הרמת מסך 2022: לנסות לרקוד את הלא־מודע

בשונה מפסטיבלי מחול אחרים, שבדרך כלל מוציאים קול קורא תחת נושא שנתי, בפסטיבל הרמת מסך – שיתקיים השבוע בפעם ה־33 – אמני מחול מתבקשים להציע את עבודותיהם ורק אחר כך, בשלב הארגון, מנסחים המנהלים האמנותיים את המהלך האוצרותי המאחד בין היצירות. השנה בולט בפסטיבל במיוחד כוח נשי: מרבית היוצרות הן נשים, בין אם אמניות מוכרות או יוצרות צעירות; רוב היצירות נוצרו עבור רקדניות; וחלקן מעלות שאלות מהותיות על הזהות הנשית־אישית של מבצעותיהן ועל השינויים שעובר הגוף הנשי המחולל.

אני פוגשת את עודד גרף ואת דנה רוטנברג, המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, בימים עמוסים עבור השניים; או כפי שגרף מכנה זאת – ״תקופה פסיכית״. במקביל לניהול האמנותי של הפסטיבל הוא מופיע, מלמד ומבצע חזרות לקראת יצירה חדשה שעליה הוא עומל שתעלה בבכורה בדצמבר. רוטנברג מספרת שהיא ממשיכה להריץ יצירה קיימת, עובדת על יצירה חדשה שתוצג בינואר ונערכת ללמד בבית הספר למחול של מכללת סמינר הקיבוצים בסמסטר הקרוב.

״כנראה שזה המבנה של התחום שלנו״, אומרת רוטנברג, וגרף עוצר כדי להרהר. ״זה מעלה שאלות, כי במקצוע שלנו – כשאתה מגיע לשלב מסוים בקריירה – אתה נדרש לג׳אגלינג״. ניכר שהצמד, שזו השנה השלישית שמשלב כוחות במסגרת ניהול הפרויקט, משלימים זה את זה. גרף, גבוה ואלגנטי, מדבר במשפטים ארוכים ומדודים, בעוד שרוטנברג, קוקטית ומחויכת, ממהרת להשלים את דבריו בזריזות ובחיתוך דיבור חד.

עודד גרף: חצי מהמבצעים הם מעל גיל 40, וזו די חגיגה עבורנו. אני גאה בזה. זה מאוד שונה בנוף המחול המקומי, ואולי זה מהווה שיקוף של השלב שאני ודנה נמצאים בו בחיים שלנו כיוצרים

כשהם נשאלים אם כוח נשי הוא התמה שמאחדת בין היצירות שבהן בחרו השנה, גרף משיב ש״יש כאן כוח נשי עולה וזה חשוב ומדהים. אבל עוד נקודה מעניינת היא שרבים מהפרפורמרים בכל העבודות הם לא כאלה צעירים. חצי מהמבצעים הם מעל גיל 40, וזו די חגיגה עבורנו. אני גאה בזה. זה מאוד שונה בנוף המחול המקומי, ואולי זה מהווה שיקוף של השלב שאני ודנה נמצאים בו בחיים שלנו כיוצרים. תמיד היו שואלים אותי: ׳אז מה תעשה אחרי גיל 35׳? והנה, זה מה שאני עושה. זו הוכחה ניצחת שאין גיל בו מפסיקים לרקוד״.

רוטנברג מצביעה על כך שמעבר לרוב נשי ומנעד גילאי מרשים של רקדנים, ״השנה היצירות מדברות את הלא־מודע של יוצריהן. בחלק מהעבודות עולה הסיבה עצמה להיווצרות היצירה; אחרות מעבירות את הצופה איזשהו טריפ בלא־מודע של יוצריהן. לכן בחרנו בדימוי המרכזי של כתם שמזכיר את הכתמים במבחן רורשאך, שמופיע באתר ועל גבי ההזמנות שעיצב מתן שליטא״.

מרינה אברמוביץ׳, פלמנקו ועולמות אפלים

נדמה שהלא־מודע הוא המסלול שבעקבותיו צועדת עבודתה החדשה של הרקדנית והכוריאוגרפית תמי יצחקי, מייסדת־שותפה ומנהלת אמנותית של פסטיבל המחול ״בין שמיים לארץ״. יצחקי מתארת את העבודה כמסע המתחיל במאה ה־6 לפנה״ס, נמשך בניו יורק של המאה ה־20 ומסתכם בפופ של ימינו.

בטריילר שפורסם לקראת חשיפתה של העבודה היא נראית כורעת על הרצפה ומקלפת לאיטה תפוח, מניעה ביד בוטחת סכין מטבח חדה בתנועה שגרתית, כמעט בנאלית, שהופכת עד מהרה לרפרנס מטלטל ל־Rhythm 10, היצירה האיקונית של אמנית המיצג מרינה אברמוביץ׳, שבה היא מלהטטת עם סכין בין אצבעות ידיה, מקווה לא לדקור את עצמה ומתכתבת דרך גופה עם חרדתה מפני המוות.

״היא מפגישה בין עולמות תוכן שיכולים להיפגש אך ורק אצל תמי יצחקי״, צוחקת רוטנברג. ״מרינה אברמוביץ׳, הנביא יחזקאל, רמב״ם, חילוניות, דת, פראות, והאופן שבו כל הדברים האלה מתקיימים אצלה בו־זמנית. אני רואה את העבודה הזו כמשאלה של תמי, וגם כפרקטיס שדרכו היא מממשת את המשאלה״.

עוד יצירה שמגיעה עמוק מקרביו של יוצריה היא THISISPAIN, דואט שיצר הכוריאוגרף הלל קוגן עבורו ועבור מיכל נתן, הכוריאוגרפית של להקת הפלמנקו הישראלית. ״הלל יצר דואט שמשקף את המסע שהוא עבר בשנה וחצי האחרונות, שבמהלכן הוא חוקר את עולם הפלמנקו״, מספר גרף. ״הוא מתאר את המחקר הזה ככזה המתמקם בין היותו תייר בעולם הרעיוני והתנועתי החדש שהוא גילה לבין מי שמצוי בדבר ומופיע אותו.

״זו עבודה מרגשת וכנה, אני רואה בה את הלל כפי שלא ראיתי אותו אף פעם. עם זאת, אפשר לזהות בקלות את ההומור ואת ה׳סטאר קוואלחטי׳ של הלל שאנחנו מכירים ומוקירים. כיף שהפרקטיס שהוא מצא הופך לתוכן היצירה שלו״.

״זה בדיוק מה שאני אומרת על הלא־מודע״, רוטנברג פוסקת בהתלהבות. ״למה פלמנקו? כי הלל נמשך אל הדבר הזה. את אותו הדבר אפשר להגיד על תמי. למה היא מתעסקת דווקא במרינה אברמוביץ׳? מה הקשר? אלו עולמות תוכן שצומחים עמוק מתוכם״.

יצירה נוספת שעוסקת בתכנים שמניעים את יוצרותיה היא ״בפעם האלף״, דואט שיצרו הרקדניות והכוריאוגרפיות מיכל הרמן וענת גריגוריו. ״ככה אקום… ככה: בפעם האלף. ככה אלך לי באפס אונים. כך אשוטט בדרכים, בשרב ובדלף; ככה אהב… ככה: ללא פתרונים״, הן מצטטות את מילות שירה של רחל המשוררת, ״בניכר״, כהסבר ליצירתן.

הרמן וגריגוריו יצרו ״עבודה שאינה אוטוביוגרפית, אך עם זאת הן מגלמות בה את עצמן״, מסבירה רוטנברג. ״הן מגלמות רקדניות בנות גילן ובודקות מה הן נקראות לעשות בשלב זה של חייהן ויצירתן, בודקות למה הן נמשכות לעשות את מה שהן עושות״.

״כשהן התחילו״, מעיר גרף, ״זה היה נראה קצת כמו המשך של ׳מתברברות׳״, דואט נוקב, הומוריסטי וחשוף שהצמד העלו בבכורה בפסטיבל אינטימדאנס בשנה שעברה ועסק בחוויותיהן כרקדניות, ביחסים בין גברים ונשים וביחסים בין נשים רוקדות לבין גופן והמבט החיצוני של הקהל עליו. ״אבל העבודה הזו נותנת יותר פוקוס על הרקדניות שהן, על החומרים התנועתיים שיוצאים להן מהגוף בתקופה זו של חייהן. הן ממשיכות לחקור את המבט החיצוני שמתבונן בהן, ושואלות כיצד להופיע ומדוע. יצאה מהן עבודה מלאת תנועה שמאוד הפתיעה אותי״.

דנה רוטנברג: לבמה המרכזית הזו יש משקל אנשים יוצרים עם מחשבה שהעבודות שלהם יגיעו לקהל רב ויהיו מאוד מסוקרות, ולכן לפעמים הם מפחדים לקחת צ׳אנסים. אנחנו שם כדי להזכיר להם לעשות את זה

יוצרת צעירה שתציג בפסטיבל ונמשכת אף היא לעולמות המתיכים בין הדמיון והבדיון לבין מחקר אמנותי־פרקטי היא אנאבל דביר, שחתומה על יצירות נועזות כמו 7 INCH OF SLAM – The Full Body Soundscape, עבודה מוזיקלית וכוריאוגרפית שעלתה בבכורה ב־2019 ושבאמצעותה רקמה דביר נוף צלילי וגופני שהתפתח מתוך הטחת גופן של הרקדניות בבמה.

״אנאבל היא חץ וקשת שלוחים״, אומר גרף בחיוך רחב. ״הפעם היא יצרה עבודה לעשר פרפורמריות ושלוש מוסיקאיות, שתכלול מוסיקה חיה של גיטרות, תופים, סקסופון וצ׳לו. היא לקחה על עצמה אתגר מטורף, ויש לה חזון מאוד עוצמתי ורושף. זו עבודה שממשיכה את המחקר הקולי־פיזי שלה, שאם בכוח נשי עסקינן, אז כאן זה גירל פאוור במובן הכי מקורי של המילה. דביר עוסקת בעולמות תוכן פנטסטיים ואפלים, אבל גם הומוריסטיים ומודעים לעצמם״.

להתמסר לכאן ועכשיו

גרף ורוטנברג נרגשים לקראת הבכורות השונות, אך גם לא מהססים להצביע על האתגרים שעומדים בדרכם. מצד אחד ההזדהות עם היוצרים ועם האמנות, ומצד הדין וחשבון שהם חייבים לממסד (הרמת מסך הוא פרויקט של משרד התרבות).

אתגר משמעותי שרוטנברג מדגישה הוא העובדה שהפסטיבל לא מתקיים במשך כל השנה, אלא פועל במשך תקופה מרוכזת לקראת הרצתו. ״זה אומר שאין רצף ואין תקדימים למה שאנחנו עושים. דוגמה לכך היא שאנחנו הקמנו את האתר הראשון של הפסטיבל לפני שלוש שנים. לא היה אתר למוסד המרכזי והחשוב הזה״.

תקדים נוסף שהשניים חוללו הוא עבודה צמודה עם האמן והצלם יאיר מיוחס, שאמון על הפן החזותי של הפסטיבל. ״בעבר, צלמים היו מגיעים לסטודיו ופשוט מתעדים את העבודות. פה יש מהלך שלם של אמן שנפגש עם היוצרים, מדבר איתם ובונה לוק שלם שמותאם לכל יצירה״, רוטנברג מסבירה.

״הוא בקשר עם המעצב הגרפי, שגם איתו אנחנו עובדים על יצירתה של שפה ספציפית שתשדר את הלך הרוח של השנה הזו לצד המסורת ההיסטורית של הרמת מסך״. גם הליווי האמנותי של היוצרים המשתתפים בפסטיבל מזמן לא מעט דילמות. ״לבמה המרכזית הזו יש משקל״, רוטנברג מודה. ״אנשים יוצרים עם מחשבה שהעבודות שלהם יגיעו לקהל רב ויהיו מאוד מסוקרות, ולכן לפעמים הם מפחדים לקחת צ׳אנסים. אנחנו שם כדי להזכיר להם לעשות את זה״.

גרף מהדהד את דבריה: ״אני חושב שחשוב לא לשכוח את חדוות היצירה שממנה הכל מתחיל. בימים אלה אני מלווה תלמידים צעירים בסדנה להכשרת רקדנים בגעתון. הם עובדים על תהליכי יצירה, ואמנם מדובר ביצירות קצרות יותר, אבל יש משהו בראשוניות, במיידיות ובחגיגה של אפשרויות הגילוי שמאפיינות את היצירות שלהם שלפעמים הייתי רוצה לראות אצל יוצרים יותר בוגרים שמשתתפים בהרמת מסך. הרבה פעמים, כיוצרים, אנחנו נוטים להתבוסס ביצירה ולשכוח מאיפה היא הגיעה, או מה חשוב לנו בתוך הדבר הזה שנקרא מחול״.

דנה רוטנברג: אני מעוניינת שבהרמת מסך יווצרו טקסטים שהם לאו דווקא אקדמיים. המחול לא תמיד מצליח לדברר את עצמו כמו שצריך. פעמים רבות, טקסטים על מחול מדברים גבוהה־גבוהה במקום לבוא מהבטן

״אנחנו מנהלים אמנותיים מהסוג שידיהם בכל: אנחנו לוקחים חלק בהפקה, בעיצוב ובנראות של הפרויקט, בליווי של היוצרים. מההתחלה שנינו הבנו שאנחנו מאוד האנדס־און, הנוכחות שלנו היא שם בכל רגע״, אומרת רוטנברג. גרף מאשר ומוסיף: ״בליווי אמנותי, הגבולות הם מאוד עדינים. זה משתנה מיוצר ליוצר. ממש עכשיו, לפני שבאנו לפגוש אותך, קיבלתי וידאו מאחת היוצרות שרצתה שאראה את התהליך ואתן לה פידבק.

״מצד שני, השנה משתתף בפסטיבל הלל קוגן, שהוא יוצר יותר ותיק שגם נעזר בעין חיצונית. אני מרגיש שאני יכול לתת לו פידבקים, אבל אני פשוט מאוד סומך עליו. אז אנחנו משתדלים להיות זמינים אבל גם לא לכפות את הנוכחות שלנו״.

אולי האתגר הגדול מכולם הוא שהקדנציה של השניים תחומה לתקופה קצרה – מדי שלוש עד ארבע שנים מתחלפים המנהלים האמנותיים של הפסטיבל. ״משמע, אין המשכיות למסורות שנוצרות״, אומר גרף. ״זה אומר שהתפקיד שלנו הוא להתמסר לכאן ועכשיו. אנחנו לא יכולים לנסח מהלכים לטווח רחוק״, מוסיפה רוטנברג, ״אבל אני חושבת שהעשייה שלנו כן מהדהדת״.

״אני מוצא בזה משהו משחרר״, אומר גרף. ״זה גורם לי להרגיש שאני לא צריך לייצג את כולם. כמובן שאני חושב על מגוון ורוצה להעניק קול ראוי לכל מיני סגנונות, גם אם הם לא מייצגים את הטעם האישי שלי, אבל התחלופה הרי נועדה לייצר מצב שבו כל מנהל אמנותי יעניק לפרויקט את ההשקפה שלו״.

כוריאוגרפים של מילים 

חידוש משמעותי שהכניסו השניים להרמת מסך הוא סדרה של אירועים נלווים ליצירות המחול. השנה, יושק לראשונה שיתוף פעולה בין הפסטיבל לבין ״מועדון כתב״, מיזם המהווה במה לקרבות ידידותיים בין אמני המילה הכתובה שייסדו ומנהלות אמנותית מיכל צורן ויעל ביאגון־ציטרון (גילוי נאות: כותבת שורות אלו היא בין המשתתפים במיזם).

במסגרת שיתוף הפעולה, מוזמנים בכל פעם שישה כותבים להגן על מילה שנבחרה עבורם מראש. הכותבים, שנחלקים לצמדים, מתחרים זה בזה בהצגתו של פרפורמנס־הקראה בן שבע דקות, כשהקהל מכריע מי מהשניים ניצח. בשיתוף הפעולה הנוכחי, הוזמנה קבוצה של אמני במה, פרפורמנס ומחול לכתוב ולהציג טקסטים העוסקים בתנועה.

עודד גרף: אני בר מזל לעסוק באמנות, ביצירה, בגוף ובדמיון. אבל לעיתים אני מרגיש שהמחול הוא חיה בסכנת הכחדה. לקהל יש תפקיד מאוד משמעותי בהישארות של המחול, בריבוי שלו, בהישרדות שלו. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו

״אני מעוניינת שבמסגרת הרמת מסך יווצרו טקסטים שהם לאו דווקא אקדמיים על מחול״, אומרת רוטנברג על ההשראה לשיתוף הפעולה. ״המחול לא תמיד מצליח לדברר את עצמו כמו שצריך. פעמים רבות, טקסטים על מחול מדברים גבוהה־גבוהה במקום לבוא מהבטן. גם בשנה שעברה התעסקנו בחיבור בין טקסט לתנועה במסגרת האירוע ׳מסך לעתיד׳. הזמנו יוצרים לשער מה יקרה בעולם המחול בעתיד, וכך נוצרו טקסטים יפים ומרגשים על מחול שלא נשענו על סימוכין היסטוריים ועל מסקנות של חוקרים אלא על תובנות וחוויות אישיות״.

״אנחנו מתחברים לקונספט. מועדון כתב הוא מוסד שאנחנו מאמינים בו וחשבנו שזה יהיה מדליק לשתף איתם פעולה״, אומר גרף. ״רצינו לבדוק את התנגשות הז׳אנרים בין המילה הכתובה לגוף הזז ולראות אם היא אפשרית. מעניין אותנו לשמוע מה יש לאנשי תנועה להגיד על תנועה. אני חושב על רקדנים כותבים כעל כוריאוגרפים של מילים. כמו כן, רצינו להשתמש בפלטפורמות השונות כדי להגיע לקהלים שונים״.

שיתוף פעולה אחר שנרקם השנה הוא בין הפסטיבל לבין תנועה ציבורית, גוף מחקר פרפורמטיבי הלומד ומייצר פעולות במרחב הציבורי. חברי תנועה ציבורית יציגו את הפעולה ״שגרת חירום״, עבודה שנוצרה לראשונה ב־2019 והוצגה בארץ בעיבוד מקומי לפני שנתיים במסגרת פסטיבל ישראל. העבודה, שתנועה ציבורית הוזמנה ליצור במקור בסטוקהולם, היא תרגיל פרפורמטיבי המפעיל בריתות גופניות שנוצרות בין אזרחים במצבים של סכנה ואסון. היצירה היא תוצר של מחקר היסטורי שערכו חברי התנועה אודות ״מבצע סטוקהולם 1961״ – מבצע הפינוי הגדול ביותר של אוכלוסייה אזרחית שבוצע בעת שלום.

״תנועה ציבורית יוצרים עבורנו עיבוד חדש עם סוף אחר שיעלה כאירוע נעילה של הפסטיבל ברחבה הציבורית של סוזן דלל״, מגלה רוטנברג. ״העבודה תעלה שבוע אחרי הבחירות, אז שגרת חירום זה הכי מתאים, לא?״, אומר גרף בקריצה. ״אנחנו מאוד מאמינים בפעולות שתנועה ציבורית עושים ובאופן שבו הם מפעילים את המרחב הציבורי, והרגשנו שזה יהיה נכון לצאת מהאולמות של סוזן דלל אל העולם שבחוץ. זו תהיה עבודה פתוחה לקהל״.

אמונה הופכת יצירה לקובץ פתוח

האירוע השלישי שנלווה לפרויקט, אותו הגו רוטנברג וגרף יחד, הוא ״תמונת מסך״ – פרויקט המתייחס לארכיון הדימויים המצטבר מ־33 שנות קיומו של הפרויקט. ״בשנה שעברה יצרנו את ׳מסך לאחור׳, שהיה גם מעין הסתכלות לאחור על ארכיון הוידאו של הרמת מסך, ובמסגרת זו עבדנו עם סטודנטים שהתייחסו בגופם ליצירות עבר שעלו בהרמת מסך״, מספר גרף.

״אבל חשוב להדגיש שאין כזה דבר ארכיון. כשאני אומר לך ארכיון, את בטח מדמיינת איזה חדר ממוזג ומאורגן. לא, את מגיעה לספרייה למחול ומקבלת קרטון חצי קרוע עם קלטות וידאו שהלייבלים שלהן כתובים בכתב יד מטושטש. הרצנו את הקלטות ורובן נקטעו באמצע״.

״שנינו פריקים של ארכיונים, שימי אותנו בספרייה למחול ואנחנו מתרגשים כמו ילדים בחנות ממתקים״, אומרת רוטנברג. ״שנינו למדנו באותה תוכנית לתואר שני במחול באוניברסיטת הולינס, אולי שם זה הושתל בנו. כשהתחלנו לעבוד על הפרויקט של הווידאו בשנה שעברה, הייתי בטוחה שלמשרד התרבות יהיה תיעוד וידאו של כל היצירות מכל השנים, אבל זה לא נכון. אותו הדבר תקף גם באשר לתיעוד סטילס: התמונות פזורות בסוזן דלל, בספרייה למחול ואצל האמנים עצמם. כך היה גם כשניסינו לייצר עבור האתר קטלוג של כל התכניות מכל השנים. ליקטנו את מה ששרד, את מה שהיה אפשר למצוא״.

בהיעדר ארכיון שכזה, השניים פועלים בשטח כדי להחיות את העבר ולחלוק לו כבוד. השנה הם הזמינו שלושה רקדנים וכוריאוגרפים לעבוד עם תלמידים משלושה מוסדות להכשרת רקדנים תוך התייחסות לתמונות קדומות. ״כל יוצר או יוצרת קיבלו 15 דימויים ספורדיים מ־15 יצירות שונות שנוצרו לאורך שנות קיומו של הרמת מסך, והם התבקשו ליצור יצירה חדשה שעוברת דרך התחנות הללו. אנדראה מרטיני עובד עם תלמידים מריסרצ׳ – מרכז למחול והכשרת רקדנים; שרון צוקרמן עובדת עם המסלול להכשרת רקדנים – ביכורי העיתים; ובשמת נוסן עובדת עם סדנת המחול בגעתון״, מסבירה רוטנברג.

את היצירות שיוולדו מהפרויקט מוזמנים הצופים לראות בסטודיו אורה שבסוזן דלל כחצי שעה לפני שיעלו הבכורות, כשעל הקיר האחורי בסטודיו יוקרנו הדימויים שמתוכם יצאו שלושת הכוריאוגרפים לפעולה. הפרויקט הוקדש לצלם המחול גדי דגון, שאמון על רבים מהדימויים האיקוניים של המחול הישראלי ומת בשנה שעברה.

״רצינו לייצר אווירה פסטיבלית שבה הקהל מסתובב, משתהה, רואה את היצירות לפני המופעים וחווה הדהוד של העבר, במקום להגיע רק כדי לראות את הבכורות וללכת הביתה״, אומרת רוטנברג. המתח האינהרנטי בין האיכות הסטטית של תצלומים לבין המחול, מדיום שמהותו היא תנועה, ודאי יצר ״אתגר מאוד גדול ליוצרים״, גרף מהרהר, ״אבל נראה לי שזה גם כיף להם. זה מהלך מאוד יצירתי ומשחקי. בינתיים ראיתי שתיים מתוך שלוש היצירות והן מאוד ריגשו אותי״.

רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני שואלת את גרף ורוטנברג אם יש להם חששות מיום המחר: היום שאחרי הבחירות, העתיד של המדינה והתרבות הנאבקת לשרוד בקרבה, עתידו של הפסטיבל המממש ובא בעיצומם של אירועים פוליטיים סוערים.

״אני כל כך מחכה לקהל שיגיע״, אומר גרף באנחה. ״אני מרגיש ייאוש עמוק מהמצב בארץ, שמשתרבבת אליו גם קצת תקווה, כי אני בר מזל לעסוק באמנות, ביצירה, בגוף ובדמיון. זה מייצר אלטרנטיבה לקיום שלנו. לעיתים, אני מרגיש שהמחול הוא חיה בסכנת הכחדה. לקהל יש תפקיד מאוד משמעותי בהישארות של המחול, בריבוי שלו, בהישרדות שלו. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו״.

״הלכתי להצביע עם התאומים שלי״, משתפת רוטנברג בחיוך. ״כשהדגמתי להם איך עושים את זה, הייתי צריכה להראות להם שאני משלשלת את המעטפה לקלפי עם איזושהי תקווה. כשעשיתי את זה, עבר בי רטט של כמעט בכי. אמרתי להם: ׳עכשיו הנחתי פתק, וצריך להאמין במה שיקרה הלאה׳.

״להאמין זה דבר מאוד פגיע. אני מזמינה את האמנים המשתתפים ואת הקהל להגיע באותה תחושה של אמונה במה שיקרה הלאה, לא בעייפות הזו של ׳הנה, עכשיו יש עוד מופע מחול׳. האמונה הופכת את היצירה לקובץ פתוח, נתון לשינוי. היא מאפשרת לנו להמשיך״.

---

הרמת מסך
ניהול אמנותי: עודד גרף ודנה רוטנברג
בכורות של: הלל קוגן, אופיר יודילביץ׳, תמי יצחקי, אבידן בן גיאת, רותם וייסמן, אנאבל דביר, שקד מוכיח, ענת גרגוריו ומיכל הרמן, טליה בק, ענת עוז
מרכז סוזן דלל, תל אביב | 9-19.11