כל מה שחשוב ויפה
שי־האלק: גיבורת על בעל כורחה. צילומים: דיסני+
שי־האלק: גיבורת על בעל כורחה. צילומים: דיסני+

שי־האלק: גיבורת על בעל כורחה

גיבורת העל החדשה של מארוול בכלל לא רצתה להיות כזו, ואם שופטים את איכותה של הסדרה החדשה של דיסני+ - כנראה שגם רוב מי שעומד מאחוריה לא באמת רצה בכך

רציתי לכתוב ביקורת חיובית על ״שי־האלק: עורכת דין בשירות החוק״, הסדרה האחרונה של מארוול (דיסני+). אחת הסיבות היא בגלל העובדה שסוף־סוף נצפה במופע סולו של גיבורת על טלוויזיונית מבית ההפקה של אולפני מארוול. מלבד זאת, כמעריץ גדול של מארוול, גם רציתי שהסדרה תהיה טובה (בסדר, התפללתי, כי זו לא בדיוק התקופה הכי טובה שלהם).

אז רציתי. כנראה שזה יותר מדי לצפות ממארוול בימינו. קצת כמו רוב הניסיונות הקולנועיים והטלוויזיונים מאז ״הנוקמים:סוף משחק״, יש משהו מוזר וסותר במרכז הסדרה הזו.

שי־האלק, הלא היא הענקית הירוקה, היא עוד דמות מבוססת קומיקס של מארוול, והגרסה הנקבית (והמעניינת יותר, פוטנציאלית) לענק הירוק והמפורסם שמככב בעיבודים הקולנועיים מההתחלה. בסדרה, הענקית היא בת דודתו של הענק, הלו הוא ברוס באנר, שבמהרה מקבלת כוחות די זהים לשלו. לכן עליה גם גם להתאקלם למציאות חדשה, ומהר, שכן בדומה למה שכבר למדנו לצפות מהז׳אנר – זה נופל עליה כרעם ביום בהיר.

אבל להבדיל מטרנספורמציות אחרות, היא באמת רק קורבן של הנסיבות. מה שהיא כנראה הייתה טוענת בעצמה, כי עבודתה טרם הפיכתה לגיבורת על היא עריכת דין. שאיפות נוספות מלבד לשמור על עבודתה ולחיות חיים נורמליים לא היו לה, ואת התפקיד שנפל עליה היא מסרבת לקבל בקלות.

הפרק הראשון מבטיח, אבל מבטיח כמו שמבטיחים בהונאת ביטוח. הוא הצליח להיות משעשע, מעניין, ואף הפגין ביתר שאת ביקורת מגדרית חברתית רחבה ורפלקסיבית. למרות שכבר אפשר היה להצביע על כמה בעיות במן הרגשה כזו של עוד נתראה, ציפיתי בשקיקה למה שיבוא בהמשך.

לצערי התוצאה הסופית שהמתינה מעבר לפינה הייתה הדרדרות עקבית ופרדוקסלית. מה שנותר מעניין הוא גיבורת הסדרה, המשוחקת על ידי טטיאנה מסלני, שקורנת מאפיון דרמטי מורכב. מעניין גם האופן העלילתי שבו מנצלים את מעמדה למטרות קרייריסטיות – שכירתה כעורכת דין המתמחה במקרים של גיבורי על. אבל אולי זה רק אני שמחפש ביקורת בכל מקום.

חוטים הולכים ונפתחים, חלקם נסגרים בצורה בהירה וחלקם לא, ולא ברור בכלל מה מקומם של דמויות וחוטי עלילה, כיוון שהם מנותקים מכל הגיון נרטיבי בסיסי (אלא אם ההיגיון הוא לשרוף זמן)

התלישות וחוסר הקשר האישיותי בינה לבין כוחותיה, מלבד קרבת משפחה לענק הירוק, מניב נושאים הראויים לבחינה. במילים אחרות, מארוול מצאו דרך חדשה לבחון את המשפט המפורסם – ״עם כוח גדול באה אחריות גדולה״. פה נראה שעם אחריות גדולה באה גם באסה לא קטנה והסתייגות – הן לגיבורה והן לצופים.

ועדיין, בגלל שנוצר פה כפל זהויות שהפער ביניהן רחב יותר מכל גיבור על או גיבורת על נכון לרגע זה. חשבו לדוגמה על טוני סטארק, שכן קווי האפיון האגוצנטריים שלו ומעורבתו בעסקי הנשק לא בדיוק מעידים על חוסר זיקה לאיירון מן; על קפטן אמריקה, שרצה להיות חייל יותר מכל; על הענק הירוק המקורי, שפרשת ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד שלו נולדה מניסיון המדעיים ועוד. לא כולל מון נייט – כי הוא אינהרנטית סובל מפיצול בזהות.

הודות למדיום, זה מאפשר התאקלמות איטית יותר לסיטואציה המוזרה שבו אדם הופך גיבור בכלל, בפרט לתהליך שגם ההבט המגדרי שלו זוכה להתייחסות רצינית ומרובדת. זה נותן אוויר לתהליך שבדרך כלל לא זוכה למרחב תנועה דרמטי והתייחסות רצינית להבטים של מגדר, אפילו כאלה שאינם מנותקים מעולמנו.

טעויות רשלניות ששחקן ברמה כזו לא אמור לעשות

על אף זאת שהיו גיבורים שחשו הסתייגות לגבי כוחם, שי־האלק לוקחת את זה לרמה חדשה הגובלת בסירוב. היא רוצה רק להיות אדם עם קריירה, זוגיות, בית, חיים שקטים. אפרופו זוגיות, לעומת גיבורי על שזוכים מעצם כוחם ותהילתם לאופציות רומנטיות, חוסר היכולת של הפרקליטה ג׳ניפר וולטרס ליישב בין שתי הזהויות שלה, בנוסף לכך שהיא מעט ״אוקוורד״, הופכים את האופציות הרומנטיות, או יותר נכון לשטחיות שמאפיינת את עולם הדייטינג, לנושא צד שיש בו טעם ורגעים מבדרים.

עם זאת, זו רק טיפה בים ביחס לאוקיינוס הפגמים שממנה סובלת היצירה החדשה מבית מארוול. ראשית, היא מתפזרת לכל עבר: חוטים הולכים ונפתחים, חלקם נסגרים בצורה בהירה וחלקם לא, ולא ברור בכלל מה מקומם של דמויות וחוטי עלילה, מכיוון שהם מנותקים מכל הגיון נרטיבי בסיסי (אלא אם ההיגיון הוא לשרוף זמן). תחושת התלישות מלווה את חווית הצפייה כחברת נפש.

שנית, נראה שהיה פה ניסיון לדחוס כל טריק ושטיק שמארוול ושות׳ שלפו אי פעם מהשרוול כשזה היה עוד מגניב ומעניין. מילא. לפחות שיעשו זאת היטב. שי־האלק הסדרה אינה עורכת דין אלא גנבת ברשות ללא בושה. הדוגמה הבולטת ביותר היא שבירת הקיר הרביעי, שאותו דדפול לבש הרבה יותר טוב. כמו כן, מי שאוהב מארוול כבר רגיל לקמיאו או שניים כחלק מהחוזה הז׳אנרי, אבל עומס הופעות האורח פה ממש צורח ״פיצוי״ על כתיבה עצלה וניסיון להוסיף רכיבים שונים על מנת להציל עלילה בלתי מספקת.
.

birds

אפשר להמשיך: דמויות צד שטוחות, לא נחוצות, לא מעניינות, עוד הופעות אורח מיותרות, הומור יבש וסתמי ברובו ועוד. אבל גרוע מכל וגם המוזר מכל הוא האופן שבו עיצבו את שי־האלק חזותית. אני חוזר לפואנטה שכבר הצבעתי עליה מספר פעמים – לא סוד שיש להם כסף. לא סוד שיש להם גם כשרון לא רע באולפנים. ולכן – אין לכך תירוץ. אלה הן טעויות רשלניות ששחקן ברמה כזו לא אמור לעשות. ולהוסיף חטא על פשע מעיזים לשים את ה־CGI שלה באותו פריים כמו זה של הענק הירוק. נראה כאילו לפחות עשור של טכנולוגיה מפריד ביניהם. מה קרה שם?

בסיכומו של דבר מדובר ביצור משונה. לא אוכל להגיד שסבלתי לאורך כל הדרך, יש לסדרה רגעים בנוסף ליתרונות שכבר ציינתי. אבל גם קשה לי להגיד שלא גירדתי את ראשי למראה ההחלטות ההזויות, תמוהות, שנלקחו שם. מדובר בתמצית החולשות של מארוול, בתוספת של מישהו שצריך לפטר אותו. באמת. למרות שטטיאנה מסלני נותנת את כל כולה והיא שחקנית מצוינת, למרות שיש הרבה ממתקים למעריצים, מארוול מוסיפה לשלב הרביעי שלה עוד תוצר בינוני שכדאי היה להשקיע בו עוד קצת זמן ומחשבה.


שי־האלק: עורכת דין בשירות החוק
יוצרת: ג׳סיקה גאו
דיסני+, ארה״ב, 2022
2 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. טל

    איכשהו למרות כל הפגמים שלה, זאת סדרה יותר טובה מרוב הסרטים של מארוול. דווקא בגלל שהסדרה לא מחושבת. היא ״קופצת ראש למים״ ומוכנה להיות פגיעה, מוכנה להתנסות וזאת גם בדיוק הפואנטה של הסיום המודע לעצמו שמדגיש בראש ובראשונה – אני לא חלק מהאלגוריתם הרגיל של מארוול. אני מקורית. בקיצור אני דווקא נהניתי לאללה (:

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden