כל מה שחשוב ויפה
אורי גרשט, גלריה נגא
אורי גרשט, גלריה נגא

אורי גרשט: בין סידורי הפרחים להעלמותו של ההומו ספיאנס

אורי גרשט מציג בשתי תערוכות יחיד - בגלריה נגא ובמוזיאון וילפריד - עבודות וידיאו וצילומים שנוצרו בין השאר בעזרת שימוש בבינה מלאכותית. ״הדמיון הדיגיטלי יכול לייצר היום את המציאות, ומתחיל להיות טשטוש גבולות ביניהם״, הוא אומר

אמן ישראלי שמציג שתי תערוכות יחיד במקביל זה ממש לא עניין של מה בכך, בטח לא כשאחת מהן היא תערוכה מוזיאלית, ובטח לא כשהאמן בכלל לא חי בישראל. אבל יש כאלה מקרים, כמו זה של האמן אורי גרשט, שמציג בימים אלה שתי תערוכות יחיד: הראשונה, העולם הצף, במוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח בקיבוץ הזורע (אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י, עד ה־28.1); והשנייה, Fields & Visions בגלריה נגא בתל אביב (עד סוף השבוע הקרוב, ה־18.11).

שתי התערוכות נפתחו בסוף שבוע אחד בסוף אוגוסט, אז הגיע גרשט ארצה מלונדון, שם הוא חי ועובד כבר 34 שנים. עכשיו, כשהוא בחזרה באנגליה ואחרי עוד נסיעה לניו יורק בין לבין, הוא מספר על שתי התערוכות שקרו במקביל די במקרה. עבודות הווידיאו החדשות שמוצגות במוזיאון וילפריד נעשו בהזמנה עבורם, בעוד שאר העבודות שמוצגות באותה התערוכה הן כאלה ישנות יותר, שצילם גרשט במהלך אחד מביקוריו ביפן באמצע העשור הקודם. בגלריה נגא הוא מציג סדרה של עבודות חדשות שבהן השתמש, מלבד הצילום, בתוכנה של בינה מלאכותית כדי לייצר דימויים שכמו יוצאים מתוך הצילום עצמו.

אורי גרשט בגלריה נגא

אורי גרשט בגלריה נגא

אורי גרשט. צילום: מ״ל

אורי גרשט. צילום: מ״ל

גרשט, בן 55, הגיע ללונדון במקור לטובת לימודים לתואר ראשון בצילום באוניברסיטת וסטמיניסטר, ואז המשיך לתואר שני ברויאל קולג׳ אוף ארט. מאז הוא בלונדון, אבל מציג בכל העולם – מהטייט ועד מוזיאון ישראל. העיסוק שלו בבחינת גבולות הצילום מלווה אותה מתחילת דרכו, כבשנים האחרונות הוא מוכר בעיקר הודות לצילומי זרי הפרחים המתפוצצים שלו, שבהם הוא לכאורה הורס דימוי שנתפס כדימוי יפה באמצעות פיצוץ (אמיתי) שהוא מחולל בסטודיו.

צילומי זרי הפרחים המתפוצצים הובילו אותו ליצירת הסדרה שמוצגת עכשיו בתל אביב: ״אחד הדברים שמעניינים אותי היא ההשפעה שיש לטכנולוגיה – קודם כל על התפיסה של המציאות – ואז גם על הייצוג שלה״, הוא מספר. ״אנחנו הרי מתווים את העמדה המוסרית שלנו ביחס להבנה שיש איזו אמת, משהו שאפשר לאחוז בו, שהוא קונקרטי. בכל העבודות שלי הרגע הזה הוא מאוד חמקמק. הדימוי שאנחנו רואים מתקיים ממש בשנייה של ההשתנות, ברגע שההווה נמצא במקום הכי דק שלו, בדיוק במעברים.

המציאות שלנו מתרחבת. היום, אנחנו נמצאים בתחילתו של עידן חדש שקשור לאפשרויות השימוש בבינה מלאכותית. הדמיון הדיגיטלי יכול לייצר את המציאות ומתחיל להיות טשטוש גבולות ביניהם

״הפיצוצים, שקורים במהירות מאוד גבוהה, הופכים לנגישים רק בזכות התיווך של הטכנולוגיה, במקרה הזה ההמצאה של העדשות המגדילות שקרתה במאה ה־17 – אז הפכה העדשה להארכה של העין האנושית. הטכנולוגיה של העדשה מאפשרת לאור החוזר להגיב במהירות כל כך גבוהה כך שאנחנו מסוגלים לראות את זה. המציאות שלנו מתרחבת. היום, אנחנו נמצאים בתחילתו של עידן חדש שקשור לאפשרויות השימוש בבינה מלאכותית. הדמיון הדיגיטלי יכול לייצר את המציאות ומתחיל להיות טשטוש גבולות ביניהם״.

גלריה נגא. צילומים: אלעד שריג

גלריה נגא. צילומים: אלעד שריג

בעבודות החדשות התבסס גרשט על אותו דימוי של זרים מתפוצצים שהציג בעבר, אבל הפעם ניסה לייצר דימויים לתוכם הוא התיך תוצרים שהתקבלו באמצעות הטכנולוגיה העדכנית. ״התחלתי לצלם את הפיצוצים ברזולוציה מאוד נמוכה. אפשר לדמיין את זה כמו גרב ניילון, שברגע שמתחילים למתוח אותה מתחילים להיווצר חורים. לאותם החורים אני מכניס תוכנה של בינה מלאכותית, ועל סמך האינפורמציה שקיימת בחוטים היא ממלאת אותם.

״מה שנוצר הוא עולם שהוא לגמרי פיוז׳ן. התוכנה לא ממציאה שום דבר שלא היה שם, היא מזהה את המשטחים, עובדת איתם ומייצרת מהם משהו חדש. על סמך האינפורמציה והידע שלה היא בונה את החלקים הריקים. כשמסתכלים על הדימויים, בהתחלה חושבים שמדובר שוב בפרחים מתפוצצים. אבל כשמתקרבים מתחילים להבחין באיכויות ויוזואליות שהן שונות מהצילום עצמו״.

בין ביולוגי לביוני

גרשט מאמין שאנחנו חיים בעידן של הגדרות אסתטיות חדשות. ״זה בא לידי ביטוי גם בהזרקות ובוטוקס וניתוחים פלסטיים שהופכים אותנו להיות משהו בין ביולוגי לביוני. הדימויים שאנחנו חווים כל הזמן מתחילים להשפיע על הגוף הפיזי שלנו. זה דומה להגדרות האסתטיות החדשות שקרו עם המצאת העדשות, שהשפיעו לדוגמה על הציור וגררו השלכות משמעותיות על תפיסה של חלל. זה בדיוק הדבר שמעסיק אותי – האפשרות שדרך הצילום או התהליך מתחילה אסתטיקה חדשה להגדיר את עצמה״.

עוד דבר משמעותי שקרה במאה ה־17 היה גם שינוי בעולם של בוטניקה שבו מתעסק גרשט באופן רציף: ״במאה ה־17 מתחיל העיסוק בגנטיקה, אפשר להתחיל לשלוט בגודל של הפרחים, בצבע שלהם. זה הופך למשהו שהוא בין חיים למוות, מניפולציות פלסטיות שהן גם אסתטיות וגם פוליטיות. אני חוזר למקומות האלה כי אלה הם המקומות שבהם הפרחים מעניינים אותי״.

אורי גרשט במוזיאון וילפריד ישראל

אורי גרשט במוזיאון וילפריד ישראל

בעבודות הווידאו החדשות שמוצגות במוזיאון וילפריד עוסק גרשט באיקבנה – סידורי פרחים יפנים, שיצר יחד עם אמנית יפנית שחיה בלונדון. על הסידורים, שמצולמים בקלוז־אפ על רקע שחור, מתחילות לרדת טיפות של מים שלאט לאט מתגברות והופכות לטפטוף אינטנסיבי.

״בתרבות היפנית יש ניסיון לאלף את הטבע. אפשר לראות את זה עם עצי הבונסאי והאיקובנות שהם סידורים מאוד מדויקים. אחת הסיבות לכך היא שביפן יש פחד משמעותי מאסונות טבע, לכן יש צורך לשלוט על מה שאפשר. לצד הפחד הזה יש גם הרבה כבוד. הסידורים שיצרנו הם סידורים של אירוסים, פרחי מים.

״האתגר הראשון היה להשיג את הפרחים האלה באנגליה, כי הם פורחים רק ליומיים בשנה והתזמון היה חלק חשוב. לא רציתי להתפשר על פרחים דומים, ולרכוש מיפן אי אפשר היה כי בתקופת הקורונה דברים פשוט לא הגיעו. הייתי בקשר עם הרבה מגדלים של פרחי מים ברחבי אנגליה, ובסוף מצאנו אותם אצל מגדל מהעיר דבון (5 שעות מלונדון). יומיים לפני הצילומים הוא הודיע לי שיש לו פקעות שעומדות לפרוח ומיד נסעתי אליו לקחת אותן. גם את הכלים ניסינו להביא מיפן אבל אי אפשר היה, לכן עבדנו יחד עם קדר מקומי שיצר עבורנו את הכלים המדויקים״.

זה תהליך של התמוססות של הגוף לפני קפיצה אבולוציונית שעומדת לקרות. יכול להיות שהבינה המלאכותית תעלים את ההומו ספיאנס

הדימוי שנוצר, מסביר גרשט, הוא דימוי כמעט אקזיסטנציאליסטי. ״סידור הפרחים הם כמו אי שצף בתוך חלל קוסמי והגשם שנופל עליו הוא כמעט כמו נצנוץ של כוכבים. אין גרביטציה. הוא צף בין המקום הפיזי למקום הווירטואלי. כשהתחלתי לצלם לפני הרבה שנים, הדיבור היה צילום כמייצג של המציאות.

״היום אנחנו נמצאים בעידן שבו הדימוי הווירטואלי הוא חלק מהמציאות. קשה לעשות הבדלות, אנחנו נמצאים בחלל שהוא הרבה יותר פלואידי. אני מאמין שזה תהליך של התמוססות של הגוף לפני קפיצה אבולוציונית שעומדת לקרות. יכול להיות שהבינה המלאכותית תעלים את ההומו־ספיאנס״.

עד כדי כך?

״כן, יכולים להיות המון סוגים של תסריטים. מה שבטוח הוא שאנחנו נמצאים באיזשהו תהליך אבולוציוני. אנחנו ברגע של שינוי משמעותי. ברגע שהומצא הכתב, לדוגמה, התחילה ההיסטוריה, כי היסטוריה היה קשה לשמר בעל פה. היום אנחנו במקום שבו השפה הוויזואלית נהיית דומיננטית יותר מהשפה הכתובה. אנחנו משתמשים פחות במילים ויותר בדימויים.

״אבל השינוי הוא משמעותי הרבה יותר מזה, וכרגע עוד קשה להבין אותו עד הסוף. אלה הדברים שמעסיקים אותי גם בעבודות: בעבודות הווידיאו המאבק מתחיל כמאבק עדין – הגשם, שמתחיל כטיפה דחוסה אחת, משנה ומעלים את הדימוי הווירטואלי, אבל פוגע גם בדימוי הפיזי של הפרח. הטיפות לאט לאט הורסות את הבבואה ואז היא חוזרת ונסוגה שוב. ככל שהגשם נהיה חזק יותר הוא הופך להיות גורם הרסני יותר, ובמקביל יש בו גם משהו מאוד הרמוני״.

מוזיאון וילפריד ישראל. צילומים: דימה ולרשטיין

מוזיאון וילפריד ישראל. צילומים: דימה ולרשטיין

birds

לצד עבודות הווידאו החדשות, מוצגות בתערוכה במוזיאון ווילפריד גם סדרה של צילומים ישנים יותר, שצילם גרשט בהירושימה שביפן באמצע העשור הקודם. העבודות מראות את הטבע השקט שנותר במקום, כזה שלא חושף את ההיסטוריה שלו. המשיכה שלו ליפן, אומר גרשט, היתה עניין לא מודע.

״לנסוע ליפן היתה החלטה לא לגמרי רציונלית. אחרי שנחתתי בטוקיו המקום הראשון שאליו נסעתי היה הירושימה, כי מה שעניין אותי שם היה הפריחה של הדובדבן על השאריות של האסון האטומי; הלובן מול הדימוי האפל. אחרי שכבר הייתי שם, התחלתי למצוא משמעויות נוספות: צילמתי די הרבה במקדש שנקרא ישיקוני, ליד הארמון בטוקיו, שהוא מקדש שמוקדש לטייסי הקמיקזה שמתו במלחמת העולם השנייה.

״הטייסים הלאה היו לוקחים איתם ענף של עץ דובדבן וטסים איתו לטיסה האחרונה שלהם. הדובדבן הוא פרח שמת בשיא שלו, וזו כמובן מטאפורה גם לטייסים. יש משהו מאוד מכבד בלהשתחרר ברגעי השיא. אבל המקום הזה של ההרס, הוא גם הרגע של היצירה. זה רגע ברוטלי אבל יש בו שבריריות של יופי מפתה. אני מוצא חיבורים כאלה בתרבות היפנית כל הזמן, ואלה חיבורים שרלוונטיים לעבודה שלי ומרתקים אותי״.


אורי גרשט | Fields & Visions
גלריה נגא, אחד העם 60 תל אביב
נעילה: 18.11

אורי גרשט | העולם הצף
אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י
מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע
נעילה: 28.1

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden