כל מה שחשוב ויפה
יעל סולומונוביץ‎‎, בחולות
יעל סולומונוביץ‎‎, בחולות

יעל סולומונוביץ׳ // בחולות

סרטה הקצר של יעל סולומונוביץ׳ מתאר את מציאות החיים היומיומיים בעוטף עזה, אזור יפהפה שנמצא באיום תמידי. בקמפיין ההדסטראט שפתחה היא מציעה איורים מקוריים מתוך הסרט בתמורה לתמיכה במימונו

מכירים את זה שאתם הולכים ברחוב או בחוף הים, ומדי פעם מרימים את הראש לשמיים לראות שאין שם טיל? לא? אז כנראה שלא גרתם בעוטף עזה. ״בחולות״ הוא סרט אנימציה שאני נמצאת בתהליך היצירה שלו. התסריט פשוט נפלט ממני כשעזבתי את שדרות אחרי ארבע שנים שחייתי שם, והעיצוב והאנימציה מבוססים על עשרות ציורי נוף שציירתי בתקופה ההיא.

האמת היא שבחיים לא הייתי חושבת שאתגלגל לשדרות, אבל זה מה שקרה בעקבת הלימודים במכללת ספיר. נוצר לי קשר מורכב עם העיר והאזור. אני זוכרת את הלילה הראשון שלי בדירה שמצאתי: נשכבתי במיטה, הסתכלתי מסביב ופתאום חשבתי ״לאן אני הולכת אם יהיה צבע אדום עכשיו?״ (לא היה לאן ללכת, הממ״ד היה בדירה של השכנים).

יעל סולומונוביץ‎‎. צילום: אדיר בניסטי

יעל סולומונוביץ‎‎. צילום: אדיר בניסטי

אני לא יודעת כמה סבבים של ירי עברתי בתקופה שגרתי שם, בטוח הרבה. פעם אחת הייתה נפילה במרכז המסחרי ליד הבית שלי מה שהיה מאוד מערער. אחרי כמה חודשים שם התחלתי לחלום על טילים ופצצות. הייתי מזנקת מהמיטה בבהלה ורצה לסלון, מבועתת, לא יודעת איפה להתחבא. היה לוקח לי הרבה זמן להבין שחלמתי.

מצד שני, התאהבתי במקום: בעיר הקטנה, באנשים, ובעיקר במרחבים שמקיפים את העיר. זה אזור שרוב האנשים לא מכירים, לא מגיעים לטייל בו (אולי רק ב״דרום אדום״). הוא יפהפה. יש בו המון שדות, מרבדים של פריחה באביב, גבעות ירוקות בחורף, חוף זיקים, הדיונות שסביבו ונחל שקמה.

כל אלה הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני. כמעט ולא עבר יום שלא יצאתי להסתובב בחוץ, רואה את הנופים משתנים עם עונות השנה, את השדות נחרשים, מוריקים ונקצרים, את שלוליות בוץ הופכות לאדמה יבשה וסדוקה, את חוף הים, הומה ומלוכלך בקיץ ושקט וסוער בחורף ואת אינסוף השקיעות המרהיבות מול השדות והחוף.

בסרט הקצר אנחנו מתעוררים בתוך עיניה של גלי, בחורה צעירה שיושבת לבדה על החוף בזיקים כשעזה נשקפת מנגד. מתוך קטעי המחשבות שמתרוצצות בראשה אנחנו נחשפים למתיחות הביטחונית ולחרדות שמציפות אותה

המון טבע, יופי ושקט. אבל גם פחד. בכל רגע מרחפת המחשבה שיש סיכוי שטיל יופיע מעליי. במתח הזה בדיוק עוסק הסרט שלי: בסרט הקצר אנחנו מתעוררים בתוך עיניה של גלי, בחורה צעירה שיושבת לבדה על החוף בזיקים כשעזה נשקפת מנגד. מתוך קטעי המחשבות שמתרוצצות בראשה אנחנו נחשפים למתיחות הביטחונית ולחרדות שמציפות אותה.

היא מסתובבת בחוף ובדיונות המקיפות אותו, הכל יפהפה והשמש חמימה, אבל היא רואה סימנים אפלים בכל מקום. עולמה הפנימי והחיצוני מתערבבים ונחשפת חווית חיים סוריאליסטית של ניגודים של יופי ומוות; שגרה תחת מלחמה.

את האנימציה כולה אני מציירת ביד – ציור דיגיטלי וצביעה ביד בפסטל שמן – שילוב בין מחשב לנייר. זו טכניקה מסורבלת ואיטית, אבל יש לי חלום כבר כמה שנים להפוך את ציורי הפסטל שלי לאנימציה, ככה כמו שהם, בלי פילטרים או אפקטים. אחרי שהתסריט נכתב היה לי ברור שהסרט הזה, שרוצה להעביר את החוויה של לשקוע בתוך יופי, חייב להיות נאמן לאיך שאני רואה את המרחב ולאיך שהיד שלי תופסת אותו.

הזדהות עם החוויה

לפני שנה קיבלתי מענק להפקת הסרט מקרן קולנוע נגב, אבל ידעתי שאני צריכה עוד מימון. לאורך כל השנה, במקביל לעבודה על הסרט, פניתי והגשתי אותו לעוד קרנות אבל לא קיבלתי אף תשובה חיובית. לפני כמה חודשים הגעתי למצב שאני בשיא העבודה – ואז נגמר הכסף. זה היה רגע מאוד מתסכל, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני לא מסיימת את הסרט הזה, שכבר שמתי את כל הלב שלי בו.

גלגלתי כמה שבועות את הרעיון לפתוח קמפיין בהדסטארט, אבל חששתי שזה יצטייר כבקשה לתרומה. בסוף הבנתי שזו הדרך היחידה שלי לקחת את המושכות בידיים ולהשתחרר מהתלות בגופים חיצוניים שיממנו את היצירה.

פה הבחירה לעבוד על דפים הוכיחה את עצמה: הקמפיין מבוסס על הרעיון שמי שתומך מקבל את הפריימים המקוריים מתוך הסרט, ממוסגרים ומוכנים לתלייה. מקבלים אותם ברצפים, כך שממש רואים את האנימציה. אני ממש מתלהבת מהרעיון הזה, זה יפה ומיוחד וזו הפעם הראשונה שאני מוכרת ציורים שלי, שזה בכלל צעד גדול בשביל כל אמן מתחיל.

birds

למרות הפחד הגדול עשיתי את הצעד הזה, ומהרגע שהפרויקט התחיל והתגובות הגיעו ראיתי שזה מדבר לאנשים, וכמעט כל מי שנחשף לפרוייקט בחר לקחת בו חלק. מרגשות במיוחד היו תגובות של אנשים שתמכו מתוך הזדהות עם החוויה, שחיו או גדלו בעוטף והבינו בדיוק על איזו תחושה אני מדברת.

לא אשקר – זה תהליך מלחיץ לפתוח הדסטארט; ממש רכבת הרים רגשית. אבל אני מרגישה שהסרט הזה חייב להיעשות. זה אמנם סיפור קטן, ונושא שעולה שוב ושוב במשך שנים, אבל דווקא את נקודת המבט האישית הזאת לא קיבלנו מספיק.

הרבה אנשים חיים ביומיום של פחד, של מלחמה, משני הצדדים (לא שאני מצדיקה משהו מזה), ולמרות שזה קורה רק שעה מתל אביב קל כל כך לשכוח מזה. אני מרגישה ש״בחולות״ הוא מכתב פרידה ממני למקום המדהים הזה שהיה לי בית, ואני מחכה בקוצר רוח לסיים את הסרט ולהוציא אותו לאוויר העולם.


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden