ביג אין ג׳פאן: אורנה טמיר שסטוביץ מציגה ״זרעי מורשת״ בטוקיו

בשנת 2018 הציגה האמנית והמעצבת אורנה טמיר שסטוביץ את פרויקט זרעי מורשת (Seeds Of Haritege) ביריד צבע טרי, אחרי שנים רבות שבהם ניהלה קריירה כעורכת של מגזיני עיצוב לבית שצילמה ותיעדה בתים (ספרה ״בתים בסגנון אישי״ יצא לאור בשנת 2000). כבר בערב הפתיחה היא מכרה את כל הקערות.

״אנשים קנו אותן כי הם אמרו שזה ייצר בהם זיכרון לגינה של אמא או למרק של סבתא, ובכלל – לתמימות של פעם״,היא מספרת בשיחת טלפון מטוקיו, שם היא מציגה את הפרויקט בימים אלו מסגרת יריד האמנות והעיצוב הגדול ביותר ביפן – DesignArt Tokyo (עד 30.10).

כל ההכנסות מהמכירה בצבע טרי ניתנו כתרומה למחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, שעזרה בתהליך, בין השאר בשריפה של הקערות הגדולות (ברדיוס של מטר), ״רק אצלם יש תנורים מספיק גדולים. הסדרה שהכנתי עכשיו ליריד ביפן היא כבר יותר קלילה. את הצלחות יצרתי בצורה אורגנית יותר, בצורה שנראית קצת כאילו הן בוקעות בעצמם מהאדמה״.

החיבור לחקלאות, לאדמה ולמקומיות לא התחיל אתמול: ״אני באה ממשפחה סופר־ציונית שהיו בה הרבה חקלאים. לכן מדובר עבורי בהרבה יותר מעוד צילומים: הם נושאים את הזכרונות שלי, את הגעגועים שלי לטעם של פעם, לירקות לא מהונדסים גנטית ולתוצרת אורגנית״.

הזכרונות והגעגועים האלה מתחברים אצלה לקערות. ״מבחינתי הצלחות הן הבית של האוכל. היו לנו בבית צלחות דומות, עם דימויי ירקות ופירות, מתחילת המאה ה־20 בגרמניה שסבתא שלי הביאה איתה מברלין. בקערות יש משהו רחמי, כלי קיבול לכל הרעיונות שבעבעו בי״.

במוטיב של קערות היא עסקה גם ב״מגישים פיוס״, פרויקט קודם שלה בשיתוף עם רובי דמלין, אם שכולה ודוברת פורום המשפחות השכולות. השתיים פנו ל־136 אמנים ואמניות ישראלים ופלסטיניים, שקיבלו ״קערת פיוס״ ויצרו עליה מה שחשבו לנכון. הפרויקט זכה למימון מהבנק העולמי, הוצג בבניין האו״ם בניו יורק וגם במוזיאון רמת גן בשנת 2006.

הצילום התווסף לקערות רק בפרויקט זרעי מורשת – זרעי האבקה פתוחה, זרעים טהורים, שמשמרים את תכונותיו של הדור הקודם, ובכך מאפשרים לחקלאים לשמר את הזרעים שלהם בעצמם. בשנים האחרונות מגוון זרעי המורשת בעולם הולך ומתדלדל לנוכח ההתפתחות של חקלאות מסחרית מודרנית, וההערכה היא שמעל ל־90% מזרעי המורשת כבר נכחדו מהעולם.

בארץ, וגם בעולם כולו, קמו בשנים האחרונות יוזמות לשימור והצלה של זרעי מורשת. הצמחים, עלי התבלין, הירקות והפירות שצומחים מתוך הזרעים הללו – הם אלה שהצילומים שלהם מופיעים על גבי הקערות האובליות הגדלות של טמיר שסטוביץ ביפן, ובכלל.

ההשפעה של השמש הישראלית היא אחד הדברים החשובים בפרויקט. כל הצילומים נעשו באור טבעי, ובולטת בו השמש היוקדת, שיש בה כל כך הרבה תשוקה, תאווה, חושניות ושמחת חיים. היא זו שנותנת את הצבעוניות

״הרגשתי, אולי מפאת גילי ואולי בגלל סיבות אחרות, שיש התרחקות מהדברים האותנטיים, המקומיים, האתניים. לכל אורך הדרך אני עסוקה במקומיות. רציתי להטביע על הקערות דימויים חקלאיים שיתאימו לצורה האובלית של הקערה״.

אז החל תהליך ארוך שארך כשנתיים – שבמסגרתו צילמה טמיר שסטוביץ 100 דימויים של צמחים, עלי תבלין, ירקות ופירות, ביניהם זעתר, קולרבי, רימון וארטישוק מזרעי מורשת ישראליים, שהוטבעו בסופו של דבר על הקערות. ״כל אותם צמחים הם כאלה שצמחו מתוך זרעי המורשת, והם מצולמים ברגע המאוד־ספציפי שבו הם יוצאים מהאדמה, לכל היותר שתי דקות אחרי – כי אז מאבדים מהחיות ומהצבע שלהם״.

מנומסים לטבע

הצילומים עצמם התקיימו בשדות חקלאיים, בין השאר אצל השף ארז קומרובסקי במתת שבגליל, שהיה שותף פעיל בעבודה על הפרויקט. את צילומי הירקות עצמם צילם איתה הצלם דן פרץ. מלבד העובדה שהצילום צריך להעשות מהר ובדיוק רב, עבד טמיר שסטוביץ ופרץ גם על פי עונות השנה, וצילמו רק צמחים שפרחו בעונתם. עם הזמן למדו להניח את הצמח בצורה מסוימת כך שהוא יתאים למנח האובלי של הקערה, ובעיקר כדי שהשמש תייצר את הצל במקום הנכון ובדרך שבה תכננה.

״ההשפעה של השמש הישראלית היא אחד הדברים החשובים בפרויקט. כל הצילומים נעשו באור טבעי, ובולטת בו השמש היוקדת, שיש בה כל כך הרבה תשוקה, תאווה, חושניות ושמחת חיים. היא זו שנותנת את הצבעוניות״.

את הקערה יצרה מחימר מחוספס שמעורבב בחול ישראלי. ״החספוס הזה הוא הישראליות שלנו, המנטליות שלנו. ייצרתי גלזורה שדרכה גם רואים את החימר המחוספס אבל לא כזו שהדימוי של הצילום יתכהה. זה היה תהליך ארוך של ניסוי וטעיה, זרקתי בדרך המון קערות. הייתי צריכה להגיע לדיוק המושלם בין החומר לצורה ולדימוי. ואם זה לא הלך – הייתי צריכה לחכות לשנה הבאה כדי שהפרי או הירק יהיו שוב בעונה ואפשר יהיה לצלם מחדש״.

הצילום מוטבע על הקערה לפני השריפה?

״כן. זה תהליך מסובך ואני חושבת שהעזתי לעשות אותו כי אני לא קרמיקאית פר־סה. עניין אותי לייצר קבוצה של אוביקטים שיש בתוכה שיח, יש בה ניגודים, יש בה משהו חדש לצד משהו ישן. המשחק הזה הוא זה שיוצר את השיח ואת התקשורת – בין האובייקטים ומסביבם״.

עוד לפני תקופת הקורונה נסעה טמיר שסטוביץ לביקור ראשון ביפן. ״ניר טורק, שעבד אז בשגרירות ישראל ביפן, ראה את הקערות והתלהב, וחשב שהיפנים יאהבו אותם מאוד גם כן. היפנים מנומסים לטבע: הם רוצים לשמור עליו, למרות שהם מודעים לעובדה שהוא הרסני – בטח במקום שבו הם חיים. טורק הוא זה שחיבר אותי גם ליריד הדיזיין־ארט שאני מציגה בו עכשיו, וגם לאוניברסיטת MUSASHINO – אוניברסיטה לאמנות בטוקיו, שבה העברתי בתחילת הביקור הזה שש הרצאות.

״הרציתי בפני אדריכלים, אוצרים, קרמיקאים וסטודנטים לאמנות. זו היתה חוויה משנת חיים: דיברנו על המון נושאים, הם בכלל לא הבינו איך אפשר להעביר צילום לקרמיקה כי הם לא ראו שדברים כאלה נעשו בעבר. אנחנו מציינים השנה גם 70 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל ליפן וזה היה חיבור שהתאים לנושא״.

היפנים מנומסים לטבע: הם רוצים לשמור עליו, למרות שהם מודעים לעובדה שהוא הרסני – בטח במקום שבו הם חיים. הם מקשיבים לפעימות הלב של מחזוריות הטבע, מבינים שצריך לשמור עליו, וגם זרעי המורשת הם משהו משמעותי בעולם הקולינריה שלהם

איך מגיבים היפנים לעבודות שלך ביריד?

״אני חושבת שהם אוהבים אותן. הם מקשיבים לפעימות הלב של מחזוריות הטבע, הם מבינים שהם צריכים לשמור עליו, וגם זרעי המורשת הם משהו משמעותי בעולם הקולינריה שלהם. הם התלהבו גם מהטכנולוגיה וגם מהשיח שהעבודות מייצרות, מהצורה האורגנית שדיקקתי ומהצבעים שהשמש הישראלית מייצרת.

״הדבר היחיד שהם היו בהלם ממנו הוא הגודל של הקערות. אין אצלם דבר כזה צלחות במרכז השולחן. הם אוכלים כל אחד את המנה שלו בצלחת הקטנה שלו. זו המנטליות שלהם וזו האישיות שלהם״.

את הזמן החופשי המועט שנשאר לה ביפן מנצלת טמיר שסטוביץ כדי להעמיק במחקר ובצילומים שלה – הפעם של צמחים, ירקות ופירות שנוצרו מזרעי מורשת יפניים. ״בשבוע שעבר נסעתי לצלם צנוניות. אין להם הרבה ירקות כמו אצלנו, וגם רואים באופן ברור את ההבדל בצבעוניות. הירוק אצלם הוא הרבה יותר כהה כי יש להם יותר מים. בכלל, הצבעים שלהם הרבה יותר קודרים״.

זו הפעם הראשונה שאת מצלמת מחוץ לישראל?

״כן. זה מעניין לראות איך הטעם של הירקות מושפע מהמקום, ומעניין יהיה גם לראות איך העבודות הבאות יהיו מושפעות מזה״.