כל מה שחשוב ויפה
מיכל דיבואה, מאמא שניצל בגלריה גבול. צילומים: מ״ל
מיכל דיבואה, מאמא שניצל בגלריה גבול. צילומים: מ״ל

מאמא שניצל: מיכל דיבואה ״צבעונית, ישירה, כנה, בדרך כלל שמחה אבל לא תמיד״

מיכל דיבואה הבינה שבשנים האחרונות מה שהיא עושה זה בעיקר שניצלים. מהתובנה הזו יצאה תערוכה פרועה ומסחררת בגלריה גבול של ״לא בדיוק מאיירת״, עם עבודות ״שאני לא בהכרח קוראת להן איורים״

יובל: הי מיכל מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה, מאמא שניצל. איזה שם בחרת לך…

מיכל: הי יובל, תודה תודה, זה הכינוי שנתתי לעצמי

יובל: לכבוד התערוכה או בכלל?

מיכל: תראה, נלך קצת אחורה בזמן

לפני כמה שנים הרגשתי שכל המהות שלי נעשתה בין כביסות למקרר, התגעגעתי לציור ליצירה כחלק משגרת החיים, אז כדי לחזור למעגל נרשמתי לקורס נהדר לדפוס משי בבעלי המלאכה, ובשיעור הראשון הצטרפנו להציג את עצמנו בסבב. התפדחתי מהסיטואציה ובחרתי באמת, ואמרתי ״הי, אני מיכל, אני מאיירת ומרצה לאיור כבר מעל 20 שנה, ובשנים האחרונות בעיקר מה שאני עושה זה שניצלים״.

וכשחזרתי הביתה הכנתי את מאמא שניצל הראשונה כמחווה לעצמי, קבלה של עצמי. בחרתי בדימוי הזה להזמנה של התערוכה כי כאן למעשה דלת חדשה, אבל כל שאר העבודות בתערוכה הן מהשנה וחצי האחרונות. התפדחתי מהסיטואציה…

אוספת

אוספת

נשקלת

נשקלת

מוזגת

מוזגת

מחפשת

מחפשת

מנקה

מנקה

עושה פן

עושה פן

יובל: אז רגע לפני שנתקדם לתערוכה, אמרת מאיירת ומרצה לאיור כבר מעל 20 שנה – ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר.ה

מיכל: למדתי בבצלאל תקשורת חזותית, אני מלמדת כבר 26 שנים ברצף, אני נורא אוהבת ללמד, מתאהבת בסטודנטים שלי כל פעם מחדש, עשיתי כל מני דברים בחיים המקצועיים, אבל מעולם לא הייתי מטאור, ובנוסף לפני יותר מ־20 שנה עברתי לחיות בגליל, אז בכלל יצאתי מהפוקוס.

אני ועצמי חברות מאוד מאוד טובות, מצחיקה את עצמי כל יום, כיף לנו יחד. לפני פחות משנתיים צעקתי חלאססססס, קחי מקום, ותתחילי לעבוד כל יום. עשיתי את זה לשמחתי, ומאז כל בוקר מתייצבת בסטודיו כמו חקלאית, בלי שאלות, באה לעבוד! וזה חלום.

אני ועצמי חברות מאוד מאוד טובות, מצחיקה את עצמי כל יום, כיף לנו יחד. לפני פחות משנתיים צעקתי חלאססססס, קחי מקום, ותתחילי לעבוד כל יום. עשיתי את זה, ומאז כל בוקר מתייצבת בסטודיו כמו חקלאית, בלי שאלות, באה לעבוד! וזה חלום

בחודש הראשון נבהלתי ממש, התקשרתי היסטרית לחברה ואמרתי לה ״מה אני אעשה? אני לא מספיק חכמה, מעניינת, מוכשרת, מה נתקעתי עכשיו במעמד המחייב הזה של להיות אמנית עאלק??? ואז היא אמרה לי משפט קצר וגאוני ״מה חופרת?? פשוט תעשי מיכמיכ״.

המשפט הזה פתח לי את כל הברזים ביום אחד. הבנתי שאני מי שאני וגם אם נורא אשתדל לא אוכל להיות מישהי אחרת, אז מה נשאר? להיות אני. וזה ממש קל בעצם

יובל: למה הכוונה תעשי מיכמיכ?

מיכל: להיות מי שאני, עם כל החבילה, צבעונית, ישירה, כנה, בדרך כלל שמחה אבל לא תמיד. הפסקתי לדאוג, לקנא, לרצות להשתנות. זה כמו לבלוע גלולה ולרדת 15 קילו בום!!!

פקק

פקק

תחי מיכמיכ המשיח

תחי מיכמיכ המשיח

מאמא שניצל

מאמא שניצל

דיוקן עצמי

דיוקן עצמי

מיכל דיבואה. צילום: דקלה רן שלו

מיכל דיבואה. צילום: דקלה רן שלו

יובל: נייס. והתערוכה, איך נולדה?

מיכל: תראה, למעט סדרת התחתונים שום דבר לא עשיתי במיוחד לתערוכה, אני פשוט עושה כל יום הרבה והצטבר לי גוף עבודות על הדרך. לפני שלושה חודשים פנתה אלי ריטה כץ, האוצרת של גלריה גבול, והציעה לי להציג. זרמתי בשמחה, הרגשתי שהנה הגיעה שעתי.

ובשיחות עומק עם חברתי הטובה הילה, הבנתי שמבחינתי המטרה של התערוכה היא להתמקד בכך שאני אמא פעילה ויחד עם זה גם עושה אמנות, שמדברת בדיוק על זה: אני כלבה שרודפת אחרי הזנב של עצמה, מבין?

יובל: מבין. ובואי נקשר את זה לאיורים: מה את יכולה לספר על הטכניקה, התהליך, הרעיונות?

מיכל: אני מתה על זבל, על מחקר, וגם על טראש במובן הרחב. זה מה שמדליק אותי ועושה לי חשק. אגב, אני לא בהכרח קוראת להם איורים, חושבת שכנראה אני כבר לא בדיוק מאיירת. 

מושך אותי תלת־ממד של אמצע הדרך, לא ממש שטוח ולא בדיוק עם עומק, זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בעבודות שלי. אני אסון לתכנן, אז אני לא מתכננת בערך כלום. וזה ככה בכל דבר אצלי. לדוגמה, אני מבשלת הרבה וכנראה שטוב, אבל ככה לפי מה שזורם לי. ככה אני גם מתלבשת, ואם נניח צריכה להתלבש לאירוע זה יהיה זוועה בוודאות

אני אסון לתכנן, אז אני לא מתכננת כלום. וזה ככה בכל דבר אצלי. לדוגמה, אני מבשלת הרבה וכנראה שטוב, אבל ככה לפי מה שזורם לי. ככה אני גם מתלבשת, ואם נניח צריכה להתלבש לאירוע זה יהיה זוועה בוודאות

יובל: והטכניקה?

מיכל: מבחינת טכניקות, אני עובדת בכל מני כיוונים, מתה מתה על מספריים, על המהירות והתנועתיות של הגזירה, זה מתאים לאישיות שלי, מצליחה לבטא את עצמי ככה.

ולגבי הרעיונות – זה מתחלק לכמה נושאים. פקק התנועה (שאורכו כשמונה מטרים צפופים ועמוסים) בא לי מהחיים, מהדרך לויצו בימי רביעי, האנשים הקטנים גם הם מהחיים, טיפוסים שפגשתי, שדמיינתי, חברות וחברים שלי, וכמובן אני. סדרת הארונות, שהיא מבחינתי תמצית התערוכה, כמובן מדברת על הבית שלי – שהוא הבית שבו גדלתי והבית שבו אני מגדלת, זורמים זה לתוך זה.

אגב, זרימה היא מהנושאים שהכי מפעימים אותי. אני מאוד מאוד אוהבת תנועות של זרימה, של נוזלים שעוברים ממקום למקום וכאילו קופאים ברגע שמציירים אותם, אוהבת גם לשחות מאותה הסיבה. אני זוכרת את עצמי צעירה כשבתחנות הרכבת התחתית בברלין היו מכונות לצילומי פספורט. מידי פעם הייתי נעצרת להצטלם, ותמיד מופתעת מהשינויים שחלים בי. זה בא לאט לאט ההזדקנות, היא באה בזרימה, שנה ועוד שנה ועוד שנה והנה אני דודה!

לפעמים בבוקר אני חולפת במקרה מול המראה ונבהלת: אמא׳לה דודה מה את עושה במקלחת שלי

מגהצת

מגהצת

מתאפרת

מתאפרת

מאוהבת

מאוהבת

אז מה נשמע וזה

אז מה נשמע וזה

birds

יובל: ומה מכל זה את רוצה שיעבור בתערוכה?

מיכל: החיים. החיים שלי כמו של כל אשה אחרת ואולי כמו של כל אדם אחר, השבריריות, הצחוקים, הגעגועים לאבא שלי, הכנות. הגעתי לשלב שאני יכולה להיות חשופה וכנה ולא להיבהל מזה. כשתליתי את סדרת הארונות בגלריה, הרגשתי כל כך חשופה ופגיעה שאמרתי לעצמי ״הגזמת תכף תראי להם את התחתונים״, ואז הראיתי גם את התחתונים, כמו שאני אוהבת להגיד ״1,000 פעמים ביום נפשי מתה עם פלישתים״

יובל: אני רוצה לחזור רגע למה שאמרת מקודם – שאת לא בהכרח קוראת לעבודות איורים, ושאת חושבת שכנראה את כבר לא בדיוק מאיירת. למה? בגלל התלת־ממד? בגלל שזו תערוכה?

מיכל: הגבול הזה הוא מאוד מטושטש ובעייתי, ואולי הוא אפילו לא צריך להיות. אבל העבודה שלי נובעת מכך שאני צריכה, ממש חייבת לעשות, ולא בגלל שמישהו הזמין ממני ואמר לי ״את יכולה בבקשה לעשות יותר חמוד?״. חשוב לי להבהיר שזה בלי שום התנשאות או זלזול בתחום, נהפוך הוא: אני פשוט מוצאת עצמי רוצה לעשות דברים שאף אחד מלבדי לא חושב שהם נחוצים, ומאייר לפני הכל צריך לקוח, לא?

במקביל, אגב, אני עושה גם עבודות באיור, סיימתי עכשיו גם ספר ילדים שיודפס בחודש הבא

אם להיות סופר סופר כנה, נדמה לי שחלק מהקושי שלי בחיים היה שהרגשתי לא מספיק נהדרת כמאיירת. זה כנראה קשור לקושי שלי בתכנון, בהפרעות קשב, תמיד ידעתי שאני סובלת מתסמונת המתחזה, זה די מנג׳ס

יובל: אני לא מסכים – אני לא חושב שמאייר לפני הכל צריך לקוח. מאייר צריך לפני הכל רצון ליצור

מיכל: אז אם ככה אני חושילינג מאיירת.

אם להיות סופר סופר כנה, נדמה לי שחלק מהקושי שלי בחיים היה שהרגשתי לא מספיק נהדרת כמאיירת. זה כנראה קשור לקושי שלי בתכנון, בהפרעות קשב, תמיד ידעתי שאני סובלת מתסמונת המתחזה, זה די מנג׳ס. אפילו בהריונותיי (הרבים), חשבתי שאני מרמה (טוב די עכשיו אנחנו כבר חברים כי גיליתי לך הכל, אז עכשיו אתה צריך לבוא אלי ואני אבשל לך ארוחה)

יובל: אהבתי. למה הכוונה תסמונת המתחזה בהריונות?

מיכל: כשהייתי בהריון (אמא לארבע יפיפיות פלוס אחת מאומצת), תמיד חשבתי שבדיקת ההריון משתפת פעולה עם החשק שלי לילד ולא באמת משקפת את המציאות. לפעמים סטודנט שואל אותי משהו, ואני חושבת מה הוא שואל אותי בכלל, הוא יותר חכם ממני, מה אני מבינה… זה תסמונת המתחזה

יובל: נראה לי שאין מנוס מלשאול – בת כמה את?

מיכל: אין לי בעיה עם זה, 54

יובל: אה, לא כי בעיה, פשוט פרספקטיבה על החיים

מיכל: אתה קולט? כבר אין לי בעיה עם כלום! יש לי פרספקטיבה

אבא, אם היה מטריושקה

עונש בכורסה

עונש בכורסה

ברסלב

ברסלב

ממי את צודקת

ממי את צודקת

סלון

סלון

יובל: תגידי, הזכרת מקודם ספר ילדים – ספרי עליו?

מיכל: ספר של זמורה ביתן לספרית הפיג׳מות, שכתבה אורנה לנדאו, וגם אותו עשיתי במספריים, הכלי החביב עלי. אגב, בחירה די קשה לסוג כזה של עבודה, אבל קל זה לא תמיד מה שבא לי

יובל: על מה הספר ואיך קוראים לו?

מיכל: סבא מספר בלי להגזים. הוא מספר בזמן הווה זכרונות ילדות של סבא, שכשהיה ילד בקיבוץ חניתה ביום שבו הקימו את המדינה, הבריחו אותו ואת כל ילדי חניתה ברפסודה (דרך נהריה) לחיפה, כי פחדו מהפרעות. זה היה סופר מרגש בשבילי כבת חניתה לקבל את הכבוד הזה ולאייר את הספר הזה, אני ממש מצפה שהוא ייצא לאור ואני אלך לילדי כיתה א׳-ב׳ והגנים, ואספר להם איך עבדתי על זה ועל איך שכל זה קשור אלי ואליהם.

בחיים הבאים אני אהיה גננת, או סקסולוגית, קשה לבחור

יובל: זה יפה שאת חושבת שתהיה לך בחירה…

מיכל: ברור שתהייה

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

מיכל: שאין כמו הבית! אין כמו משפחה קטנה ומורחבת, ושהחיים כל כך יפים, אז ממש מיותר לבזבז אותם לנסות להיות מה שאני לא. ואני רוצה שתבוא אלי ואני אבשל לך. הזמנה פתוחה


מיכל דיבואה | מאמא שניצל
אוצרת: ריטה כץ
גלריה גבול לאמנות עכשווית, קיבוץ חניתה
נעילה: 3.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. סיגל

    איורים נפלאים. מבט שובב ומחייך אל תפקידה החברתי-תרבותי של המאמא.
    מאמא שניצל הופכת עם השנים ל 'דודה' בעיני עצמה אבל הכלב נותן הרבה נשיקות.
    דימויים חזקים. יש סיכוי שהתערוכה תנדוד לירושלים? לפסטיבל האיור או לבית הנסן?

  2. עידית

    עבודות מקסימות. משמחות לב. חכמות.
    תודה

  3. תהילה

    במילה אחת: מדהיםםםםם
    חבל שזה בחניתה. תודיעו בבקשה אם התערוכה תעבור למרכז

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden