רונית ברנגה: היה לי רצון, צורך, לפסל בלי חששות, בלי מבוכה

חגית: שלום שלום רונית! איזו התרגשות, תערוכה חדשה: Between Four Walls

רונית: התרגשות גדולה!

חגית: תערוכת יחיד ראשונה (וגדולה במיוחד) בגלריית הבית החדשה שלך – גלריה ברוורמן. ברכות 🙂

רונית: תודה! זו חוויה נפלאה להציג תערוכת יחיד בארץ. בשנה האחרונה עבדתי כמעט רק על התערוכה הזו ועכשיו הכל מתכנס

חגית: אחרי תערוכות יחיד מסביב לעולם (בריטניה, אוסטרליה, גרמניה, ניו יורק) את מגיעה סוף סוף לזירה הביתית. זה קשור במשהו לנושא התערוכה, לכותרת שבחרת? אני מנחשת

רונית: לא חשבתי על זה, אבל אולי כן… התערוכה עוסקת בביתי; באל־ביתי (uncunny), אם לדייק – המקום הזר והמאיים שבתוך המרחב המוכר והמנחם. המקום שיש בו תחושה של בגידת המוכר; תחושה שמשהו מתערער וחוויות חדשות ומסעירות עולות

חגית: כמו בחיים 🙂

רונית: אני בונה בתוך הגלריה מרחב ביתי – שמורכב משלושה אזורים – חדר אכילה, חדר שינה וחדר רחצה. אזורים אינטימיים, אישיים, שבהם אדם חי, הוא וגופו, בפרטיות הבית, Between Four Walls…

חגית: זה נשמע פשוט עד שרואים את העבודות, והתחושה היא של חשיפה מאוד גדולה. מצד אחד פתיחות ותעוזה ומצד שני חרדה ונסיון לגונן

רונית: כן, כי דרך העבודות רציתי להעביר את התחושה האל־ביתית, והיא נעה בין חשיפה להסתרה, בין ביתי למאיים

חגית: למה בחרתן לתת כותרת באנגלית בלבד?

רונית: לא בהכרח, השם בעברית הוא ״בין ארבעה קירות״. רוב הקהל שלי לא מהארץ, וזרמנו עם האנגלית

חגית: סיבה טובה. אני לא חושבת שהשם מופיע בעברית בפרסומים, וזה יוצר חלק מההזרה. ספרי על התכנים

רונית: בחדר האכילה לא אוכלים, אין מזון כלל. יש מיניות. בחדר השינה לא ישנים. יש התפרקות. והרחצה בחדר הרחצה מוטלת בספק. הכיור לא מתמלא מים, והוא עצמו מפוסל כמערכת עיכול (לוע, ושת ומעי) שכלום לא עובר בה. כל הפסלים בתערוכה קשורים אחד לשני ומהדהדים האחד את השני. התערוכה היא מיצב, ואני רואה אותו כיצירה אחת מורכבת

חגית: יש הרבה מיניות מאוד מוחצנת, ולצידה יש שני זנים חדשים של עבודות: הילדים/קוביות והכיור/איברים פנימיים… גם הקעקועים עברו לגוף בוגר. תהליכים מעניינים קורים אצלך

רונית: היה לי רצון, צורך, לפסל בלי חששות, בלי מבוכה. המיניות בחדר האוכל מהדהדת את המיניות בחדר הרחצה; ההתפרקות בחדר השינה מהדהדת את הפירוק וההרכבה של הקוביות; הקעקוע על גוף המתרחצות מהדהד את מערכת העיכול של הכיור, ואת העובדה שכלום לא מתעכל במרחב הביתי הקלוקל הזה. אין אוכל על השולחן ואין חלב בשדיים של האישה השוכבת פרקדן.

רציתי להעביר בתערוכה את הריבוי שחוזר על עצמו בעבודות. הריבוי של השדיים, של הקוביות, מדגיש את החוסר: מערומי הכלים את החוסר במזון, ריבוי השדיים (בעלי הפיות במקום הפטמות) את החוסר בחלב, ריבוי הקוביות את החוסר בדמות הילד

רציתי להעביר בתערוכה את הריבוי שחוזר על עצמו בעבודות. הריבוי של השדיים, של הקוביות, מדגיש את החוסר: מערומי הכלים את החוסר במזון, ריבוי השדיים (בעלי הפיות במקום הפטמות) את החוסר בחלב, ריבוי הקוביות את החוסר בדמות הילד

חגית: אז אם להיכנס לעובי הקורה, תוכלי להסביר מאיפה התחילו הרעיונות החדשים? מה בא קודם – התמונה הגדולה או הפרטים?

רונית: זה מורכב. התמונה הגדולה הגיעה קודם: רציתי לבנות חלל אל־ביתי בתוך הגלריה. התחלתי בחדר אוכל, ובתהליך יצירה נבנו הרעיונות המפורטים יותר, רעיונות הפסלים התחדדו וההקשרים ביניהם התחדדו. לראשונה מזה שנים רבות גם עבדתי בתיאום ותוך שיחה ערה ומפרה עם מישהו נוסף; העבודה עם עדי גורה ויפה ברוורמן עזרה לי לדייק מאד את הרעיונות שלי

חגית: ומשם התפתחו גם העבודות החדשות?

רונית: כן. העבודות הראשונות שפוסלו היו העבודות של ״הסידרה האינטימית״. מערומי כלים של סרוויס תה; ספל על צלוחית על כד חלב, על קומקום תה, שיוצרים יצורים חיים עם פיות ואצבעות (האיברים שבהם אנחנו משתמשים כששותים מכלי התה). היצורים הללו מוצגים על השולחן ונמצאים בינם לבין עצמם במהלכו של רגע אינטימי; מיניות בוטה על השולחן, אבל מיניות שלמרות שהיא מאד סוערת, קל לפספס אותה, כי את הכלים השימושיים והעדינים על השולחן אנחנו לוקחים כמובן מאליו.

אחריהן פיסלתי את האשה שיושבת על השולחן. דמות מאופקת, נוקשה, אצילית, שיושבת בהתרסה על השולחן, ומענגת צלחת. והדמות השוכבת והמתפרקת, תוך כדי יצירת ריבוי חיים חדשים; המוני כדורים עם פיות שמתקשרים האחד עם השני ומתרחקים ממנה, זה היה הנושא הבא

חגית: הדמות הלבנה ״מענגת צלחת״, ביטוי מקסים וקצת מצחיק. ואחר כך באמת התחילה איזו עבודה קוביסטית או מפרקית?

רונית: העבודות של הקוביות הנבנות ומתפרקות הגיעו בשלב סופי. רציתי משהו שיקשר את הפירוק וההרכבה של הרעיונות כולם בתערוכה. משהו שידגיש את החוסר, החוסר בדמות הילד, אך יחד עם זאת ידגיש את ההרכבה והיצירה החדשה שקמה לחיים. העבודות האלה התחילו כהדהוד והשראה של הזחלים של אשר (ESCHER)

חגית: תסבירי?

רונית: יש ציור מפורסם של אשר שבו זחל חמוד שהולך ומתכדרר. בניתי שלושה זחלים שהולכים ומתכדררים, הם מעוטרים בקעקוע שמהדהד את הקעקוע של המתרחצות

חגית: עוד לפני התינוקות והקוביות, בואי נדבר על המיניות. היא מקבלת הפעם איזו אנרגיה חדשה ופרועה. אברי מין (נשיים) צומחים במקומות לא רגילים, ומגע פולשני כמו פוצע אותם

רונית: הנשים המתרחצות (הפעם פיסלתי נשים בשלות ולא ילדות או נערות) למרות היותן ערומות, הישיבה שלהן מאוד חסודה ומוצנעת, והגוף מקועקע, מוסתר בעודו חשוף. המיניות שלהן מודחקת. הווגינה מפוסלת במקום חבוי להן עצמן. בגב. במקום לא נגיש להן. מודחק. מיניות מודחקת, ואחת מהן, שולחת יד אחורה (ומהדהדת את האישה שמענגת צלחת)

חגית: הפנים שלה הזכירו לי עבודה של ארטמיזיה ג׳נטילסקי – מריה מגדלנה באקסטזה. מה הביא אותך להטביע את הפות בגב?

רונית: גילוי המודחק. הווגינה בגב לא נגישה להן. הן לא רואות אותה כלל. לא נגישה להן מבחינה פיזית ורעיונית. וגם לא לצופה, דרך אגב, שרואה את הפסלים קודם מקדימה ורק בסיבוב סביבן תגלה את האינטימיות החבויה, שגלויה לעין בבוטות.

עניין אותי מבחינה רעיונית, ״הבוטה״ שבאותו הזמן הוא גם ״נסתר״. ההנאה שבגילוי העצמי, ההפתעה, ההקשר הרעיוני שמהדהד בין חדר הרחצה לחדר האכילה… וגם האינטימיות שבעינוג העצמי, שמופיע בשני החללים באופן שונה אך דומה

חגית: אבל למה דווקא שם? התלבטת על עוד נקודות אפשריות? אזורים ארוגניים או שזה איזה דימוי סימבולי של הגב/עורף כמקום בלתי נראה ופגיע?

רונית: בדיוק בשל כך. הגב הוא מקום סימבולי של הלא נראה, הפגיע. הדמויות הן מאד מיניות אך יחד עם זה מאד צנועות. אחת מהן מגלה את המיניות המודחקת (מודחקת מאחורי הגב, ליטרלי) שלה, אבל יש קושי. זה לא מובן מאליו

העבודות הראשונות שפוסלו היו העבודות של ״הסידרה האינטימית״. מערומי כלים של סרוויס תה; ספל על צלוחית על כד חלב, על קומקום תה, שיוצרים יצורים חיים עם פיות ואצבעות (האיברים שבהם אנחנו משתמשים כששותים מכלי התה). היצורים הללו נמצאים בינם לבין עצמם במהלכו של רגע אינטימי

חגית: ולמה אין גברים או אברי מין גבריים?

רונית: לא מעניין אותי כרגע לפסל גברים. חלל ביתי, אינטימי, עוטף, מתחבר לי לנשיות (ואני חייבת להגיד לך באופן אישי, שהרעיונות לתערוכה קיבלו חיזוק משמעותי אחרי הביקור שלנו בביאנלה בוונציה)

חגית: וזה מאוד מרגש מבחינתי

רונית: התערוכה בביאנלה הפעם השפיעה עלי עמוקות. התכנים הנשיים שהופיעו שם בלי הסבר והתנצלות, ממש ריגשו אותי והתחברתי רגשית להמון עבודות. מאוד מחזק. את הווגינות פיסלתי אחרי שחזרתי מהביאנלה

חגית: קשה ליישב את הסתירה בין האומץ והישירות שבהם את נוגעת בנושאים האלה לבין העדינות והשבריריות של המראה שלך (ושל העבודות!). ולמרות שנראה לי שכבר לא צריך להציג אותך, בכל זאת, למען הקוראות והקוראים שעוד לא מכירים – ספרי בכמה מילים על עצמך

רונית: אני בוגרת המדרשה לאמנות, אחרי תואר בפסיכולוגיה ובתולדות האמנות, אמא לשתי בנות ובן. אני יוצרת בפיסול ומיצב אמנות פיגורטיבית, על הגבול שבין החי לדומם, ועוסקת באמצעות ביטויים פיזיים בפיסול במצבים רגשיים ובמערכות יחסים. בעשור האחרון הצגתי במוזיאונים ובגלריות שונות ברחבי העולם, בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות חשובות והעבודות שלי נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים רבים בעולם

חגית: העבודות שלך מתבלטות בהיפר־ריאליזם שלהן והתמות נושקות לסוריאליזם. בעבר אלה היו הכלים שצימחו לעצמם פה ואצבעות (בתערוכה של בנקסי ב־2015 ואחר כך בתערוכות המשך); התינוקות המקועקעים שהם מהעבודות היותר מוכרות שלך, והגוף והאיברים הנשיים שמפתיעים את הצופים בהם וגם את עצמם.

ובאמת, בואי נעבור לתינוקות 😊 – טיפוס חדש של תינוקות נולד אצלך לכבוד התערוכה החדשה. או אולי התגלגל מהזחלים… מטמורפוזה

רונית: נכון. משחק קוביות הבניה מורכב מקוביות צבעוניות שלחלקן יש כפות רגליים תינוקיות, ולחלקן אפים ופיות תינוקיים, והם מרכיבים ומפרקים עצמם ליצורים של מתיקות עם קורטוב אימה

חגית: המתיקות של הפנים מזכירה מלאכים בציורי הרנסנס

רונית: כיוונתי למתיקות כזו. אבל אני מממשת רק מקטעים קטנים ממנה. רק אף ופה, רק כפות רגליים

חגית: הקיטוע מורגש, ומשבש את התחושה של התינוקיות השלווה (כמו בעבר הקעקועים). אני מתרשמת במיוחד מהצבעוניות, שגם היא חדשה ברפרטואר: הקוביות מצד אחד נראות אמינות ומצד שני יש בהן משהו ״בוגר״, שמטיל ספק במשחקיות. ואני חייבת לשאול על הצד הפסיכולוגי – כל זה מתכתב איפשהו עם העובדה שהילדים האישיים שלך גדלו? שהמיניות משתנה עם השנים? שהבית משתנה מבפנים?

רונית: אני חושבת שהחיים תמיד מהדהדים באמנות. אצל כל אמן, אם זה מכוון ואם לא. בשנה האחרונה היה לי מרתק להתעסק עם הדימוי של הבית הלא מתפקד הזה. עם הניכור שבמוכר, עם ההשתנות, וההתבגרות של הנושאים שבהם עסקתי תמיד. עם ההתפרקות שיוצרת משהו חדש, מאיים ומפתה, ועם העובדה שהכל מחובר להכל, מהדהד את הכל בשכבות רבות של חוסר מודעות שמשפיעה ומעצבת מציאות ביתית/אל־ביתית, עוטפת וחומלת

חגית: כבר מצפה לראות את התערוכה. בהצלחה

---

רונית ברנגה | בין ארבעה קירות
גלריה ברוורמן, רח׳ אילת 33, תל אביב
נעילה: 12.1.23