בין הבונקר של היטלר לדורותי וטוטו: איתי בר־יוסף בגלריה בארי

על קירות גלריה בארי תלויים בימים אלה, במסגרת תערוכת היחיד ״רואָה ביער מחריש״ של איתי בר־יוסף, צילומי ענק בשחור־לבן – חלקם מגיעים עד לגודל של 2.5 מטר רוחב וכמעט 2 מטר גובה. הגודל המשמעותי של העבודות, דימויי היערות הרבים והמונוכרום, גורמים למבקרים להרגיש כאילו הוכנסו למקום שונה לגמרי מהקיבוץ בנגב המערבי שבו הם נמצאים: מקום מיוער, אירופאי, קריר.

״שבע מתוך עשר העבודות בתערוכה הן עבודות שצילמתי בשנתיים האחרונות״, מספר בר־יוסף. ״הן שייכות לפרויקט שהתחלתי בתקופת הקורונה, כשהיו מגבלות על תנועה של רק קילומטר מהבית. חרגתי מהן קצת ונסעתי לנחל גחר שנמצא באזור משמר העמק, לא רחוק מהמקום שבו אני גר. זהו יער נטוע של קק״ל, אבל הוא נראה אירופאי לגמרי, וזה גם הקונספט של העבודות.

״יש בו עצים, שרכים וחשיכה שנראית אירופאית, אבל בסופו של דבר מדובר ביער אקליפטוסים של קק״ל. זה ניסיון לאירופיזציה, נטיעה של יערות שלא באמת קשורים לנוף הארצישראלי, והניסיון להפוך את הנוף המקומי לנוף אירופאי״.

הסדרה שממנה לקוחות העבודות כוללת עשרות צילומים. חלקם צילומים של הנוף עצמו והשאר צילומים מבויימים, רבים מהם מתכתבים עם תולדות האמנות, חלקם עם קולנוע. מלבד הצילומים שצולמו ביער הנטוע, מוצגים בתערוכה גם שלוש עבודות שאכן צולמו באירופה, ולא סתם באירופה אלא במאורת הזאבים בפולין – מתחם ששימש לבונקרים של היטלר וההנהגה הנאצית.

״בנות הברית החריבו את כל המתחם אבל נשארו שאריות של בונקרים פזורים ביערות. הצילומים האלה עוסקים באסוציאציות שלי לזיכרון השואה. בכל טיול שלי לאירופה, עוד לפני שבכלל חשבתי על הפרויקט הזה, תמיד קפץ לי זכרון השואה, למרות שלא הייתי שם בעצמי. הסדרה נקראת ׳פוסט־ממוריז׳, על שם מונח שמתייחס לזיכרון של אחרי הזיכרון, כזה שאופייני לדור השני והשלישי לניצולי השואה, שחורג מהניצולים עצמם. זה קיים לא מעט בחברה הישראלית והיהודית״.

יש המון בלדות מלפני מאות שנים שעוסקות בגבר המסכן שהיה מאוהב באישה עד כדי כך שלא היתה לו ברירה אלא לרצוח אותה ולזרוק את גופתה לנהר. אני החלטתי לשים הפעם גבר רצוח בנהר

מול צילומי שאריות הבונקרים ביערות הציב בר־יוסף צילום מבוים אחר שמתכתב עם הסיפור של הקוסם מארץ עוץ. ״זה אחד הרפרנסים שאני משתמש בו הכי הרבה בחיים, לא רק בצילומים אלא בכל דבר. העומק בסיפור הזה הוא מטורף. הספר אמנם נכתב בתחילת המאה ה־20, אבל הסרט, שבזכותו הסיפור באמת התפרסם, יצא בארצות הברית בסוף אוגוסט של שנת 1939.

״אירופה כבר היתה אז בימים של לפני המלחמה, כבר היו האפלות בלונדון, והיציאה של הסרט באותו הזמן בארצות הברית בקולנוע היא הכי אסקפיזם שהיה יכול להיות אז. לכן גם ההתכתבות הזו בין העבודות: הצילום בעבודה מייצג את הרגע שבו הקוסם נעלם עם הכדור הפורח, דורותי רצה החוצה ומבינה שהיא לא תוכל לחזור איתו הביתה. זה מתחבר לי לקונוטציה ההיסטורית של מלחמת העולם השנייה״.

משאיר מקום למה שקורה בשטח

בר־יוסף, בן 50, סיים את הלימודים במחלקה לצילום בבצלאל בשנת 1999, אבל מעולם לא עבד כצלם לפרנסתו. ״זו היתה החלטה מודעת. כבר בשנה ג׳ בבצלאל הבנתי שאני אוהב את זה יותר מדי, ולכן אסור לי לעבוד בזה״.

אבל למרות שלא עסק בזה כמקצוע (עד לפני כשנה היתה לו חברת הייטק), המשיך לצלם לאורך כל השנים עד היום. עד לתערוכה הזו הציג תערוכת יחיד אחת בגלריה במוסררה לפני כ־20 שנה, ומאז השתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. שלוש פעמים גם הגיע לרשימת המועמדים הסופיים לפרס מיתר למצוינות בצילום.

״בעשור האחרון מצאתי כיוון שאני מרגיש יותר שלם להציג אותו כגוף עבודות אחד, שמצדיק תערוכת יחיד. כשפגשתי באירוע את סופי ברזון־מקאי, אוצרת התערוכה, היא הציעה לי לבוא לראות את הגלריה בבארי ולהציג בה תערוכה. אני חושב שהגלריה מתאימה לעבודות שלי: יש בה משהו מכבד מבחינת הקירות הגדולים שמאפשרים לי להדפיס את העבודות ברזולוציה מאוד מאוד גבוהה. קסם לי להציג בה״.

הצילומים של בר־יוסף, אלה שמופיעים בהם דימויים של בני אדם או בעלי חיים, הם תמיד צילומים מבויימים. ״זה לא בימוי שאני מתכנן עד הפיפס האחרון סטייל ג׳ף וול. אני אוהב להשאיר מקום לראות מה יקרה בשטח. אבל את כלבי הרועה הגרמני שמופיעים באחת העבודות לדוגמה, הבאתי במיוחד למקום; הם כלבים מאולפים שאפשר ממש לביים אותם. אני מצלם את הנחל הזה ביער של קק״ל כבר שנים רבות. זה מקום שאני אוהב לחזור אליו ותמיד הרגשתי שמשהו צריך לקרות שם״.

אני עובד עם מראות קטנות שיוצרות חשיפה ארוכה, מסנוורות את העדשה מכל מיני זוויות ויוצרות הבזק שנראה כמו עשן. זו טכניקה שגיליתי במקרה בהופעה שצילמתי בה, ומאז אני תמיד מסתובב עם ריבועי מראה קטנים בתיק

באחת העבודות מופיע דימוי של גבר שוכב מת בתוך מי הנהר. ״אני מניח שהרפרנס לעבודה הזו הוא ברור – ראשית הציור ׳אופליה׳ של מילה, וגם הרבה דימויים תרבותיים של נשים רצוחות בנהר לאורך ההיסטוריה של הצילום והקולנוע – החל מטווין פיקס וכלה בשיר של ניק קייב וקיילי מינו. יש המון בלדות מלפני מאות שנים שעוסקות בגבר המסכן שהיה מאוהב באישה עד כדי כך ש׳לא היתה לו ברירה׳ אלא לרצוח אותה ולזרוק את גופתה לנהר.

״אני החלטתי לשים הפעם גבר רצוח בנהר. הגעתי למקום עם גל דהן, מוזיקאי וחבר. התחלנו להסתובב בין כל הנקודות האפשריות לצילום. ידעתי שאני רוצה שזה יהיה תחת עץ תאנה ולקח הרבה זמן עד שהגענו לפריים הסופי. מצאנו גם את כוס הפלסטיק שזרוקה לצד הגופה, כאילו מת אולי מאיזו שכרות עכשווית.

״בצילומים אחרים אני עובד עם מראות קטנות שיוצרות חשיפה ארוכה, מסנוורות את העדשה מכל מני זוויות ויוצרות הבזק שנראה כמו עשן. זו טכניקה שגיליתי במקרה בהופעה שצילמתי בה, ומאז אני תמיד מסתובב עם ריבועי מראה קטנים בתיק, כמו אלה שמרכיבים מהם כדור דיסקו״.

לצד עבודות הצילום מציג בר־יוסף בתערוכה גם עבודת וידיאו שיצר במשותף עם אנה פריסילה רודריגז, אמנית מקסיקנית־הולנדית שהכיר לפני שנים בפייסבוק. ״עד אז לא נתתי לאף אחד להתערב לי בצילומים, אבל במקרה הזה זה הרגיש לי נכון. התחלנו לעבוד על זה כפרויקט של פוטו־מונטאז׳ים אבל עם הזמן הוא הפך לעבודת וידיאו שעשויה משכבות של צילומים של שנינו, סוג של עולם פנימי שבנינו שהעולם החיצוני מנסה לחדור אליו ללא הצלחה.

״אין בעבודה הרבה תנועה, אלה תמונות סטילס שיש בהן קצת תזוזה שמושכת את העין. לעבודה צירפנו את גל דהן, אותו החבר שמצולם בנהר, שהוא מוזיקאי שכבר מזמן אומר שהיה רוצה לכתוב מוזיקה לצילומים שלי, שחיבר מוזיקה לעבודה״.

על ההחלטה לצלם תמיד בשחור־לבן אומר בר־יוסף, ״זו שאלה ששואלים אותי כל הזמן ואני חושב שזו פשוט העדפה אסתטית. אין לי הסבר קונספטואלי לעניין, ואני אוהב ביום־יום לצלם גם בצבע, אבל בעבודות האמנות שלי אני שומר על השחור־לבן עוד מפרויקט הגמר בבצלאל. יכול להיות שזה עוד משהו שנשאר לי מהימים הארוכים שבהם הייתי מבלה בחדר חושך וצופה בקסם שקורה שם״.

---

איתי בר־יוסף | רואָה ביער מחריש
אוצרת: סופי ברזון־מקאי
גלריה בארי
נעילה: 29.10