כל מה שחשוב ויפה
עודד גרף ודנה רוטנברג. צילום: יאיר מיוחס
עודד גרף ודנה רוטנברג. צילומים: יאיר מיוחס

הרמת מסך 2021: בחזרה לגוף

פרויקט הרמת מסך חוזר לפורמט החי, עם עשר עבודות מחול חדשות שבחרו המנהלים האמנותיים, עודד גרף ודנה רוטנברג: ״חקירה כנה ותשוקה עזה ליצירה״

יובל: הי דנה, הי עודד. מה קורה? הכל מוכן להרמת מסך 2021?

עודד: כן

דנה: בהנחה שיש כזה דבר ״מוכן״ 🙂

יובל: אהבתי. זו הסיבה שאני אוהב דדליינים, תאריכים ושעות – אין ברירה והדברים בסוף קורים, נפתחים, יוצאים לדרך. אלא אם יש קורונה…

עודד: לגמרי, אני עד שזה לא מתחיל, נשאר דרוך בתקופה הזו

דנה: תתפלא. גם בשנה שעברה יצאנו לדרך – על אפה של הקורונה ועל חמתה. ליצירתיות יש דרך לחמוק בין החריצים.

עודד: יש עוד מלא דברים שצריכים לקרות בשבוע הקרוב לפני שמתחילים, אבל בינתיים אנחנו לפי הזמנים

יובל: אז לפני שנעבור למה שמתוכנן השנה, תגידו משהו על מהדורת 2020, גם איך אתם מסכמים אותה שנה אחרי, וגם מה למדתן ממנה לקראת העבודה על 2021

שקד מוכיח

דנה: וואו, זו היתה חוויה חסרת תקדים. קודם כל, זה היה תרגיל בגמישות ושינוי תכניות. זה לא לסטות עם פיאט קטנה לנתיב ימני אלא עם רכבת רבת־קרונות. ממש לקחת אותה אל מחוץ למסילה ולתוך טבע פרוע. בסופו של דבר, הצלחנו לייצר חווית צפיה חד־פעמית שמאוד התעקשנו עליה ובזה שימרנו משהו מה״חיות״ שכל כך חשובה למדיום שלנו

עודד: זה קצת הרגיש לי כמו שנת ניסיון עבורנו, להרגיש את התפקיד וללמוד ממנה, ולמרות כל ההרפתקאות, היה מרתק ויצאו עבודות חשובות ומעולות. הפרויקט עלה כולו, צולם, נערך ועלה אונליין, ואז שודר במשך שבוע , כל ערב עבודות חדשות בהקרנות חד־פעמיות

דנה: והיצירות והיוצרות של שנה שעברה עכשיו עושות חיל – מופיעות, גורפות פרסים. ממש מרגש לראות

עודד: הייתה דילמה עבורנו אם להתמסר למצב ולעבור לאונליין או להתעקש שאם זה לא מופע חי זה לא קורה

יובל: מה היו השיקולים לכאן או לשם?

דנה: אנחנו יכולים לדבר על זה שעות, זה המור״ק שלנו. אבל פנינו אל ההווה והעתיד עכשיו. ליטרלי. אנחנו מתעסקים הרבה עם עתיד השנה

יובל: ובכל זאת מילה על למה אונליין ולמה פיזי ולמה החלטתם בכל זאת על הפיזי

דנה: החלטנו על האונליין. לא היתה ברירה. זה היה זה או כלום, והחלטנו שאנחנו עושים את זה ברמה הכי גבוהה שאפשר ובונים שבוע של ״מונדיאל״ שבו מתכנסים ערב ערב לראות הקרנה חד פעמית של מסך.

עודד: זה היה או לתרגם את המדיום הפיזי למצולם או לבטל בכלל, החלטנו שזה פרויקט חשוב מדי בשביל לבטל

יובל: אהההה. הייתה פה אי הבנה קלה שלי, חשבתי שהתכוונתם שגם השנה התלבטם אם להישאר באונליין או לחזור לפיזי

🤦‍♀️

דנה: לא לא, השנה אנחנו עפים על החי. גם בבחירת העבודות

אנדראה קוסטנזו מרטיני

אנדראה קוסטנזו מרטיני

יובל: אז הייתה מהדורה דיגיטלית וכעת חוזרים לחי. ספרו רגע בכלל על הרמת מסך – איך זה עובד – לטובת מי שלא מכיר.ה

עודד: טוב, זה פרויקט של משרד התרבות שבו בוחרים יוצרי מחול ומפיקים את העבודות שלהם מאפס ועד הבכורה. הבכורות עולות במעין פסטיבל מרוכז שקורה במשך עשרה ימים ברחבי הארץ. השנה בחרנו עשר יצירות שאנחנו מלווים. זו השנה ה־32 שהפרויקט קורה, שזה די נס…

וכמעט כל הכוריאוגרפים בארץ עברו או יעברו דרכו

יובל: לפי מה נבחרות העבודות? יש תמה? קריטריונים?

דנה: אנחנו מגיבים לבציר השנתי. אחרי שיוצא קול קורא, יוצרות שעומדות בקריטריונים מגיעות לפרנזטציות ומציגות לנו זרעי־רעיונות ואנחנו משוחחים על מה היו רוצות לחקור. מתוך אלו אנחנו בוחרים את מי שאנחנו מאמינים שיכול להתפתח לכדי יצירה בעלת משמעות, רלוונטית, עכשווית.

אבל אנחנו מנסים להיות קשובים לתמות שעולות מהשטח. בכל זאת, האמנות מגיבה למציאות הרבה פעמים (במודע או שלא)

birds

עודד: כל כמה שנים מתחלפים המנהלים האמנותיים ואיתם גם הטעם האישי שלהם, ואופי הפרויקט מתעצב בגישתם

דנה: אנחנו נתייחס לעניין הזה של טרנדים באירוע המסכם של הפרויקט השנה שייקרא ״מסך לעתיד״, ובו נלמד על טרנדולוגיה – מדע חיזוי אופנות וטרנדים. באותו אירוע גם 6 א.נשים מבריקות.ים יתנו לנו ״קריאת עתיד״ של מה שניבט מכדור הבדולח שלהם על עתיד המחול הישראלי. אנשים כמו רננה רז (שידה בכל), יעל ביאגון־ציטרון (דרמטורגית שעובדת המון עם יוצרי מחול וממייסדות מועדון־כתב), אופיר יודילביץ׳ ורוני חדש (כוריאוגרפים בוגרי הרמת מסך הדיגיטלית של שנה שעברה) ועוד…

יובל: אז מה אתם יכולים להגיד על העבודות השנה? אם נצפה בכל העבודות, מה עולה מהן? מה אפשר להרגיש או להבין מהן?

עודד: עוד קצת מוקדם לחבר קו מחבר אחד לכולם, אבל כבר אפשר לראות עיסוקים שחוזרים על עצמם. העבודות ברובן מאוד פיזיות, חוזרות לגוף ולאפשרויות ההבעתיות שהוא מציע. כל העבודות מתיחסות לחיות של המופע עצמו (אולי ביחס לעצירה שנכפתה עלינו בשנה וחצי האחרונות), הרבה עבודות מתייחסות לקשר בין הקהל למופיע ויוצרות מרחבים אינטימיים

עודד גרף: העבודות ברובן מאוד פיזיות, חוזרות לגוף ולאפשרויות ההבעתיות שהוא מציע. כל העבודות מתיחסות לחיות של המופע עצמו (אולי ביחס לעצירה שנכפתה עלינו בשנה וחצי האחרונות), הרבה עבודות מתייחסות לקשר בין הקהל למופיע ויוצרות מרחבים אינטימיים

דנה: היתה לי מורה לספרות שהיתה אומרת shakespere is my contemporary. מעניין לחשוב על לאיזה מין ״עכשיו״ כל אחד משתייך. זה כמו זה שאני לובשת היום mom jeans בדיוק כמו שהיו לאמא שלי. אז אני עכשווית או בניינטיז? או שהניינטיז הם עכשיו?

יובל: מעניין. אני יודע שזה קשה ולא הוגן וכן הלאה אבל בכל זאת: תנו דוגמה לעבודה אחת או שתיים מתוך העשר שאהובה עליכן במיוחד, שכבר בא לכם לראות אותה על במה עם קהל, שמייצגת את התכנית של השנה

דנה: כולן היו בנותינו.אין אהובה יותר או פחות

עודד: האמת באמת אני סופר סקרן לראות איך כל העבודות ירגישו וילבשו צורה חדשה מול קהל… אין עבודה אחת שמרגישה לי מייצגת. גם הערבים עצמם מורכבים ברובן ממקבץ יצירות. גם זה יוצר קונטקסט משותף שאנחנו מדגישים בפני היוצרים שווה להתייחס אליו. הקהל בא ורואה כמה עבודות אחת אחרי השנייה

אנאבל דביר

אנאבל דביר

יובל: ובכל זאת אי אפשר לדבר על כל העבודות וכדאי לתת דוגמה או שתיים כדי שמי שקורא יבין על מה מדובר. בסוף כמובן שנציין את כל העבודות ושמות היוצרים

דנה: אז דמיין רגע: שתי יוצרות עושות ראפ ביידיש, שלושה רקדנים מקבצים נדבות בדמות מחיאות כפיים, רקדנית רגע אחרי לידה חוזרת לבמה כדי להרגיש חזרה את הגוף שהוא שלה, רקדן ורקדנית מטשטשים את גבולות המגדר בין גבר־אשה־אדם־חיה, יוצרת שממריאה למחוזות הפסיכדליה ובו בעת מטיחה את גופה הפיזי בקרקע. זה סוג העושר שצפוי למי שיגיע

עודד: העבודות שונות מבחינה סגנונית אחת מהשניה, חלקן מאד ריקודיות, חלקן תאטרליות ומשתמשות בטקסט. יש עבודות גם עם אנשים שאינם רקדנים, והמשותף לכולן הוא חקירה כנה ותשוקה עזה ליצירה. בקיצור מגוון

יובל: אז תנו גם כמה מילים על מסך לאחור?

דנה: מסך לאחור הוא פרויקט ארכיוני שבו אנחנו מזמינים את דור העתיד (תלמידי בתי ספר להכשרת רקדנים) ללבוש בגופם את העבר (חומרים תנועתיים מיצירות מארכיון הרמת מסך). לפני ובין המופעים הקהל הרחב יוכל להיכנס לסטודיו אורה שיהפוך למוזיאון חי של קטעי הסולו הללו, שהמוקדם שבהם הוא מ־1996 והמאוחר מ־2013.

זו רטרוספקטיבה של הפרויקט על עצמו, והפניית זרקור אל כך שהוא היווה צומת מרכזית שבה עברו כל כך הרבה מהשמות שאנחנו היום מכירים (וגם כאלה שנשכחו)

דנה רוטנברג: שתי יוצרות עושות ראפ ביידיש, שלושה רקדנים מקבצים נדבות בדמות מחיאות כפיים, רקדנית רגע אחרי לידה חוזרת לבמה כדי להרגיש חזרה את הגוף שהוא שלה, רקדן ורקדנית מטשטשים את גבולות המגדר בין גבר־אשה־אדם־חיה, יוצרת שממריאה למחוזות הפסיכדליה ובו בעת מטיחה את גופה הפיזי בקרקע

עודד: האמת שאני ממש מתרגש ממסך לאחור, בכל העיסוק בו, ולמרות שזה ארוע נלווה אנחנו משקיעים בו הרבה ומאמינים בחשיבות שלו ובהנכחה של הזמן שעובר. יש משהו במדיום שלנו שהוא כל כך מתנדף שכמות הרגש שההסתכלות אחורה מייצרת היא גדולה, גם אצלנו, גם אצל התלמידים וגם אצל היוצרים שרגעים מתוך יצירותיהם מועלות

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף לספר על הרמת מסך השנה שלא אמרתן?

דנה: נראה לי שחשוב בכל שנה, גם בשנה ה־32, לחגוג את העובדה שהפרויקט הזה ממשיך להתקיים. זה לא מובן מאליו שמשרד התרבות ממשיך להקצות משאבים באופן מתמשך ליוצרים. זה הפרויקט שמעניק ליוצרים סל הפקה מלא ותקציב מאוד נדיב ומאפשר להם להתרכז במלאכת היצירה עצמה.

חשוב גם לציין שהפרויקט מתנייד אל מחוץ לתל אביב: לכפר בלום, קיבוץ געתון, לירושלים, לבאר שבע. אנחנו מזמינים את הצופים בכל הארץ למצוא מופע קרוב אליהם ולבוא לחוות!

עודד: עבורי זה מקום מעניין להיות בו בין היוצרים והאמנות, ומהצד השני האופי הממסדי של הפרויקט (פרויקט של משרד התרבות כאמור). וגם איך למצוא נקודות חיבור בין היוצרים אחד לשני, למצוא הקשרים בין העבודות.

ושאני ממש אשמח לפגוש את הקהל פוגש את העבודות…


הרמת מסך
ניהול אמנותי: עודד גרף ודנה רוטנברג
בכורות של ליאור תבורי, שקד מוכיח, גלעד ירושלמי, אנאבל דביר, אוליביה קורט מסה, רבקה לאופר ומתאוס ואן רוסום, אורי שפיר, אנדראה מרטיני, עומרי דרומלוביץ׳, מירב דגן וסתיו מרין.
25-15 בדצמבר | תל אביב, ירושלים, באר שבע, געתון, כפר בלום

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden