כל מה שחשוב ויפה
דניאל סילבר, מקהלה והשולחנות המהלכים. צילומים: דניאל חנוך
דניאל סילבר, מקהלה והשולחנות המהלכים. צילומים: דניאל חנוך

מצייר פסלים: דניאל סילבר מתכתב עם זיכרונות עבר

איך מקהלה, ממצאים ארכיאולוגיים וזיגמונד פרויד אחד נפגשים בתהליך היצירה: בתערוכת יחיד במרכז לאמנות עכשווית בת״א האמן דניאל סילבר מציג עבודות שהן תגובה לפסלים מהמאה השלישית לספירה

רק אחרי כמה רגעים ארוכים של שוטטות בין ארבעת ציורי הראשים המוצבים על הקירות הבוהקים בלובנם במרווחים קבועים ומוזיקליים, נשימה־פסיעה־נשימה־ציור, אני מבחינה בהם: הם בוהקים אלי מירכתי הגלריה בקומה התחתונה של ה־CCA (המרכז לאמנות עכשווית תל־אביב-יפו) – פסלי המקהלה שיצר האמן דניאל סילבר, מרצדים בכחול־טורקיז ובכחול־אינדיגו, תובעים את תשומת ליבי באדום לוהט, מחזירים לי מבט משועשע אך מאופק, אפוף כתום מתריס.  

מרגע שהמתבונן נותן את הדעת על המקהלה שברא סילבר, מרכז הכובד של התערוכה ״מקהלה והשולחנות המהלכים״ (אוצר: ניקולה טרצי), קשה להתיק מהם את המבט. העין נמשכת אליהם שוב ושוב, גם אחרי טיפוס אל הקומה השנייה של המרכז, המאכלסת קבוצה של שלושה שולחנות מעשה ידיו של הפסל, מעוטרים רגליים קצרות ועבות. השולחנות הם המצע שעליו גביו ניצבים פסלים בקנה מידה קטן יותר, המדמים איברים ספק אנושיים ספק חייתיים, אולי פאלוסים מנומנמים שטרם הזדקרו ואולי זרועות המושטות לכל הכיוונים מבלי לתפוס דבר, אולי פיות פעורים העומדים לפצוח בשירה או שמא ואגינות פשוקות הקורצות בהומור מודע לעצמו, מנצנצות כמו אישונים בוהקים בחשיכה.  

אך גם ממרום הקומה השנייה הרגליים נישאות אל המעקה הצופה אל קומת הכניסה והעין מבקשת לפגוש שוב את מקהלת הפסלים הניצבת מטה. ייתכן שזו בכלל האוזן ששומעת את הקריאה האילמת של הראשים הכמעט־חיים שמונחים על פדסטלים לבנים בקצה הגלריה, כמו מקהלה הנערכת לפתוח בזמרה תחת האפסיס בכנסייה.  

ההשראה לפסלי המקהלה, מספר סילבר, דווקא לא לקוחה מעולמות הליטורגיה הנוצריים. מקורה בסט פסלי קבורה עשויים אבן גיר מהמאה השלישית שנמצאו בבית שאן ומוצגים דרך קבע באגף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל. ״תראי, אני מאמין שכולנו מספרים לעצמנו סיפורים״, פותח סילבר כשהוא נשאל לפשר העניין בממצאים הארכיאולוגיים. זו תמה שמלווה אותו בגוף עבודותיו הפיגורטיבי ברובו, שהחל להתגבש באמצע שנות ה־90, אחרי לימודי אמנות לתואר ראשון בבית הספר לאמנות סלייד ולימודי תואר שני בפיסול ברויאל קולג׳ בבירה הבריטית.

גוף הפסלים מגיע מאזור אחד, הראש שלהם מגיע מתרבות אחרת, ואני נהנה מהאקלקטיות הזו. אני יכול להסתכל על עין של פסל אחד ואז להתבונן בעין של פסל אחר, ובהשראתם להרכיב ראש של פסל חדש

סילבר, יליד 1972, נולד בלונדון, היגר עם משפחתו לישראל בילדותו והעביר בה חלק מנעוריו עד ששב לבריטניה, שבה הוא חי ויוצר כיום. בשנות ה־80 התרחש המפגש המשמעותי שלו עם סט הפסלים מהתקופה היוונית־רומית, עת למד בירושלים. ״הסיפור שאני מספר לעצמי בתקופה האחרונה הוא על הזיכרון שלי ביחס לפסלים הללו״, סילבר משתף באנגלית, שאליה משתרבבים ביטויים ואיזכורים בעברית ככל שמתקדמת שיחתנו.

״כשהייתי בן 14, קיבלתי מלגת לימודים שאיפשרה לי ללמוד מהאמן מיכאל קובנר במוזיאון ישראל. כשהייתי מגיע לשיעורים עם מיכאל, המוזיאון היה סגור בדרך כלל, כך שיכולתי להתהלך בו ללא מפריע ולראות את האוביקטים השונים. הייתי מסתכל על הפסלים האלה מלפני 3,000 שנים, ובסמיכות להם הייתי רואה יצירות משתנות מאוסף המוזיאון ותערוכות עכשוויות, כמו ציור של פיקאסו או תערוכה של ג׳וליאן שנאבל.

״כנער, לא עשיתי הפרדה בראש בין היצירות בנות ימינו למוצגים הארכיאולוגיים, ואני ממשיך שלא לעשות את ההפרדה הזאת כשאני יוצר פסלים משלי בהשראת הפסלים קדומים. אולי אותו זיכרון מנעוריי הוא רגע שבו ניצתה איזו הבנה, שאני משתמש בה כיום כשאני יוצר כי אני מוצא שהיא עדיין רלוונטית עבורי. זו הפעם השלישית שאני עובד עם הזיכרונות או הדימויים הללו, וייתכן שאמשיך לבקר אותם בעתיד״.

למה אתה נמשך דווקא לרפרנס הראשוני ההוא?

״יש איכות בפסלים האלה שמעניינת אותי, מפני שהם מגיעים מתרבויות השייכות לציוויליזציות שונות מהעבר. זו איכות קצת פרימיטיבית, הם לא בהכרח מה שהיית מדמיינת כשאת חושבת על פיסול רומאי או יווני. גוף הפסלים מגיע מאזור אחד, הראש שלהם מגיע מתרבות אחרת, ואני נהנה מהאקלקטיות הזו. אני יכול להסתכל על עין של פסל אחד ואז להתבונן בעין של פסל אחר, ובהשראתם להרכיב ראש של פסל חדש.

״העבודה עם הרפרנס נותנת לי עוגן לחזור ולהרהר בו במהלך היצירה. לאורך התהליך, כל פעם גיליתי זווית חדשה שדרכה התבוננתי, קצת בדומה לאופן שבו הצופים אומרים לי שהם רואים דברים שונים כשהם מסתכלים על עבודותי״.  

שר את שיר המקהלה

זו לא הפעם הראשונה שסילבר, שהציג את עבודותיו בשלל תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות ברחבי העולם, מציג את יצירתו בישראל. בראשית שנות האלפיים הוא לימד במחלקה לאמנות בבצלאל ואף הציג תערוכת יחיד בגלריה התל אביבית טל אסתר, וב־2018 לקח חלק בתערוכה האלמותית ״עסק ביש״ שאצרה דלית מתתיהו בביתן הלנה רובינשטיין, שם הציג את ״סטיבן״ – בובת ראווה עשויה אוניקס, ברזל, גבס ובד, נציגה מתוך סדרה של מנקינים שעשויות מחומרים שונים ומופיעות בקבוצה על פי רוב. עם זאת, זו הפעם הראשונה שנערכת לסילבר תערוכת יחיד בגוף אמנות מוסדי בארץ.

״התערוכה הזו היא המשך טבעי של העשייה שלי עם האוצר, ניקולה טרצי. זו הפעם השלישית שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה, וזה מרגיש נהדר לעבוד יחד״. על אף שהעבודות יועדו לחלל של ה־CCA, סילבר עמל על הכנתן בסטודיו שלו בלונדון. ״בתקופה לקראת התערוכה ניקולה ביקר אותי בסטודיו מספר פעמים וגם נסע לסקוטלנד לראות תערוכה שהצגתי שם. יש לו רעיונות משלו אבל הוא מאוד פתוח לשמוע את הרעיונות שלי, כך שהדיאלוג בינינו הוא זורם ופורה, ואנחנו נהנים לחשוב יחד״.

מדוע לא ניסית ליצור את העבודות בישראל?

״אני נוהג לתכנן את הפסלים שלי ולחשוב עליהם בסטודיו. נדיר מאוד שאני יוצר את הפסלים בחלל בו אני מציג אותם. אני מרגיש שאני זקוק לזמן אינטימי לבד עם העבודות, לפני שהן מהגרות להן הרחק ממני״.

חלק מהפסלים בתערוכה נוצרו בשיתוף פעולה עם רקדן שעובד בלהקת המחול של הכוריאוגרפים הישראלים שרון אייל וגיא בכר. סילבר מספר שהוא מרבה לעבוד עם רקדנים.ות בסטודיו. ״במקרה הזה, הרקדן ביקר אותי בסטודיו ויחד יצרנו תנועה של רעיונות וגוף. לא פיסלתי אותו ישירות, הוא לא עמד ועשה מולי פוזות, אלא פשוט בחר מוזיקה והתחיל לאלתר, ובמקביל אני פיסלתי.

״רק לעיתים נדירות עצרתי אותו, כשהרגשתי שאני מעוניין לבחון לעומק איזשהו קו. כשרקדנים רוקדים מולי בסטודיו, אני מרגיש שכפות הידיים שלי רוקדות בתגובה אליהם״. 

דניאל סילבר. צילום: Sølve Sundsbø

דניאל סילבר. צילום: Sølve Sundsbø

בתור יהודי שמתגורר בלונדון, אני כל הזמן שואל את עצמי מה זה אומר שאני חי שם. יש לי קשר אחר לישראל ממה שיש לישראלים שחיים כאן. אני שייך לשושלת של מהגרים שהיגרו מפולין ומליטא, וכשאני מטייל בפולין אני רואה שאני יותר דומה לפולנים ממה שאני דומה לבריטים

המקור של המילה ״מקהלה״ המתנוססת בשם התערוכה – שגם מהווה את שם קבוצת הפסלים בקומת הכניסה – הוא קריצה למקור היווני של הפסלים שהעניקו לו השראה (ביוונית משמעה של המילה χορός, ״כורוס״, היא בין היתר מקהלה או פזמון חוזר). סילבר מספר שהשם מתייחס גם לזיכרון ילדות נוסף שהותיר עליו את חותמו.

״כשהייתי בן 12 בערך הוזמנתי לעשות אודישן למקהלת נערים דתית בירושלים. אף פעם לא שרתי היטב, וגם כילד הבנתי שאני לא בדיוק זמר מצטיין, אבל עשיתי את המבחן כי אהבתי את הרעיון של להיות חלק ממקהלה. התקבלתי ואפילו הופעתי עם המקהלה כמה פעמים, אבל הסולן תמיד כעס עלי כי בזמן שהוא שר סולו הייתי מתבלבל ושר איתו. אני לא זוכר אם החלטתי לעזוב או שהועפתי מהמקהלה, אבל שם נולד אצלי הרצון להיות חלק מקבוצה ובה בעת לרחף הלאה ולהיות לבדי״.

מהו שורשן של המילים ״השולחנות המהלכים״?

״בקיץ הצגתי תערוכה בגלריה בשם Fruitmarket באדינבורו, ורציתי ליצור עבורה שולחנות, כי מעניינת אותי מערכת היחסים שיש לאנשים עם שולחנות בהשוואה לחפצים אחרים. שולחן הוא חלל פסיכולוגי, אנחנו יושבים לשולחן כדי לאכול ארוחה משפחתית או לעבוד. כשהתחלתי לעצב את השולחנות עבור התערוכה ההיא התקציב יצא משליטה, והחלטתי שבמקום לייצא את הייצור שלהם אני אצור את הרגליים לשולחנות בעצמי. אני אוהב את הרגליים האלה כי הן נראות כמו הכלאה בין רגלי אדם לרגלי גמל, הן קצת מצחיקות.

״אפשר לחשוב על הרגליים גם בהקשר של סוגיית ההגירה ודמות היהודי הנודד. בתור יהודי שמתגורר בלונדון, אני כל הזמן שואל את עצמי מה זה אומר שאני חי שם. יש לי קשר אחר לישראל ממה שיש לישראלים שחיים כאן. אני שייך לשושלת של מהגרים שהיגרו מפולין ומליטא, וכשאני מטייל בפולין אני רואה שאני יותר דומה לפולנים ממה שאני דומה לבריטים.

״כמובן שנושא הפליטות וההגירה הוא לא רק עניין אישי שלי אלא משבר גלובלי. מבחינה היסטורית, אנשים תמיד היו צריכים לנוע בגלל מלחמות או אקלים. כשאנשים זזים, הם לוקחים איתם את הסיפורים שלהם. אני חושב שהשולחנות עם הרגליים נושאים את כל המשמעויות האלו״.

העור הוא העומק

את הפסלים יוצר סילבר בחימר לא מזוגג ומצייר על גביהם במניפת צבעים ססגונית בצבעי שמן. ״אני לא עובד עם גלזורה כי אני לא קרמיקאי אלא פסל. הפסלים שלי אינם דקים ושבירים כמו פריטי קרמיקה. יותר חשוב לי שיהיו עמידים ולכן אני מתייחס אל החימר כאל מדיום המאפשר לי לבנות צורות״.

אחרי שלב הפיסול הראשוני, סילבר מחמם את הפסלים בתנור עד לשריפה. ״כשהחימר נשרף הוא הופך שחור ואז מקבל חיים חדשים, מעין שכבה נוספת של עור. אמן הארטה פוברה האיטלקי אלברטו בורי אמר פעם ש׳העור הוא העומק׳, וזה בדיוק השלב שאני מחפש״.

כשאתה מזכיר את בורי ביחס לעבודות שלך אני חושבת דווקא על השבריריות של הפסלים. הם נראים כאילו איזון מאוד מורכב ועדין מחזיק אותם שם על השולחנות, קצת כמו סדרת ה־Saachi, הקולאז׳ים התפורים והפריכים, הנוטים להתפרק, שיצר בורי אחרי מלחמת העולם השנייה והציב על אלונקות

״אני מבין למה את מתכוונת. אולי הפסלים שלי נראים לך פגיעים משום שאפשר לראות את השכבות של החימר ושל הצבע, וגם את טביעות האצבע שלי עליהם. הפסלים נושאים על גביהם באופן מודע את עקבות פעולתי הידנית, אני לא מסתיר שום דבר. היסטוריית היצירה ניכרת בפסלים משום שאני מעוניין לחלוק את האושר של היצירה עם אחרים, למרות שלפעמים היצירה טומנת בחובה לא רק אושר אלא גם אסונות״.

אחרי שהפסלים יוצאים מהתנור סילבר מתחיל לצייר עליהם. ״זה תהליך מאוד מעניין שדורש ממני קצב אחר של יצירה והלך רוח שונה. אני מצייר שכבה, מסתכל עליה, עוזב אותה וחוזר אליה. חשוב לי להשתמש בצבעי שמן כי אני מתייחס לפסלים כאל מצע עבור ציורים, כאילו הם קנבסים. מבקר האמנות בארי שוואבסקי כתב בקטלוג התערוכה שלי באדינבורו שאני ׳יוצר פסלים דרך ציור׳. פעולת הציור מעניקה לפסלים עוד רמה של משמעות והוויה״.

birds

ההחלטה לערבב בין המדיומים נולדה אחרי שהתנסה בפיסול בשיש שאותו ניסה לצבוע. ״זה לא כל כך עבד. ואז עלה בי צורך חזק לצייר. קניתי קנבסים וציירתי עליהם שוב ושוב וזה גם לא התחבר לי. האקט של הציור ישירות על פסלים פשוט עובד עבורי. אבל ברור שלא שהמצאתי את זה, תחשבי על שנות ה־60 ועל יצירות איקוניות כמו הפסל האדום Early One Morning של אנת׳וני קארו״.

אם הוא מתבקש להשוות את עצמו ליוצרים אחרים, סילבר מזדהה בעיקר עם ציירים. ״המחשבה על הפעולה הציורית של ציירים כמו ג׳ורג׳ באזליץ או פרנק אאורבאך מהדהדת בראשי כשאני מצייר על פסלים בשכבות. שנים שאלתי את עצמי למה אאורבאך צייר בכל כך הרבה שכבות, והיום אני מבין שהוא עשה את זה כדי לבנות היסטוריה לציורים שלו, כמו שאני מקווה לעשות עם הפסלים.

״לפני שבועיים ראיתי פורטרט עצמי שהוא צייר. הוא כבר בן 93 ואני לא בטוח שיהיו הזדמנויות רבות לפגוש אותו, אבל אולי לא צריך להכיר אותו בחיים האמיתיים כי הוא כל כך חי בציור הזה. דרך העבודות אפשר לפגוש את האמן. כנראה שהיצירה שלי מתמקמת איפשהו בין עולם הציור לעולם הפיסול״.

אוסף הפסלים של פרויד

ציינת לא פעם שאתה מתעניין בפסיכואנליזה ומושפע ממנה כמקור השראה ליצירה, וזה סיקרן אותי כי אני נעזרת במחשבה פסיכואנליטית ביצירה שלי. גם כתבת שאתה חושב על הפסלים שלך כעל דמויות. אתה ממש מגבש נרטיבים סיפוריים ופסיכולוגיים אודותיהם, או שמדובר בקו מחשבה יותר תיאורטי ומופשט?

״זו שאלה נהדרת. אם אני צריך למקם את עצמי על הסקאלה שאת מעמידה, אז כנראה שאני מתעניין בפסיכואנליזה יותר כצורת מחשבה אודות מי אנחנו כבני אדם, איך אנחנו מבינים את העולם ואיך אנחנו מבינים את עצמנו ואת האנרגיות שמניעות אותנו לפעול ולהשתנות. דרך פסיכואנליזה את יכולה לקוות להשתנות.

״אבל אני פסל ולא פסיכואנליטיקאי, למרות שעברתי פסיכואנליזה בעצמי. חקרתי את התחום דרך התבוננות באוסף הפסלים של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. הוא היה אספן אובססיבי, בעיקר של פסלים יוונים ורומאיים. דמייני את וינה בשנות ה־20 של המאה ה־19, שהייתה מלאה באוביקטים שהגיעו מיוון אל אירופה. אפשר לשער שהאספנות הייתה חלק מהרצון של פרויד להשתייך לחברה, כי הוא היגר לווינה״.

פרויד לא זכה להרבה הכרה במהלך ימי חייו, והיה דמות די בודדה. בפועל היו לו מעט מטופלים, ואפילו פחות חברים. כמובן שהיו לו מורים, תלמידים וחסידים שעימם קיים קשרים הדוקים, אבל רבות ממערכות היחסים הללו הסתיימו באקורד צורם, כמו לדוגמה החברות עם יוזף ברויר. כשאני חושבת על פרויד כעל איש גלמוד בקונטקסט האמנותי שאתה חוקר, מעניין לדמות את הפסלים שאסף לעצמו למאזינים או לרעים.

״זו פרשנות מעניינת, אבל אני מודה שאף פעם לא חשבתי על פרויד כעל איש בודד. הייתי מרותק על ידי הבחירות שלו, האופן שבו הוא אירגן את הפסלים בארונות שלו וכיצד הוא הציב אותם על שולחן העבודה שלו. הפסלים על שולחן העבודה היו הקהל של פרויד, כי הם היו מוצבים עם הפנים אליו, כאילו הם מתבוננים בו.

״לפני 15 שנים התחלתי להעתיק את הפסלים שפרויד אסף, ממש שיחזרתי אותם ויצרתי פסלים מוגדלים שלהם. כך נוצר לי אוסף משלי של פסלים של פרויד. זו הייתה דרך לבחון את הבחירות שלו, שחלקן היו מאוד מפורשות והתאימו לרעיונות שלו, למשל פסלים בעלי צורה פאלית. באמצעות המחקר הזה יצרתי בשנת 2013 את הפרויקט Dig, שבו התמקדתי בדמויות של שלושה חופרים: הפסיכואנליטיקאי כחופר, הארכיאולוג כמי שמוצא דברים ומנסה להבין מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, ואני הפסל שחופר בתוך חומרים״.

גם המיקום של הפרויקט הזה היה מאוד מעניין, הצבת אותו בבית קולנוע עזוב בלונדון. ממש המחשה של לא־מודע תרבותי שנעזב במחשכים, אם אנחנו ממשיכים עם המטאפורה הפסיכואנליטית 

״נכון, זה היה מבנה בן שתי קומות שנראה כמו אתר חפירה ארכיאולוגי, ותחתיתו הייתה מעין אזור ביצתי. זה התכתב עם ההבנה שלי של התפקיד שהלא־מודע משחק בתיאוריה הפסיכואנליטית, ושל התפקיד שממלאים אוביקטים בתוך הלא־מודע. החיבור שיצרתי עם העבודה הפיסולית שלי נגע גם בעניין של חלומות בהקיץ. בפסיכואנליזה, חלומות הם מפתחות, הזדמנות להרהור, וההרהור יכול להיות די פתוח ולא בהכרח פתור. אני מנסה להשאיר פתח עבור סיטואציות של חלימה כשאני יוצר, הן עבור עצמי והן עבור הצופים״.

בתערוכה הנוכחית, אומר סילבר, אפקט החלימה מתגשם בדמות פסלי המקהלה: ״יש קבוצה של פסלים ששרים, ואחד מחברי המקהלה פורש ושר שיר משל עצמו. גם השולחנות עם הרגליים המפוסלות בקומה העליונה, שעל גביהם ישנם עוד פסלים, מייצגים דמויות ורעיונות שונים – שולחן אחד עוסק בדמות הגולם, שולחן אחר עוסק בשירה או בפה, וכן הלאה. אני לא רוצה להציע פרשנויות מפורשות מדי למה שעומד מאחורי הפסלים, כי אני מעוניין להשאיר את החוויה פתוחה עבור הצופים״.


דניאל סילבר | מקהלה והשולחנות המהלכים
אוצר: ניקולה טרצי
CCA, צדוק הכהן 2, תל אביב
נעילה: 21.1

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden