו המפה באה לעזור לענות על שאלות בסגנון ״איפה זה יוצא?״. זו לכאורה שאלה פשוטה. אבל רק לכאורה…

 איפה שזה יוצא יכול להיות ״בכרם״, או ״בהתחלה של יפת״, או ״בצפון העיר״, או ״מאחורי הסנטר״. כל אחת מהתשובות האלו מייצרת אתגר קרטוגרפי שונה. גבולות העיר מוגדרים – מרפסת מול מרפסת ב״דרך השלום״ תקבלנה שירותים עירוניים משתי עיריות שונות. אבל עם שכונות זה עובד קצת אחרת.

באתר העירייה יש קובץ נתונים (שמשמש בעיקר לאדמיניסטרציה ותכנון עירוני). לפי הקובץ הזה, אני לדוגמה גר ״בצפון הישן החלק הדרומי״, ושכונות עג׳מי וגבעת העליה הן יחידה אחת. עבור המפה שלנו הכנו עדכון לשכבת השכונות.

שכונות, בניגוד לערים ומדינות, מאורגנות מתוך המרכז־החוצה, ולא מתוך השוליים־פנימה. ב־2015 בניו יורק עשו ניסוי מעניין: איפשרו לתושבים לסמן את גבולות השכונות שלהם וכך גילו שלתושבים יש תפיסות שונות לגבי איפה מתחיל ואיפה נגמר האפר־איסט־סייד לדוגמה. ומה נגיד אנחנו? איפה ״לב העיר״?

 לכן הכנסנו את שמות כל השכונות כמרכזים ולא כגבולות. אגב, הנסיונות לשיים גם את הרחובות המרכזיים הוכיחו את עצמם כלא פשוטים כששם הרחוב לפעמים ארוך יותר מהרחוב עצמו.

נקודות ציון

בנוסף בחרנו גם נקודות ציון כמוקדים גיאוגרפיים ותרבותיים של תושבי העיר עם דגש על האוכלוסייה הצעירה. בתוך כך צוינו כל חופי העיר (איזה כיף!) והפארקים והגינות המרכזיים שבה כמו גם מוזיאונים, מגרשי ספורט ונקודות ציון נוספות כמו כיכר דיזנגוף, שוק הכרמל או מוסדות דת מרכזיים.

גם במקרה זה נקודות מסוימות לא יכלו להיכנס מפאת צפיפות (לדוגמה בתי המשפט והאופרה נאלצו לוותר לטובת מוזיאון תל־אביב וספריית אריאלה); מה שמכריע, זו טובת הילד.

כל בתי הספר בתל־אביב מסומנים על מפה בעיגולים תכולים, מרכזים עירוניים מסומנים בעיגולים ורדרדים. עבור התלמידים, בעיקר בכיתות הנמוכות, בית הספר מסמן את מרכז חיי השכונה. לכן עם קבלת המפה כל כיתה מוזמנת לסמן את מיקום בית הספר על המפה.

כל קווי הרכבת הקלה, הן אלה העומדים להיות מושקים בקרוב והן אלה המתוכננים, מוצגים במפה גם ומשמשים כהקדמה לשינוי הדרמטי שעוברת העיר, שינוי שישפיע מאוד על ילדי העיר ששדרוג התחבורה הציבורית ישנה משמעותית את מרחב התנועה שלהם.

הערים השכנות לתל־אביב מצויינות בשמן. סימון גבולות העיר מופיע גם על מפת ישראל ומאפשר מעין זום־אאוט כדי למקם את העיר במתווה הרחב יותר של גוש דן והארץ בכלל.

העיר היא המרחב שבו הילדים חיים. המפה הזו, יותר מכל, מהדהדת את החוויה הפיזית של התנועה שלהם במרחב. יכולנו לשלב עוד המון שכבות מידע אבל בחרנו להשאיר את המפה הזו נקיה, כמעין הזמנה לתלמידים לשרטט בעיני רוחם את המסלולים, נקודות הציון והשיוך שלהם בעיר.

העיר הזאת מרגשת, מעוררת השראה ומלאה חיים, אני אוהב אותה ממש אבל זה נהיה קשה יותר ויותר לחיות בה. אני מקווה שהילדים שגדלים בתל־אביב-יפו יוכלו להמשיך לזהות במפה הזאת את הבית שלהם ואולי אפילו להמשיך לגדל בה דורות נוספים.

המפה בערבית

אחד העקרונות שסגנית ראש העיר, חן אריאלי, התעקשה עליהם, הוא שתלמידי העיר הלמדים במערכת הלימוד הערבית יוכלו לקרוא את המפה של העיר, המדינה והאזור שלהם בשפת אמם. לכן תרגמנו את המפה 1:1 לערבית.

התרגום הציב דילמות שונות, לדוגמה: העיר אשקלון קיימת כבר למעלה מ־5,000 שנה ובערבית נהגית כ״עסקלָן״. אך מכיוון שהמפה היא עכשווית והעיר העברית אשקלון צמחה מעל לזו ההיסטורית, החלטנו שהשם שמופיע על המפה בערבית מקביל להגייה העברית – ״אשקלון״.

גם התרגום הגרפי הציב בפנינו אתגרים מעניינים. כיוון שערבית היא שפה יותר עגולה ומעוקלת גם גובה השורה שלה פחות מובחן מבעברית וחייב אותנו להימנע מהתנגשויות. בערבית יש שימוש רב בסימונים ונקודות והיינו צריכים לוודא שלא יהיה בלבול בין הסימונים על המפה לבין המילים בערבית.

מעבר לזה, האותיות בערבית מחוברות וכשהנחנו את שמות הרחובות על רחובות מעוקלים חלק מהמילים נשברו. עברנו רחוב־רחוב ואות־אות כדי לוודא שהמילים אינן רק קריאות אלא גם נעימות לקריאה.

 המפה תורגמה ברגישות ובתשומת לב רבה על ידי העיתונאית חולוד מסאלחה, וההתאמה הגרפית שלה לערבית נעשתה בייעוץ המעצבת הנהדרת נואל ערפאת.

מבין עשרות הכתבות בארץ ובעולם נעלם קצת הסיפור העיצובי. היה לי חשוב לשתף פה חלק מהסיפורים שהצטברו סביב הפרויקט הזה שהם הרבה מעבר כן או לא הקו הירוק. אם עוד לא הספיק לכם, מומלץ מאוד לעקוב גם אחרי השיח שהתפתח סביב המפה בסדרת השרשורים בטוויטר שהכתבה הזו מבוססת עליה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. אירית

    כתבה מעולה!

  2. חגית

    תענוג לקרוא! ברור ומעניין

  3. מיכל

    מרתק לקרוא. כל כך הרבה מחשבה מאחורי כל קו ואות

  4. Rico

    האם ניתן לרכוש את
    המפה?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden