כל מה שחשוב ויפה

שאיפה לחיים: כשקשיש נרגן הופך לוולטר ווייט

בסרטם של מתן גוגנהיים ואסף אבירי, שלמה בראבא מגלם קשיש נרגן שנשלח בעל כורחו לבית אבות, שם הוא מוצא נתיב חדש ומפתיע שמעניק לחיים שלו טוויסט לא צפוי (עם הרבה עשן)

גיל הזהב לא זוכה למספיק תשומת לב קולנועית, לא בקנה מידה עולמי ולא בביצה המקומית. סרטם של מתן גוגנהיים ואסף אבירי מבקש לעסוק בנושא הזה דרך שלל כלים קומיים ועושה זאת בהצלחה, מבלי להוזיל מהמטענים התמטיים החשובים האלו.

שלא כמו ״מיתה טובה״, שמאופיינת בהומור שחור וציניות אפרורית ומעמיקה בסוגיות טראגיות במהותן, או ״לצוד פילים״, שעושה יותר סאטירה חברתית מגוחכת (לדעתי מוצלחת יותר מהשם שיצא לו), ״שאיפה לחיים״ הולכת בדרך מעט מתפזרת ולא קונבנציונלית. אבל באופן לא מובן מאליו – זה דווקא עובד היטב.

המתח בין רגעים מכמירי לב לקומיות טהורה מלווה הסרט מתחילתו ועד סופו. הוא מתחיל בהציגו את דב (שלמה בראבא), אלמן קשיש שנשלח בעל כורחו לבית אבות לאחר שאיבד את ביתו ואת כספי הפנסיה שלו. הוא אדם מריר, מלא בטינה, דעות קדומות ועקשנות חסרת רסן.

את הארגזים בבית האבות הוא בכלל לא פורק. התקווה שלו, שאין לה אחיזה במציאות, היא לחזור לביתו הישן. מה שמרגיז אותו עוד יותר הוא הקלילות שבה חיים שאר חבריו לבית האבות. אבל במהרה הוא מבין שהקלילות הזו לא באה יש מאין; היא נשרפת באיטיות, מלופפת בנייר גלגול ומעלה ניחוחות מפתים.

שלמה בראבא ודבל׳ה גליקמן

שלמה בראבא ודבל׳ה גליקמן

שלמה בראבא ואבי קושניר

שלמה בראבא ואבי קושניר

כאדם קשה עורף, ההבנה כי הדשא של השכן ירוק יותר כי הוא מעשן אותו, מטריפה את דעתו. אבל בתפנית משעשעת הדבר שלו הוא בז משמש אותו גם על מנת להפוך את הקערה על פיה. הוא מחליט להפוך את הרפורמה בקנאביס למזימה עם פוטנציאל עסקי.

בעזרת מכריו, חבריו וזוגתו של נכדו, הם מרימים עסק להעברת גראס שלא מבייש את וולטר ווייט בשובר שורות, ומציפים את השוק במריחואנה רפואית, בזמן שהשוק חווה תקופת יובש. הדברים לא עוברים חלק, שכן השוק התל־אביבי היבש הוא מעשה ידו של בלש משטרתי (אלון נוימן) מתוחכם, ערמומי ועיקש לא פחות מדב, שרוצה למנוע את הזרם המחודש.

מנגד למוסכמה החברתית, שאיפה לחיים פותחת דף חדש בתחנה הכביכול אחרונה של המסלול. היא הופכת את הסוף להתחלה חדשה ומכריזה קארפה דיאם

הבמאים שוזרים שני אוביקטים מעניינים זה לזה: זקנה ועישון קנאביס. הנושא השני הוא כנראה זה שיקסום לקהל הישראלי וימשוך אותו לאולמות, אבל זו הזקנה כנושא אוניברסלי שמתממשת כנשמה של היצירה הזאת – הן בפן ההומוריסטי והן ברמת הביקורת החברתית.

