Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
הרשימה המשותפת // 8.12.22
גיא בן נר, דרורה דומיני והילה טוני נבוק במוזיאון תל אביב
שלוש תערוכות יחיד חדשות במוזיאון תל אביב. הראשונה, ״לחזור בחיים״, תערוכת יחיד לאמן גיא בן נר (אוצר: דורון רבינא). התערוכה היא רטרוספקטיבה ראשונה בישראל לבן נר, מאמני הווידיאו הבולטים בעולם. היא כוללת עבודות מ־25 השנים האחרונות, במרכזה סרטי ווידיאו לצד עבודות רישום ופיסול. עבודותיו המוקדמות של בן נר התוו את המתח שבין חירותו של האמן ובין היותו אב ואיש משפחה, תוך הישענות על מיתוסים מכוננים, יצירות ספרותיות קאנוניות וסרטי קולנוע קלאסיים.
השנייה, ״צידה לדרך ארוכה״, תערוכת יחיד לאמנית דרורה דומיני, זוכת פרס רפפורט לאמנית בכירה (אוצרת: דלית מתיתיהו). התערוכה פורשׂת ארבעה עשורים של עשייה בזירת האמנות המקומית, משנות ה־80 של המאה ה־20 ועד היום. מבחר מעבודותיה מוצב בחלל הגלריה כשדה פיסול מורחב, הפורע את הכרוניקה של מוקדם ומאוחר.
השלישית, ״דרך החלון״, תערוכת יחיד לאמנית הילה טוני נבוק, זוכרת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה (אוצרת: ענת דנון סיון). נבוק מציגה עבודות חדשות בווידאו ובפיסול, המתמקמות באזורי הסף שעל קו הגבול בין חוץ לפנים ובין הפרטי לציבורי. מחוות גופניות של הסתננות, פריצה או היחלצות, שהיא מבצעת על פני חזיתות של בניינים מסחריים או במבואות כניסה לבנייני דירות, עשויות להתפרש כניסיונות חדירה למערכת או צורות של התנגדות והפרעה לסדר הנתון.
גיא בן נר, Wild Boy
הילה טוני נבוק, דרך החלון
אפי ואמיר בארטפורט
״צבא של מאה שרירים״ – תערוכה לזוג האמנים הישראלים שחיים בבריסל אפי ואמיר תפתח הערב (8.12) בארטפורט (אוצרת: ורדית גרוס). התערוכה היא מיצב רחב הקף הכולל עבודות וידיאו, אוביקטים קיימים, מעובדים וממוצאים, שבוחן כיצד זהותנו נקבעת וגורלנו נחרץ בעקבות השפה והמבטא המשויכים לנו. אפי ואמיר צוללים לתוך לתוך העולם הטכנולוגי שמקיף את מבחני השפה המודרניים. דרך שימוש בכלים מדעיים ורפואיים הם מספרים את הסיפורים האנושיים של מי שזהותם פורקה למנגנון הקולי שלהם, ורודדה לכדי צליל יחיד שהם יכולים או לא יכולים להפיק.
העבודה נעה בין האזורים הקוליים והאנטומיים לאזורים הפוליטיים, ובין יצרני הצלילים לאלו שמאזינים להם. היא מעלה שאלות על המרחק הקיים בין המבטא שאנחנו שומעים, למבטא שהעולם שומע, ועל הפער המובנה בין הצ׳ק הפוינט החיצוני לצ׳ק פוינט הפנימי שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום.
אפי ואמיר, צבא של מאה שרירים
גיל יפמן ושולי בורנשטיין וולף במרכז לחינוך סביבתי בחירייה
שתי תערוכות חדשות מוצגות במרכז לחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה (אוצר: עדי יקותיאלי). הראשונה, ״בין עין לאין״, מיצב תקרה בגודל 400 מ״ר של האמן גיל יפמן. המיצב עשוי בטכניקת סריגה של שקיות פלסטיק, טכניקה שיפמן אימץ ופיתח בשנים האחרונות על מנת לעורר את המודעות לסכנה האקולוגית הנובעת מייצור ושימוש עודף בחומרים המבנים את עולמנו ובו בזמן הורסים אותו.
התערוכה השנייה, ״הזדמנות שנייה״, היא מיצב של האמנית שולי בורנשטיין וולף שמורכב משני חלקים: האחד צילומי דוקו־נוף המתעדים את בית האמנית שמלא בחריקות אסתטיות הנוצרות כשהיא מניחה בדחיסות פסלים המורכבים מחומרים בשימוש חוזר, בכל מקום בביתה; החלק השני הוא מיצב בנפח של 8 קוב שבו דחוסים מאות מעבודותיה כאילו ארוזים במכולה הנשלחת אל מעבר לים.
גיל יפמן, בין עין לאין. צילום: אילן ספירא
אורי דובדבני, קרולינה להן ורחל לויאן באטליה שמי
שתי תערוכות חדשות – ״עמוד התווך הקוסמי״ של אורי דובדבני ו״צורה נרכשת״ של קרולינה להן ורחל לויאן ייפתחו בשבת (10.12) באטליה שמי בקיבוץ כברי (אוצרת: סמדר שינדלר). במרכז התערוכה של דובדבני מוצגת עבודת וידאו הפורשת אפשרויות שונות של נוכחות גופנית המתפקדת כמסמן ו/או כמסומן. ״משמעות הפסל נובעת מנוכחותו״, כתב יחיאל שמי. דובדבני מהדהד את התפיסה הזו כאשר הוא עוסק כיוצר וכפרפורמר בדיאלוג בין הגוף הממשי לגופו של הפסל. הוא מבקש לייצר רצף בינתחומי שבו הנוכחות והממשות נמהלות בייצוג שנע מן הגוף אל החומר ובחזרה.
קרולינה להן ורחל לויאן יוצאות שתיהן מנקודת מוצא חומרית, אך מאמצות דרכי פעולה ומהלכים שונים. קרולינה להן מציגה עבודות התופסות מקום בחלל, ורחל לויאן מציגה עבודות צמודות קיר וגם עבודת חלל. עבודותיה של להן משלבות טכניקה של הדפס וצבעי שמן. השימוש בצבע והחומריות השונה של העבודות מחדדים את ההבדלים ביניהן, בודקים גבולות ובוחנים גבולות, או איך המניפולציה מאפשרת לעבוד עם החומר בלי לפגוע ובלי להתעלם ממנו. בה בעת הפיסוליות והדו־ממדיות של עבודותיהן של להן ולויאן מייצרות מרחב אחר – ממד שנע בין העולמות ומציף את השאלה מהו פסל.
אורי דובדבני, עמוד התווך הקוסמי. צילום: אבי סימן טוב
שרון פזנר בגלריה באהבה
״אפילו ילד בן שש יכול לעשות את זה״ – תערוכת יחיד לאמנית שרון פזנר מוצגת בגלריה באהבה ביפו העתיקה (אוצר: סהר עזימי). פזנר ממשיכה לפתח את עולמה הייחודי שכולו חומרים בניה גולמיים בעיקרם: בטון, עץ, מתכת וגומי, באמצעותם היא מביאה לידי ביטוי התעסקות ברעיונות צורניים, מילוליים ורגשיים. על אף ואולי בזכות הופעת החומר באופן כה בולט בארכיטקטורה של המרחב הבנוי בישראל ובעולם כולו, מתעוררת תחושה היכרות עם תחושת החומר, ריחו והתנהגותו ובו זמנית מפליאה היכולת של פזנר לרתום את הבטון לשרת רעיונות מופשטים וקונקרטיים בקשת רחבה של איכויות משתנות.
התערוכה התחילה מבלוק בטון בצורת קוביה והתפתחה לעיר שהיא גם משחק הרכבה מודולרי מבטון. יש בה חומות, צריחים, מבני דת, מסלולי רכבים. יצירה שהיא במהותה חדוות משחק ילדית שפיתוחה ושיכלולה הופכים אותה לעשייה יצירתית־אמנותית, ביטוי פיזי של העולם הפנימי של ילדה שיצרה לעצמה את מה שבנים מקבלים בלי לבקש.
שרון פזנר, אפילו ילד בן שש יכול לעשות את זה. צילומים: מ״ל
סימה מאיר בגלריה לאמנות רמות מנשה
״נאמנה למקור״ – תערוכת יחיד לסימה מאיר תפתח בשבת (10.12) בגלריה לאמנות ברמות מנשה (אוצרת: הדס גלר). מאיר מציירת על משטחי פורמייקה ועל דלתות של ארונות מטבח. בטושים צבעוניים, בעבודה מדויקת ועמלנית, פסיפסים עתיקים שהתגלו ברחבי הארץ. עבודות הפסיפס נטועות בזיכרון הישראלי, כשמוטיב הציפורים חוזר שוב ושוב ברבים מהם.
בעבודות המוצגות בתערוכה מתקיים דיאלוג בין ניגודים: רצפות הפסיפס, אמנות עתיקה, סימטרית ומחוברת לקרקע. לעומת הציפור המצביעה על גובה ומרחב, טבע וחופש ללא גבולות. זהו גם ניגוד בין תרבות וטבע, בין מקור לדימוי, בין סמלים מההיסטוריה הלאומית לבין זיכרון אישי שיש בו צבעים, צלילים, ריחות ואור מקומי.
סימה מאיר, נאמנה למקור. צילום: טל ניסים
צילום: רן פרץ
