ליאב מזרחי: ״העבודות של דני זקהיים עומדות במבחן הזמן״

באמצע אוגוסט האחרון קיבל ליאב מזרחי טלפון מעידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית. היא סיפרה לו שהיא בדיוק יושבת עם סיביל גולדפיינר, המייסדת והמנהלת של קום איל פו, שרוצה לייצר קולקציה לזכרו של האמן המנוח דני זקהיים, וביקשה את עזרתו ברעיונות לחיבור אמנותי לעניין. באותו הערב בדיוק העלתה אסתי זקהיים, אחותו של זקהיים, פוסט בפייסבוק, ובו סיפרה שהגיע לידיה ארגז עם עבודות, אביזרים ומכתבים של אחיה, וביקשה לדעת אם מישהו יודע מהיכן הגיע.

דני זקהיים, שנולד בשנת 1958 ומת בשנת 1994, היה אמן משמעותי ופורץ דרך שפעל במהלך שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90. הוא עסק בפיסול ובמיצג, ועבודותיו היו ברובן כאלה בעלות אופי ביקורתי. למרות שהיה דמות חשובה בסצנת האמנות המקומית דאז, מאז מותו הוא קצת נשכח, בין השאר כי אמו ביקשה להסתיר את העובדה שמת ממחלת האיידס. במלאת עשר שנים למותו אצרה דנה תגר הלר תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב, ומאז הוא כמעט ולא הוצג בכלל.

זקהיים היה נשוי לקרול גודין, שהקימה יחד עם גולדפיינר את המותג קום איל פו בשנת 1987 וניהלה אותו יחד איתה עד לשנת 2002. זקהיים, שהיה במקצועו גם פרסומאי, היה שותף מלא בהקמת המותג: הוא נתן לו את שמו וגם עיצב עבורו את הלוגו ראשון.

כשמזרחי קיבל את אותו הטלפון, שמו של זקהיים לא היה לו זר. ״נתקלתי בשם שלו בפעם הראשונה בשנת 2009״, הוא מספר, ״ומאז הצגתי עבודות שלו בכמה תערוכות שאצרתי. לא מתוך איזה רצון ספציפי להנציח דווקא אותו, אלא כי הנושאים של העבודות התאימו לנושאי התערוכה.

״בשנת 2015 אצרתי יחד עם אורן פישר תערוכת בחירות בגלריה משונע (גלריה שהקימו פישר ואנטון אברמוב ופעלה בדרום תל אביב אז), שבה הצגנו סרט שהוא יצר אודות ׳מפלגת בבל׳ – מפלגה פיקטיבית שהקים יחד עם אחותו אסתי בשנת 1984 לקראת הבחירות דאז. שנה אחר כך אצרתי בגלריה אינדי תערוכה בשם ׳בית יד לבנים׳ שעסקה בגברים וצבא, וגם שם היתה עבודה אחת שלו״.

הצליח להיות בכל מקום

מזרחי, בן 45, בוגר התואר הראשון באוניברסיטת חיפה והתואר השני בבצלאל, הוא מהאמנים והאוצרים היותר פעילים בסצנה המקומית. לאחרונה הציג תערוכת יחיד במשכן לאמנות בעין חרוד, בימים אלה הוא מציג בביאנלה לרישום בירושלים, וביוני הוא עתיד לאצור תערוכה גדולה של אמנות ישראלית בברלין. לצד זה הוא גם מלמד מזה שנים – בעבר לימד בתלמה ילין והיום הוא מרכז את מגמת האמנות ומחנך בתיכון האנתרופוסופי זומר ברמת גן, וגם מלמד במכללת אמונה בירושלים. במקביל הוא גם מדריך טיולים במצרים.

״אני באמת חושב שהעבודות שלו היו טובות, לפחות בהקשרים הפוליטיים שלהם״, אומר מזרחי על זקהיים. ״וזה מעניין לחשוב לאן כל זה היה הולך אם הוא היה חי היום. אני מרגיש שפעם לפרפורמנס היה יותר מקום. אולי זו רק הרגשה, אבל אצלנו בארץ כמעט ולא היו, וגם עכשיו אין ממש, אמני פרפורמנס משמעותיים.

״הדור שדני היה שייך לו, יחד עם אמנים כמו אורי קצנשטיין, חוני המעגל ועדינה בר־און, היה כזה שפחות פחד שיתייגו את העבודות שלהם כפרובוקציה. דני באמת הצליח להיות אז בכל מקום – לא רק בתל אביב. הוא הופיע עם המיצגים שלו בכל הארץ והיה חשוף להרבה סוגים של קהלים״.

את הארגז המדובר, שממנו יצאה התערוכה ״אני אמן ציוני בארץ ישראל״ שמוצגת בימים אלה בחנות של קום איל פו בנמל תל אביב, מצא במקרה בחור בשם כפיר גנון בראשון לציון, במקום שאליו באים בדרך כלל לפרוק מחסנים וכמויות גדולות של פסולת שאין בה צורך. הוא ראה שהארגז נראה שמור במיוחד והבין שלא מדובר בעוד סתם זבל. כשפתח אותו הוא גילה תלבושות ומכתבים שונים, ודרך שם המשפחה אליו היו ממוענים המכתבים איתר את אסתי זקהיים, אחותו של דני, והשיב לה את התכולה.

״היו בו בגדים, צילומים מודפסים על קאפות, והמון מכתבים״, מספר מזרחי. ״המכתבים היו כאלה שנשלחו אליו, רבים מהם בתקופה שבה למד בקנדה. חלקם הגדול היה מאסתי, שהיתה אז תלמידת תיכון בתלמה ילין. היו גם כמה מכתבים אישיים יותר של חברים וכאלה שאולי גם היו מאהבים.

״כשהבנו שיש בו חומרים לייצר תערוכה שלמה, הלכתי להיפגש גם עם אמו ורדה, שאספה במהלך השנים כמות גדולה של חומרי עיתונות שפורסמו אודות בנה – גם בתקופה שבה עוד היה חי וגם אחרי מותו. היו שם גם מסמכים, והזמנות וקטלוגים, ובעצם כל דבר שאפשר היה לשמור״.

דווקא הוא, שלמד ארבע שנים בקנדה, התעסק מאז שחזר אך ורק במה שקורה כאן. הוא לא ניסה לצאת החוצה לעולם או לעבוד עם סמלים בינלאומיים. להפך. הוא עבד עם מדי צבא ומגן דוד ומסכות אב״כ

כשצלל מזרחי אל תוך המסמכים, הכתבות והמכתבים הוא הבין עד כמה היה זקהיים אמן משמעותי בתקופתו. ״עם מותו לא היה עיתון אחד שלא כתב עליו. מעיתונים מקומיים תל אביביים, דרך מעריב וכלה בג׳רוזלם פוסט. עבורי זו היתה חשיפה למישהו עם גוף עבודות עשיר. דרך הכתבות נחשפתי לפעולות שהוא עשה ולא הכרתי, לאמירות שלו וגם לאופן שבו הוא הצליח לגעת בקהל וידע לעבוד עם התקשורת באותה התקופה.

״האמנות של זקהיים, בניגוד לרוב האמנות שנוצרה בארץ באותה התקופה, לא היתה מושגית בכלל. זה לא היה מצר־נצר והחלפת אדמות, זה היה זין ומגן דוד וצבא. הכל אין יור פייס. בכתבות שכתבו עליו בסוף שנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90 עולה וחוזר כל הזמן המושג פוסט מודרניזם. הוא עבד באופן פוסט מודרני גם מבחינת המדיומים והערבוב ביניהם, וגם מבחינת היכולת לפרש את העבודות, שתמיד אפשר היה להגיד עליהן שהן גם וגם וגם״.

אחת העבודות שאליהן נחשף מזרחי במהלך העבודה על התערוכה היתה מיצג שיצר זקהיים במעבר הגבול ניצנה, יחד עם ידיד רובין וענת שן (שגם הקימה עם זקהיים ועם תמר רבן את עמותת ״מקלט 209״ שביקשה לקדם את אמנות המיצג בישראל). ״במיצג הם לבשו חליפה שצד אחד שלה הוא דגל ישראל והצד השני שלה הוא דגל מצרים, ורקדו לצלילי שיר של טשרניחובסקי שהולחן למוזיקה ערבית. אני לא בטוח שזו עבודה שאפשר היה לעשות היום״.

עוד פרט מעניין אודות זקהיים שגילה מזרחי מחומרי העיתונות הוא העובדה שיצירה שהכיר כילד היתה בעצם יצירת מחווה שנעשתה עבורו. ״על כביש 2 בדרך לחיפה היה במשך שנים כסא אדום שהוצב לצד הדרך. גם בתור ילד וגם בתור נער תמיד הסתכלתי עליו ולא לגמרי הבנתי מה הוא עושה שם אבל הוא נגע לליבי. עכשיו הבנתי שמדובר בעבודה שעשה אחד מתלמידיו של דני לזכרו. היא כבר לא נמצאת שם כי כנראה נהרסה בגלל תנאי מזג אוויר, אבל זו היתה עבורי איזו סגירת מעגל״.

על פי מה שמספרת אסתי זקהיים, אחיה ידע שהוא נשא HIV כבר משנת 1986, אבל לא סיפר. ״כשיודעים את העובדה הזו חלק מהעבודות שלו נקראות בצורה אחרת. בקטלוג של הביאנלה לפיסול בעין הוד שהתקיימה בשנת 1992 מצאתי עבודה שבה הוא פיסל כסא שעומד למרגלות קבר. אחת מעבודות הפרפורמנס שלו היתה ארוחת לוויה שהוא ערך לעצמו. שולחן האוכל כוסה בבד אדום ועליו הוצבו אינפוזיות. הרבה מהעבודות האחרונות שלו עוסקות בקבורה ובכדים״.

את כל החומרים, העבודות והאינפורמציה היה צריך מזרחי לאגד לידי תערוכה שמוצגת, בסופו של דבר, בחלל שהוא חנות בגדים. במקביל, עיצב המותג קולקציה של ארבעה פריטים בהשראת עבודותיו של זקהיים שמוצגים לצד העבודות וגם עומדים למכירה. ״עבדנו עם החלל. זו לא קוביה לבנה אבל הקשר שלו לחנות ולמקום הוא גם חלק מהעניין. לא באמת היתה אצלו הפרדה בין החיים לאמנות וכך גם נראית התערוכה.

״הייתי שמח לעבוד על משהו יותר מקיף, לקחת שנתיים־שלוש ולאסוף חומרים ברצינות. אני חושב שיש בעבודה שלו פוטנציאל לתערוכה שהיא חשובה גם בציר הזמן הנוכחי בשדה האמנות. הוא נגע בכל כך הרבה דברים שקשורים בתרבות ישראלית – משהו שאמנים ישראליים עכשוויים לא עושים היום באותה המידה. דווקא הוא, שלמד ארבע שנים בקנדה, התעסק מאז שחזר אך ורק במה שקורה כאן. הוא לא ניסה לצאת החוצה לעולם או לעבוד עם סמלים בינלאומיים. להפך. הוא עבד עם מדי צבא ומגן דוד ומסכות אב״כ. כל מה שהוא השתמש בו היה סמלי באופן מקומי.

״העבודות שלו עומדות במבחן הזמן ובאידיאל, התערוכה הזאת היא סוג של פרזנטציה, הצעה לתערוכה גדולה יותר, אולי מוזיאלית. הייתי רוצה לעשות שחזורים של המיצגים שלו, חדרים נפרדים שבכל אחד מהם יהיה פרפורמנס אחר עם רקדנים ונגנים. במקביל, הייתי שמח גם לצלול לעבודה מחקרית יותר מעמיקה, לחזור אחורה בזמן, לשוחח עם אנשים שהכירו ועבדו איתו, ואולי ככה גם לגלות מאיפה הגיע הארגז לראשון לציון״.

---

דני זקהיים | אני אמן ציוני בארץ ישראל
אוצר: ליאב מזרחי
קום איל פו, האנגר 26, נמל תל אביב
נעילה: 31.1