טל גבעוני // Quarantine

״אחרי שנה של תנודות מסיביות בין שפיות לשיגעון, אמיתי ומזויף, בהסגר וחופש תנועה – הגיעה פריצה רגשית״: כך בחרתי לתאר את סדרת תמונות העירום Quarantine שצילמתי ויצרתי. ידעתי שמדובר בעבודה טובה, אפילו טובה מאוד, אבל עדיין הופתעתי והתרגשתי כשהעבודה שלי זכתה בפרס בינלאומי – מקום שלישי בקטגוריית פיין־ארט בתחרות הצילום הבינלאומית International Photography Award.

כבר כמה שנים שאני חוקר את הנושא של עירום בצילום: קומפוזיציה, פורמט, צורה וכמובן תגובת הקהל. אני אוהב לצלם נשים רזות ומלאות, עם פנים ובלי פנים. זה מסקרן אותי וזה העולם האמנותי שלי.

אבל ביומיום אני צלם מסחרי. הלקוחות שלי הם החברות, המנכ״לים, הפוליטיקאים והבכירים במשק. ביומיום, הצילום לא משקף את הרגשות שלי, אלא את הרגשות שצריכים לעבוד עבור הלקוח. אולי בגלל זה אני אוהב לחקור את נושא הצילום בעירום. המודלים עירומים אבל בעצם אני הוא זה שעירום; העירום הוא השתקפות הרגש שלי.

סדרת התמונות Quarantine נולדה ביום אחד בשיא תקופת הקורונה. אני עובד באופן קבוע עם מודליסטים ומודליסטיות ספציפיים לצילומי עירום. באותו היום הזמנתי לסטודיו את אחת המודליסטיות, מבלי שהיה לי כיוון ספציפי ולא ידעתי מה בדיוק אני מחפש.

כשהסתכלתי על התמונות שצילמתי ראיתי משהו שלא ראיתי קודם: הרגשתי שהעירום בתמונה לא משחק תפקיד מרכזי, אלא שהתמונה מוציאה איזשהו רגש שכל כך התאים לאותה תקופה. הרגש הזה חזק יותר מכל עירום

התקופה הזו היתה תקופה לא פשוטה עבורי: רגשות של לחץ, הלם ותסכול מהחדשות והתפשטות המגיפה. רגשות של אדישות, ההבנה שהתחלתי להתרגל לדבר הזה, לחיות בין סגר לסגר. רגשות של דאגה – לזוגיות שלי, לילדים, למצב הכלכלי. רגשות של ציפייה ותהייה בלתי פוסקת מתי כל זה ייגמר, מתי אני אלך לעבודה מבלי לחשוש להידבק בקורונה.

כשהסתכלתי על התמונות שצילמתי ראיתי משהו שלא ראיתי קודם: הרגשתי שהעירום בתמונה לא משחק תפקיד מרכזי, אלא שהתמונה מוציאה איזשהו רגש שכל כך התאים לאותה תקופה. הרגש הזה חזק יותר מכל עירום. הרגשתי שהעבודה הזו משקפת את הרגשות שלי באותם הימים. התמונה הזו נשמרה במגירה, אבל לא יכולתי לשכוח ממנה.

החופש לשחרר

כשהקורונה החלה לדעוך, המשפחה שלי ואני כבר היינו במקום אחר, הרבה יותר טוב. עברנו את המשברים, חיזקנו את התקשורת וטיפלנו בקשיים. עשינו הרבה עבודה עם עצמנו. הרגשתי שיצאנו מתקופת הקורונה מחוזקים.

שוב הזמנתי את המודליסטים לסטודיו, אבל הפעם היה לי מושג מה אני רוצה לצלם, למרות שעדיין לא ידעתי בדיוק מה יצא מזה. באותו יום ״הקאתי״ את כל מה שהרגשתי בתקופה הקשה באמצעות המצלמה. דווקא כי הרגשתי חזק יותר, היה לי את החופש לשחרר את כל הרגשות שנכלאו אצלי בתקופת הקורונה.

בחרתי לצלם את המודליסטים עירומים, לצד אביזרים מינימליים בלבד – שולחן, כיסא, דלי. חובשי פאות כדי שייראו בובתיים, פחות אמיתיים, כדי שהתמונה תראה יותר ציור מצילום, עם הרבה אווירה והרבה ניואנסים. כשאני מסתכל על התמונות אני רואה מתח בין קירבה לריחוק, בין הביחד ללבד. אבל זה לא התפקיד שלי להסביר את התמונות. והעירום? העירום נוכח אבל גם לא נוכח. העירום הוא שלי. העירום של הרגשות שלי והשפה שבחרתי להעביר באמצעותה את המסר – שפת האמנות הקלאסית שאני מתחבר אליה במיוחד.

אחרי שעברתי על סדרת התמונות ידעתי שיש לי חומר מצוין. פניתי לחברי אריק מירנדה, צייר וצלם ידוע, ששיבח את העבודה ועודד אותי להציג אותה לקהל הרחב. תוך כדי התלבטות איך להציג ובאיזו פלטפורמה לספר את הסיפור, נפתחה עונת תחרויות הצילום בארצות הברית. כשהודיעו לי על הזכייה הייתי בהלם, לא באמת האמנתי שאזכה בין עשרות אלפי התמונות שנשלחות מדי שנה לתחרות.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו