כל מה שחשוב ויפה
דורון בדוח קרן, תוךמסע
דורון בדוח קרן, תוךמסע

סיכום 2022 / לכתוב, לאהוב, לחולל

2022 הייתה השנה שבה מעצבים - ויוצרות משדות אחרים - כתבו הכי הרבה, הודות לבינה המלאכותית ולמחוללי הדימויים. ולמרות הקלות הבלתי נתפשת ביצירת דימויים מרהיבים, מולטי דיסציפלינריות והשכלה רחבה הן עדיין הבסיס ליצירה בעלת משמעות

1.

לפני שמונה שנים העברתי בכנס ״דרך חיים דרך אגב״ של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הרצאה תחת הכותרת ״לכתוב, לאהוב, לתעד (ולהתמיד)״. סיפרתי את הסיפור של איך צמח שבוע האיור (זה היה ביום הפתיחה של שבוע האיור הראשון), ואחת השאלות שנגעתי בהן הייתה למה מעצבות ומעצבים לא כותבים? כששואלים את השאלה הזו מעצבים (ויוצרות משדות אחרים), התשובות שמקבלים הן התשובות הצפויות: ״אני מעצבת, אני לא יודעת לכתוב״, ״אני איש של דימויים, לא של מילים״, ״העבודה מדברת בעד עצמה״, וכן הלאה.

מה יש בכתיבה שכל כך מרתיע יוצרים, שאלתי אז. ויתרה מכך – למה מעצבות לא יכולות גם לעצב וגם לכתוב; להיות גם אנשי דימויים וגם אנשי מילים. ממה זה נובע?

ככל שהתעמקתי יותר בשאלה הגעתי לשתי מסקנות עיקריות. האחת, הצפויה, היא שזה נכון: אנחנו אנשי דימויים (בהכשרתי אי שם בניינטיז אני מעצב גרפי). או ליתר דיוק, אנחנו אנשי דימויים בין השאר כי אף אחד לא לימד אותנו להיות אנשים של מילים. הסיבה השנייה עקרונית יותר: ברגע שהטקסט כתוב שחור על גבי לבן, פיקסל על גבי מסך, אנחנו חייבים לעמוד מאחוריו. אנחנו חייבות לנמק אותו. אנחנו לא יכולים להגיד שמצד אחד זה ככה ומצד שני זה משהו אחר. אנחנו לא יכולים לאלתר תשובה לפי זהות השואל, המגיב או המתעניין.

לא. ברגע שאנחנו נדרשים לכתוב אנחנו צריכים לנקוט עמדה, לחשוב מה להגיד קודם, ומה אחר כך. מה חשוב יותר, ומה פחות. מה מעניין יותר, ומה פחות.  אבל האם זה לא מה שעומד בבסיס עיצוב: היררכיה, הבנה של מה חשוב יותר, מה פחות? ומה לא חשוב בכלל?

2.

אני בטוח שאם הייתי צריך להעביר את ההרצאה הזו היום, הבסיס שלה היה זהה, אבל הדגשים היו אחרים. שכן, זו לא תהיה הגזמה לקבוע שזו הייתה השנה שבה מעצבים – ויוצרות משדות אחרים – כתבו הכי הרבה אי פעם, והכל הודות לבינה המלאכותית ולמחוללי הדימויים. אני מודה, זה עדין בלתי נתפש מבחינתי שכדי לייצר דימוי מרהיב אני לא צריך לדעת פוטושופ או תוכנות גרפיות כאלו או אחרות, אלא פשוט לדעת לכתוב. לשלוט במילים. בשפה.

זה באמת בלתי נתפש: עד היום מעצבים הסתמכו על תוכנות גרפיות כדי ליצור דימויים. היום צריך לדעת לכתוב פרומפטים, לחשוב על קווים מנחים, על השאלות הנכונות, לדעת לנסח ביטויים מורכבים ומפורטים יותר או פחות, בהתאם לצורך. ומה שהכי מעניין אותי באופן אישי בכל הסיפור הזה הוא איך המהפך הזה ישנה את האופן שבו אנחנו חושבים על רעיונות.

אני מודה, זה עדין בלתי נתפש מבחינתי שכדי לייצר דימוי מרהיב אני לא צריך לדעת פוטושופ או תוכנות גרפיות כאלו או אחרות, אלא פשוט לדעת לכתוב. לשלוט במילים. בשפה

אחד היתרונות העיקריים של שימוש בפרומפטים הוא שהם יכולים לעזור לנו להעלות רעיונות שאולי לא היינו מעזים לחשוב עליהם אחרת. זה שימושי במיוחד כשאנחנו נדרשים לחשוב על מה שנקרא ״מחוץ לקופסה״, או סתם לפרוץ את הגבולות של מה שנחשב באופן מסורתי בלתי ניתן ליישום. היום אנחנו יכולים בכמה שניות להגיע לתוצר שלא יכולנו להגיע אליו קודם לכן אם היינו צריכים להסתמך על טכניקות או תבניות קיימות.

ואמנם, סביר להניח שרוב הקהל יסתפק בתוצר הראשון שהוא יקבל, בין אם זו גלידה שנראית כמו המבורגר או סצינה יום־יומית בסגנון אמנותי של צייר מפורסם. וזה גם ברור שככל שהבקשה או המידע שנזין למכונה יהיה פשוט ושטחי יותר, זה גם יהיה אופיו של התוצר שיתקבל. אבל, כשמדובר בקהילה היצירתית, העניינים הופכים להיות מורכבים יותר. למרות שחשיבה חזותית היא עדיין מיומנות רבת ערך, אנחנו צריכים ללמוד לאזן בינה לבין חשיבה טקסטואלית. ואם חשיבה חזותית הייתה באופן מסורתי בלב העיסוק של יצירת דימויים, היום זה כבר לא מספיק ואנחנו צריכים לדעת איך להעביר ביעילות את הרעיונות והמסרים שלנו בעזרת טקסט.

מה זה אומר בתכל׳ס? קודם כל להכיר את התחום שבו אנחנו פועלים. במובן הכי בסיסי, כדי להשתמש ברפרנס אנחנו קודם כל צריכות להכיר אותו. אנחנו צריכות לדעת להיות ספציפיים, דווקא בגלל האינסופיות של התוצרים. אנחנו צריכות לדעת כמו מי לחשוב, מי הדמות שהמכונה מייצרת בשמה את הדימויים. אנחנו צריכות להבין סמנטיקה ותחביר; שמיקום של מילה בפרומפט יכול לשנות את התוצאה שנקבל (ממש כמו במשפט ״רגיל״).

וכשאני קורא עכשיו את הפסקה האחרונה, המצב היום לא כזה שונה מהאופן שבו יוצרים פעלו עד היום – היררכיה, קונטקסט, ספציפיות וכן הלאה. פרומפט הוא קראפט לכל דבר, כמו כל טכניקה אמנותית אחרת, ולא בכדי שנייה אחרי שניתקל בתוצר מוצלח של מחוללי דימויים השאלה הראשונה שלנו תהיה מה היה הפרומפט. ומה שזה אומר מבחינת היוצרים, זה שאין לנו כבר הלוקסוס (ולא שהוא היה קיים קודם) להגיד ״אני איש של דימויים, לא של מילים״. זה כבר לא יעבוד.

יותר מזה, זה הכוח שלנו: לעשות חיבורים בין תחומים שונים, בין רפרנסים שונים, בין עולמות שונים. ומרות הקלות הבלתי נתפשת ביצירת דימויים, מולטי דיסציפלינריות והשכלה רחבה הן עדיין הבסיס ליצירה בעלת משמעות.

3. 

את ההרצאה ההיא, בבצלאל, לפני שמונה שנים, סיימתי עם הצעה: בואו נפתח קורס שההגשות והביקורת בו מתקיימות בכתיבה. כלומר, יש לוגו, יש בגד, יש אפליקציה, יש אוביקט, יש איור, יש משחק, יש סרטון, או כל תוצר אחר, אבל אין הגשה במובן המסורתי של סטודנטית שעומדת ליד העבודה שלה ומסבירה בעל פה אלא היא כותבת את מה שיש לה להגיד וכך היא מגישה את הפרויקט – תוצר עיצובי לצד טקסט.

והמרצה, לא צריך להגיע להגשה ותוך שניה לאלתר ולחשוב מה יש לו להגיד; גם הוא נדרש לחשוב ולהגיב בכתב. נכון, זה (הרבה) יותר עבודה, לשני הצדדים, אבל אין לי ספק שבטווח הארוך זה יוכיח את עצמו. אני לא טוען שצריך לשנות את כל שיטת הביקורות וההגשות, אבל אני בטוח שאם היה כזה קורס כולם היו יוצאים ממנו מורווחים. אז, ובמיוחד עכשיו.

אמרתי ב־2014 שאני מוכן למשימה ושהייתי שמח להעביר כזה קורס כבר בשנה הבאה. מאז עברו שמונה שנים ועכשיו זה פשוט מתבקש. מי מרים את הכפפה?

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אתי יפה

    תודה יובל על הדברים!
    מי שירים את הכפפה אכן יזכה!
    מאחלת הצלחה רבה!

  2. רותם

    אבל למה סטודנטית ומרצה גבר? קלישאת ה"רופא ואחות" /"מנהל ומזכירה". למה נפלת בזה בטקסט שלך על חשיבותן של מילים???

  3. נורית יובל

    אני חושבת שהמחשבים בלבלו אותכם. אני מאיירת, איירתי בימי עבודתי כ-140 ספרים, עיצבתי משחקים וחוברות עבודה. במקביל כתבתי כ-40 ספרים לילדים ומבוגרים, מאמרים, הרצאות ושירה, והייתי כותבת יותר לו היה זמן והכנסה מכתיבה. גם למדתי את שפת המחשבים שנולדו כתיבה ואיור הן שתי שפות שונות ויש אנשים הדוברים שתי שפות ויותר.
    הנושא המבקש להתבטא בורר לו את הלשון שבה נוח לו לעשות זאת, על היוצר רק להקשיב לו ולהנהיג אותו! וכמובן לשלוט באמצעי הביטוי הנבחר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden