ציידות החגבים העצובות: בישראל, אפילו הציפורים יודעות איך נשמעת אזעקה

צהריי יום שישי ירושלמי בשבוע שעבר, המבקרים והמבקרות עולים לרגל לפקוד את בית התה בבית הנסן (העלייה לרגל אינה מטאפורית – אכן, יש לא מעט מדרגות). בשנה שעברה הועבר בית התה אל החצר של בית הנסן, מווילה שרובר ששכנה מעבר לכביש, וילה יוקרתית שתוכננה ועוצבה עבור הזוג גיטה ומיילס שרובר, ובחודש מרץ האחרון הושק המבנה כחלל למיצבי סאונד.

הבחירה להשמיש את המבנה דמוי הצדף ההפוך כחלל שכזה, מתאימה כמו כפפה ליד, ונדמה כאילו הוא עוצב בדיוק עבור מטרה זו. בפינותיו המשופלות של הצדף עשוי הטיט, ממוקמים רמקולים שמהם בוקעים לסירוגין קולות עבודת הסאונד שיצרה במיוחד עבור ההיכל, האמנית יפעת זיו.

ישנו הכרח בעבודת סאונד המוצבת באוויר הפתוח, שכמו מחייב לצלילים שמחוצה לה להיכנס. העבודה שמשלבת קולות וציוצי ציפורים, וכן את קולותיה של זיו עצמה, מוצבת בחלל שבחציו מכוסה ובחציו השני פתוח, ומשרה תחושת אחדות בין החוץ־פנים.

בית התה ממוקם בחורשת החצר של בית הנסן, מוקף עצים וצופה מרחוק על נוף ירושלמי של גבעות. העבודה מבוססת על הקלטות של המיינות, וכן של האמנית שמחקה אותן בקולה. קולות העיר והציפורים שסביב נכנסים ויוצאים באיוושה עדינה אל הצדף, מצטרפים לקולות עבודת הסאונד. 

יפעת זיו. צילום: אמיר בולצמן

זיו, אמנית קול־סאונד, מלחינה ומאלתרת, העבירה את השנים האחרונות בלונדון כחלק מלימודי התואר השני שלה באמנות סאונד. עבודותיה הוצגו ברחבי העולם, וכן באוגוסט האחרון הציגה את ״עלוֹת״ כחלק מפסטיבל אינטימדאנס. העבודה הנוכחית, ״ציידות החגבים העצובות״, היא פרי ניסיונה של זיו לחקור את התפשטות ציפור המיינה בישראל.

בישראל כיום מסמנים את שנת 1997 כשלב שבו החל תהליך התרבותן של המיינות, לאחר שאחת הצליחה לברוח ממתחם הצפארי בפארק הירקון בתל אביב. התנהגותה של המיינה כוללת פגיעה ביבולים חקלאיים, הדרת מינים מקומיים של ציפורים וגרימה להכחדתם בסביבות מסוימות, התנהגות אגרסיבית וציוץ רם למדי.

היא הוגדרה בין 100 הציפורים המסוכנות בעולם על ידי האו״ם. המילים ״פלישה״ ו״השתלטות״ הוצמדו לציפור, שהופיעה באופן תדיר יותר על חלונותינו עם פרוץ מגפת הקורונה והיעלמות האדם מהמרחב הציבורי.

האמנם? מי היה כאן קודם?

״הציפורים״, סרטו של אלפרד היצ׳קוק מ־1963, מגולל את סיפורה של עיירה ששלוותה נפרעת לפתע, בעקבות מתקפות ציפורים אלימות. אחד מהאלמנטים הבולטים בדרמטיות של הסרט הוא שעטת האימים של הציפורים על תושבי.ות העיירה, שמלווה בבליל ציוצים מחריש אוזניים. 

סרטו של היצ׳קוק לא עשה חסד עם בעל החיים, ולבעלות הכנף נוצר דימוי מעט מאיים. אולם העבודה של זיו מצליחה לפרק את הפחד הקמאי, בפרט זה כלפי המיינות (שנדמה שהציבור הישראלי רוחש לה שנאה עזה). ראשית, מכיוון שהיא מבוססת על סאונד בלבד, ונעדרת דימוי ויזואלי של ציפור. בנוסף, הרגשות הקשים שמעוררת הציפור בציבור היוו כחלק מתהליך החקר של זיו.

הבחירה שלה כמו להכריח את המאזין.ה לשמוע את קול הציפור הדחויה, מעניקה הזדמנות קשב נטולת עימותים עם הציפור, ומעלה שאלות על הגדרתה כפולשת – האמנם? מי היה כאן קודם? קשה גם שלא להרהר בהרס האקלימי אל מול הנחרצות של הניסיונות להעלים את הציפור מהמרחב (כדוגמת חקלאים שמפזרים רעל). 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אותו עיסוק בטריטוריה מעלה מחשבות גם על סיר הלחץ, הלא הוא ירושלים, שבה מוצבת העבודה, ושגם כוללת את קולותיהן של המיינות הירושלמיות (ההקלטות נעשו בגן העצמאות ובגן סאקר בירושלים). גם כאן, לנוכח הנוף הנצפה מתוך בית התה, אני חושבת על המאבק הניטש כבר שנים על זהותה של ירושלים ועל העמים (או שאפשר להגיד מינים) שחיים בה.

מחד, המיינה מתרבה ו״משתלטת״ על טריטוריה, ומאידך היא מחקה צלילים שמסביבה, כמו רעשים מאתרי בנייה. העבודה מצליחה להניח את הדיסוננס שבין הרצון להיטמע לבין הצורך להתבלט. העיסוק של מינים פולשים או פלישה ככלל, מתקיים כאן כקשר הרמוני: בין חוסר נחת לבין שלווה, בין רעש למוזיקה. הצלילים שעשויים להישמע כמו קקופוניה נהפכים למנגינה שלווה.

ילדה קטנה שמאזינה לצלילים יחד עם אביה, חוזרת באופן בלתי רצוני אחריהם, כמו מרגיעה את עצמה. כשמגיח קולה של זיו בינות הציוצים והנהמות (שנשמעות לעיתים כאילו הן שייכות ליונקי ענק כמו פיל או לוויתן), הצלילים שהיא מפיקה, שמהותם חזרה על צליליהן של המיינות, נשמעים כמו שיר ערש. החיקוי של זיו את המיינות כמו משכפל את הפעולה ומעניק לה עדינות.

השם ״ציידות החגבים העצובות״, כאילו מתאר כיצד בעל כורחה הצטרפה המיינה למעגל הכוח־שנאה המקומי, אימצה לעצמה קולות מקומיים ושקעה במלנכולית הייאוש הכה מוכרת. המיינה, שמחקה את הצלילים שבסביבתה, החל בבעלי חיים ועד לבני אדם, נשמעת בעבודה כשהיא משחזרת גם צפירות או אזעקות.

בעבודה היא מתפקדת גם כמו הדהוד לחיי האדם במטרופולין, הרווי אתרי בנייה, רעשים של אוטובוסים או צפירות. הנקמנות או הכעס שמפנה כלפיה האדם, מתמוסס לנוכח הטרגיות שבישראל, אפילו הציפורים יודעות איך נשמעת אזעקה. 

יפעת זיו | ציידות החגבים העצובות
אוצרים: אמיר בולצמן וקבוצת סלה־מנקה; בשיתוף מרכז לאמנות ומחקר מעמותה
בית התה – גלריית סאונד בבית הנסן, גדליה אלון 14, ירושלים
נעילה: 23.12