השם שבחרו למסמך קולנועי הזה מעניין, שכן ההיפוך לשאיפה לחיים יהיה הנשיפה (האחרונה אולי) של המוות. לא מדובר בהכרח במוות פיזי, אלא במובן המטאפורי לשלב האחרון, לסוף החיים, לרגע שבו הם כבר אינם חיים, אבל עדיין לא גוועו. מנגד למוסכמה החברתית, שאיפה לחיים פותחת דף חדש בתחנה הכביכול אחרונה של המסלול. היא הופכת את הסוף להתחלה חדשה ומכריזה קארפה דיאם.

את הסרט מלווים טוויסטים קטנים ומבדרים במקומות לא טריוויאליים והומור מגוון – נמוך וגבוה גם יחד: החל מעקיצות שנונות ועד בדיחות קרש ששחקנים כמו בראבא מצליחים להעביר. רק לשמוע אותו אומר גוֹגל במקום גוּגל משחרר קצת צחוק בריא. הוסיפו לכך את דבל׳ה גליקמן כסטלן מקצועי, את אבי קושניר כבוס של קרטל סמים, וקיבלתם ליהוק מבריק שהופך בדיחות לא מאוד מתוחכמות לפאנצ׳ים מבדרים.

מבעד למסך עשן

במקביל, יש כמה דמויות שלא זוכות לעומק רב וגם רגעים קיטשיים שתרומתם לעלילה עלומה מעט. היה פוטנציאל רב יותר לעסוק ביחסים בין צעירים למבוגרים כנושא רחב באמצעות היחסים בין הדמויות. חבל שיחסים אלה לא פותחו יותר, שכן הם מייצגים פערי תרבות דוריים שאפשר היה לעשות מהם מטעמים.

אבל זה לא פוגע במעמדו של הגיבור ובמה שהוא מייצג בפני עצמו: המאבק העיקש של פרד זקן ועוקצני, אדם שמסרב לקבל את גורלו, להיכנס לתבנית הקשיש המסכן. למרות שלא מדובר בדמות חביבה, קורות חייה וסירובה להיכנע למוסכמות הופכת אותה לדמות שקשה שלא להזדהות איתה ולתמוך בלגיטימיות של אוביקט חלומותיה – לחזור לביתה, להשיב את עצמאותה, לסרב להכיר בזה שזה הסוף.

דבר נוסף התורם להומור של הסרט ומחפה על חלק ממגרעותיו (כמו חוסר לכידות בהתפתחות העלילה), הוא הרגעים המעט מתקתקים־רומנטיים. הסיום, שמעורר תחושה נחפזת למדי, הוא האבסורד שמתבטא ביתרות מכוונת: ההגזמה הן באשר לגיל הזקנה והן באשר להשפעות הקנאביס.

ג׳וי ריגר

ג׳וי ריגר

birds

קל יהיה לקרוא רגעים מסוימים כקיטשיים וסטראוטיפיים, אבל תפקידם הוא להדגיש את האירוניות העצובה של גיל הזהב: האופן שבו מגיל מסוים אדם הוא כבר לא אדם, אלא מעין חיה קשישה שיש לטפל בה, לדאוג לה, להתייחס אליה כחיית מחמד. את ההנחה התרבותית הזו מייצג נכדו של דב, גידי (אבי קורניק), ואילו אשתו (ג׳וי ריגר) מגלה התנגדות למעשי בעלה: ״אבל הוא גם בן אדם״ היא אומרת לו כשהוא נכנס לגיבוב של הצדקה עצמית. ואם כבר בג׳וי ריגר עסקינן (שעושה עבודה נהדרת גם בסרט הנפלא ״תמונת הנצחון״) – היא הופכת אט אט לאחת השחקניות הצעירות הטובות במדינה.

״אל תשליכיני לעת זקנה״ הוא המוטו הלא כתוב של יצירה קולנועית זו, מבעד למסך של עשן והומור. התוצאה הסופית היא יצירה משעשעת ומלאה רגעי תבונה וקסם. בו בזמן ניכר שהיצירה השתדלה שלא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. היא עוסקת בבהירות מעודנת בנושאיה התמטיים, בונה סביבם בדיחות מבלי להוזיל בחשיבות הנושאים הללו, ומסתכמת בחווית צפייה שמשאירה כמה דברים טובים לחשוב עליהם לגבי דורות אבותינו.


שאיפה לחיים
בימוי: מתן גוגנהיים, אסף אבירי
ישראל, 2021; 90 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden