כל מה שחשוב ויפה
Stacked Street. צילומים: ליאופולד אינקפול, יובל הראל
Stacked Street. צילומים: ליאופולד אינקפול, יובל הראל

איינדהובן 2022 // יובל הראל

בפרויקט הגמר באיינדהובן אספה יובל הראל לבנים ואבני שפה מהרחוב ויצרה מהם רהיטים שהוצבו בחזרה במרחב הציבורי, בצורה ובתפקוד חדש. במקביל היא עוסקת בחיבור בין חימר ומתכת ובאפשרויות הבלתי צפויות שהוא מייצר

יובל הראל, בת 28, בוגרת התואר הראשון ב־Public Private. לפני הלימודים באיינדהובן למדתי שנה אחת במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.

איינדהובן

הלימודים היו מאוד מפתחים. מצד אחד יש הרגשה שהכל מותר, עיצוב יכול להיות הכל ויש חופש גדול לחקור ולהתעמק בכל נושא שמעניין אותך. הבריף משוחרר. מצד שני יש דחיפה ענקית ללמידה עצמית, המסגרת והפידבקים כמעט לא קיימים. אצלי המצב יצר הבנה שהלמידה מתרחשת ותמשיך תמיד להתרחש גם מחוץ לאקדמיה. זה דחף אותי לקחת יותר יוזמות, לפנות החוצה למעצבים, מומחים ושלל אנשים חיצוניים, וגם לא לפחד מהפעמים שבהן כל התהליך עוד לא ברור ויש צעדים או טכניקות שעוד לא מוכרות לי.

באקדמיה קיימת תרבות של הסתמכות על שאר התלמידים. האקדמיה מורכבת מאנשים מכל העולם, עם תרבויות אחרות וגם ניסיון קודם שונה. יש הרבה שיתוף ולמידה הדדית. הקורונה חידדה את ההבנה הזאת, ובנוסף על הצורך למצוא מידע תיאורטי נוסף גם הצורך למציאת מרחבי עבודה פיזיים. שבסמסטר שבו עבדנו על פרוייקטי הגמר שלנו כבר הייתה חזרה לשגרה, אבל הגישה נותרה כזו של פחות תלות בבית ספר.

פרויקט הגמר: STACKED STREET

הפרויקט הראשון שהצגתי בתערוכת הבוגרים הוא STACKED STREET, פרויקט שנעשה בשיתוף פעולה עם ליאופולד אינקפול, חבר ללימודים מהאקדמיה. זו סדרת רהיטי רחוב העשויים מהרחוב: אנו לוקחים לבנים ואבני שפה מהרחוב ומחזירים אותן לרחוב בצורה ותפקוד חדש. הפרויקט מעלה שאלות לגבי הבעלות של המרחב הציבורי, למי מותר להשפיע, להתאים ולשנות אותו, ופותח דיאלוג בין משתמשי העיר והאוביקטים.

העיר סטטית. הכל במרחב הציבורי מקובע, תקוע וקפוא. סידורו וארגונו נקבעים מראש על ידי העירייה. אבל אנשים הם לא סטטיים. אנחנו זזים ומשנים את הסביבה סביבנו. אנחנו מנסים באופן טבעי לעצב חללים – משפרים, מתאימים, יוצרים ומאלתרים. אנחנו רוצים שתהיה עיר חיה יותר, כזו שנוכל להשפיע עליה. עיר שנעה עם אנשיה. הנוף של העיר משפיע על התנהגותם ותנועתם של אנשים. כיצד תנועתם והתנהגותם של אנשים יכולים להשפיע על נוף העיר במקום זאת?

מתוך מטרה לאצור מחדש את נוף העיר, אנו עובדים עם אלמנטים שמרכיבים את הסביבה הקרובה שלנו: לבנים ואבני שפה; שברירי הרחוב שניתן לתמרן מעבר לתפקוד השטוח שלהם. אנחנו מנצלים את ההזדמנות להשתמש בהם כשהם מגיעים לשלב שבור ורופף. בעזרת שיטות מהירות וכלים קלים אנו מזהים מחדש את פוטנציאל החומרים, קוצרים אותם והופכים אותם למשהו אחר. חיים חדשים בצורה חדשה, ובית חדש בעיר. אנחנו לוקחים מהעיר ומחזירים לה.

על ידי שינוי והזזת הסביבה בחלל שלרוב מרגיש סטטי ובלתי אישי, אנחנו רואים הזדמנות של משחק ויצירה ואנחנו לוקחים אותה. אנחנו פועלים באזור אפור ושואלים עד כמה המרחב הציבורי אכן פומבי. אנחנו הציבור. האם זה שלנו? האם נוכל להשפיע עליו? האם נוכל לשנות את זה? כנראה שאנחנו יכולים.

בכל חזרה ללוקיישן ראינו איך אנשים הזיזו את האוביקטים, ערמו אותן בצורות שונות, ציירו עליהם, לפעמים גם הרסו ולפעמים הוסיפו דברים אחרים כמו פרחים. נוצר דיאלוג בין העיר לתושבים

הפרויקט התחיל בתהיות לגבי מה אנחנו מגדירים כעיצוב בחלל הציבורי ולמי מגיע להתערב ולעצב בו. התעמתנו עם העובדה שבתור תושבי העיר, האנשים שמאכלסים ומשתמשים בחלל הציבורי, ההרגשה הרווחת היא שהוא שייך למישהו אחר, שיש קודים וכללי התנהגות ברורים ולפעמים אפשר להגיש גם אורחים לא רצויים באובייקטים שכביכול נועדו לשימושנו. בתחילת התהליך היה ניסיון לפעול דרך הערוצים המקובלים של העירייה ונדהמנו מכמות הבירוקרטיה, המרחק שמוצב מהאנשים הרלוונטיים והזמן שלוקח לקבל מענה כלשהו. במיוחד בהולנד.

משם המשכנו לפעול בתחום האפור בין מותר ואסור. יצרנו הרבה התערבויות ציבוריות. התעלקות על עמודי תאורה, יצירת מרחבים ציבוריים עם יכולת תזוזה משתנה המעניקים לאנשים הזדמנויות ליצור עיר דינמית יותר. לאחר ניסיונות שונים עם חומרים כמו מתכת חזקה ועמידה שלרוב נעשה בה שימוש לרהיטי רחוב ועם רהיטי פנים עם התאמה לתנאי הרחוב – החלטנו לחזור לחומרים ואלמנטים מהעיר עצמה.

בהולנד רוב הרחובות מרוצפים בלבנים. חלקן עתיקות וחלקן התחלפו בגרסאות חדשות יותר. ישנם המון מקומות שבהם הלבנים ואבני השפה שבורות, יוצאות החוצה מהרחוב ולא ממלאות את תפקידן יותר. העיר מלאה בלבנים במגוון ענק ויפיפה של טקסטורות, צורות וצבעים שנתנו לנו השראה לדמיין אותם מעבר לצורתן השטוחה המוכרת.

התהליך כלל שלב של מציאת וליקוט חומרי הגלם שלנו, מציאת מקום בעיר בו הרגשנו שחסר משהו ויש לנו מה להוסיף ולתרום, תוך כדי תקשורת עם האנשים הפוקדים ומשתמשים באזור הזה ויצירת אובייקטים סייט ספסיפיק שמתכתבים עם המרחב הייעודי. ערכנו הרבה תצפיות וביקורים חוזרים בלוקיישני ההתערבויות לבחון את הפידבק המתקבל מאנשי העיר או מהעירייה.

יובל הראל. צילום: מארי הוני

יובל הראל. צילום: מארי הוני

birds

איך אנשים מגיבים לחלל הציבורי כשהאסתטיקה השונה נותנת להם הרגשה שהאוביקטים בו לא מוגבלים, אסורים, ממוסמרים לריצפה, מוקפדים, ובעלי שייכות לעירייה? ראינו הרבה חופש שהתקבל מהמפגש עם האוביקטים שלנו. בכל חזרה ללוקיישן ראינו איך אנשים הזיזו את האוביקטים, ערמו אותן בצורות שונות, ציירו עליהם, לפעמים גם הרסו ולפעמים הוסיפו דברים אחרים כמו פרחים. נוצר דיאלוג בין העיר לתושבים. סיטואציות שסופרו על ידי השימוש באוביקטים.

הפרוייקט מבחינתנו התקיים ונשאר ברחוב. תיעדנו את האוביקטים ואת איך ששונו במפגש עם האנשים. לתערוכת הבוגרים יצרנו 18 אוביקטים חדשים כדי שאנשים יוכלו גם לגעת ולחוות את הרהיטים. משום שתערוכת הבוגרים היא קוסמוס עם קונטקסט בפני עצמו, לקחנו יותר חופש ביצירת האובייקטים, היה פחות צורך להתאים את השימוש למקום הספציפי. שיחקנו בעיקר עם הצורניות ומתחנו את גבולות חומרי הגלם שלנו. היה תענוג להציג בתערוכה בפורמט המאפשר לאנשים לגעת ולהשתמש באוביקטים, ולראות את האובייקטים שלנו ממלאים את תפקידם. לאחר התערוכה חלקם נרכשו ואת חלקם שיחררנו בחזרה למקום מחייתם הטבעי, המרחב הציבורי.

Terra Alchemy

פרויקט הגמר השני שלי שהוצג בשבוע העיצוב, הוא מחקר חומרי מתמשך הבוחן את הקשר הטבוע בין חימר למתכת ואת האפשרויות הבלתי צפויות הטמונות בקשר זה – היפוך מצבם המופרד, מעשה ידי האדם בחזרה לקשר המצוי שלהם והצגתם באריחים.

מינרלי חרסית ומינרלי מתכת, ביחד ולחוד, הם מרכיבים של אבנים. מנקודת מבט הוליסטית, קורוזיה היא התופעה שבה מתכות חוזרות למצב המקורי שהן נמצאות בטבע, וקרמיקה עשויה מפיסות אבנים שבורות ובלויות. כשהן נשרפות, העולם נוצר מחדש והן מתמצקות לכדי אבן בשנית. למרות ששני התהליכים הללו של הרכבה ופירוק נמשכים שנים, הם נמצאים בתנועה בלתי פוסקת. על ידי האצה ויישום תהליכים טבעיים של קורוזיה, חמצון וסינטור באופן מכוון, נוכל לשנות את הדרך בה אנו מבינים, צורכים ועובדים עם חומרים אלה.

חיבור מחדש של מתכת וחימר בשלבים שונים של מחזורי החיים שלהם מוליד ארכיון חזותי המציג את הקשר החשוב המצוי בין מתכת לחימר ואת תכונות החומר הייחודיות שלהם – גם מבחינה אסתטית וגם פונקציונלית. האריחים שיצרתי חוגגים את האלכימיה של מתכת וחימר, הקסם האסתטי של קרמיקה שחוברה למתכת. זוהי ההתחלה של בסיס ידע לעולם של חומרים מרובי שלבים.

Terra Alchemy

עתידות

התוכנית לעתיד הקרוב היא להישאר באירופה ולנצל את מגוון תוכניות הרזידנסי הקיימות פה. אשמח להמשיך ולפתח את פרויקט הגמר השני שלי ולהשתמש יותר בתכונת ההולכה של המתכת בקרמיקה. בינואר הקרוב אצטרף לעבודה על פרויקט של המעצבת הלה יונגריוס. אולי זה יוביל לפרויקטים נוספים או שאחפש סטודיו בקנה מידה קטן שמתעסק במחקר חומרי לעבוד בו.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden