כל מה שחשוב ויפה
מוסא חדיד בסרטו של דיוויד אוסיט, Mayor
מוסא חדיד בסרטו של דיוויד אוסיט, Mayor

Mayor: איך זה להיות ראש עיר כשאין לך מדינה

״העבודה שלי היתה לראות או להראות את הטרגיות בבנאליות״, אומר הבמאי דיוויד אוסיט על סרטו Mayor, שמלווה את מוסא חדיד, ראש העיר של רמאללה, לקראת הקרנת הסרט בנוכחותו בבית של סולידריות בת״א

למוסא חדיד, ראש העיר של רמאללה, יש סדר יום עמוס, אקלקטי, ובלתי צפוי. זה משפט בנאלי שאפשר להגיד על סדר היום של כמעט כל ראשי הערים בעולם, אבל בכל זאת יש ביום־יום שלו או בעיר שלו משהו קצת אחר. רמאללה, עיר של תרבות, פסטיבלים, בתי קפה, ברים, צעירים, היא גם עיר שנתונה תחת כיבוש. היא עיר מרכזית שאיננה בירה של שום מקום, עיר שמתקיימת מבלי שיש לה מדינה. איך עושים את זה? 

בסרט Mayor סרט עטור פרסים, הבמאי והעורך דיוויד אוסיט, מלווה את ראש העיר בתקופת הכהונה השנייה שלו כראש העיר. הוא משתתף בישיבות של העירייה, בחגיגות הכריסמס בעיר, מסתובב איתו בכיכר המפוארת עם המזרקה החדשה, בהיכל העיר המפואר, וגם בשכונות הישנות שזקוקות נואשות למדרכות חדשות.

הוא נוסע איתו לראות את ״שולי העיר״: מיידי האבנים, ירי של חיילים, התנחלויות שחונקות אותה. הוא מתעד ויכוחים בין חברי המועצה העירונית – איך להתייחס לדוגמה לביקור הצפוי של הנסיך ויליאם ברשות הפלסטינית ובישראל (״הוא מתעניין רק בספורט – שום דבר אחר לא מעניין אותו״, ״הבריטים אחראים מרכזיים למצב שלנו היום״, ״העובדה שנתנגד לביקור לא תשנה כלום״).

ובאחד מהרגעים הטעונים ביותר הוא מוצא את עצמו יחד עם עובדי העיריה בתוך הבניין הסגור כשהם צופים בדריכות על חיילים ישראלים שמקיפים אותו. האורות כמעט כבויים, שומרים על שקט דרוך, מתלבטים מה לעשות אם הם יפלשו גם אל תוך הבניין עצמו, מטפלים בעיתונאי שנפגע מגז מדמיע שהחיילים פזרו. 

מהתיעוד הזה של היומיום העירוני עולה דמות של מנהיג שקול וכריזמטי, פורץ דרך, שלא מהסס לפתוח מורכבות וקשיים בקול רם, עוסק בפרטים הקטנים ביותר של החיים העירוניים, מבלי לוותר על התמונה הגדולה. ראש של עיר שהיומיום שלה עשוי מהמתח הזה שבין עירוניות מתחדשת ומלאת חיים, לבין היותה עיר בלי מדינה שאליה היא שייכת.

כמעט יכול לחשוב שאין כיבוש

הסרט Mayor יוקרן השבוע בתל אביב וברמאללה בנוכחות אוסיט. לקראת ההקרנה נפגשתי איתו לשיחת וידאו ודיברנו על תהליך העבודה על הסרט, על התבוננות בעיר פלסטינית בעיניים שהן ״לא מכאן״, ועל הניסיון לספר סיפור על עיר פלסטינית בדרך שעדיין לא סופרה. 

יעל: אני רוצה להתחיל משאלה שמוסא, ראש העיר, שואל אותך באמצע הסרט. הוא שואל אותך ״דיוויד, אתה חושב שאנשים בארצות הברית מתעניינים במה שקורה אצלנו? ואתה, כמעט בלי להסס, אומר לו בפשטות, ״אני חושב שלא״. יש שתיקה ארוכה אחרי התשובה שלך, ניכר שקשה לו מאוד לשמוע אותה. היא קיומית בשבילו. לוקח לו כמה דקות עד שהוא שוב מתחיל לדבר. 

אני רוצה לשאול אותך כמעט אותה שאלה. אתה במאי מניו יורק, שלא קשור למקום, איך הפרויקט הזה התחיל? למה החיים של ראש העיר ותושביה עניינו אותך? מאיפה בשבילך התחיל הסרט?

דיוויד: בשבילי זה התחיל כשערכתי סרט של במאי פלסטיני, מוהנד יאקובי בשם Off Frame. הגעתי לרמאללה לכמה שבועות לעבוד איתו ומאוד הופתעתי. ראיתי את בתי הקפה, הברים, וויי־פיי ציבורי, בכל מקום בעיר היה משהו חדש. הרגשתי שזה מקום שאתה כמעט יכול לחשוב שאין כיבוש.

הבנתי שרמאללה זה המקום היחיד בגדה המערבית שיש לה משאבים שמאפשרים לרגעים קצרים ליצור את ההרגשה הזו. יש לה את המשאבים לתת אפילו רק לרגעים את ההקלה הזו מהכיבוש. ואז אנשים אמרו לי שראש העיר החדש הוא אחת הסיבות לכך שיש כל כך הרבה שינויים ודברים חדשים בעיר. 

והסרט שואל שאלה שהייתי עסוק בה, איך זה להיות ראש עיר כשאין לך מדינה. איך זה לנהל אותה כשהאדמה שלך תחת שליטה, שמה שאתה בונה הוא תחת מגבלות. מה זה עושה לתחושה שלך, ל״תחושת העיר״ של אנשים, ולתחושות של פטריוטיות. עם זה התחלתי את הסרט.

ואז הגיעו עוד שאלות, כי אם אתה צריך לנהל עיר תחת כיבוש, אתה הופך להיות מן מסנג׳ר לעולם, שזה לא תפקיד של ראש עיר בדרך כלל. אבל הוא צריך לפנות לקהילה הבינלאומית כדי לעשות דברים עירוניים כמו לדוגמה להשיג אישור לבנות בית קברות לעיר.

ורציתי לשים פוקוס על זה, כי כאמריקאי שהוא לא פלסטיני ולא ישראלי, אני מרגיש שהמסגור של פלסטין בארצות הברית הוא בשתי דרכים. האחת כמקום של טרוריסטים שרוצים להרוג יהודים, שזה פריימינג שאני לא מסכים איתו. מיסגור אחר הוא כקורבנות של הכיבוש. ולמרות שאני חושב שזה נכון, אני חושב שזה לא מורכב מספיק.

רציתי להראות דימוי אחר של פלסטין, רציתי סרט שלא נראה כמו כל סרט דוקומנטרי על המקום הזה. רציתי משהו מהמסורת של תור הזהב של הוליווד, ורציתי מישהו שיספר את הסיפור. וכשמסתכלים על מוסא ראש העיר, הוא נראה כמו גרי קופר. רציתי שאנשים יראו אנושיות במקום שיש על זה מגבלות.

רציתי להראות דימוי אחר של פלסטין; סרט שלא נראה כמו כל סרט דוקומנטרי על המקום הזה; משהו מהמסורת של תור הזהב של הוליווד; ומישהו שיספר את הסיפור. וכשמסתכלים על מוסא ראש העיר, הוא נראה כמו גרי קופר. רציתי שאנשים יראו אנושיות במקום שיש על זה מגבלות

יעל: כמה זמן זה לקח לעשות את הסרט? אני מניחה שהיית שם הרבה זמן. 

דיוויד: באתי והלכתי כמה פעמים. לא רציתי להישאר הרבה מדי זמן כדי לא לאבד את תחושת הפליאה שהיתה לי כאאוטסיידר שמתבונן בעיר. הרגשתי שאני צריך להיות אאוטסיידר כדי לעשות את הסרט הזה, ואם זה היה מרגיש יותר מדי כמו מקום מוכר, כמו בית, הייתי מאבד את הפרספקטיבה על האופן שבו אנשים חיים שם את היומיום.

בשביל אנשים ברמאללה הכיבוש הוא החיים, אין שום דבר בסרט שלי שהם לא יודעים. אני מצלם דברים שמבחינתם הם בנאליים. אבל לא עשיתי את הסרט בשבילם, אלא בשביל אנשים מחוץ לגדה המערבית. העבודה שלי כפילם־מייקר היתה לראות או להראות את הטרגיות בבנאליות. וכשאני אומר בנאליות, אני מתכוון לכל החלקים של חיי היום־יום שנעשים קשים תחת הכיבוש. כל הדברים הקטנים האלה שאתה לא יכול לעשות, כמו לדוגמה שתוכל להקים כיכר בדאון טאון, ושתוכל לאכול שם ארוחת ערב. 

אלו הדברים שרציתי שתהיה לי פרספקטיבה עליהם, ולכן באתי והלכתי. וסיבה נוספת היתה שעשיתי הכל בעצמי: הייתי הצלם, והבמאי, והמפיק, והגעתי כל פעם לאפיסת כוחות פיזית ונפשית, ואז ידעתי שאני צריך ללכת הביתה. וההלוך וחזור הזה לקח שלוש שנים וחצי.

מעולם לא רציתי להיות ביוגרף של רמאללה

יעל: כשאנחנו שומעים על רמאללה כאן, הרבה פעמים הדימוי הוא של עיר של צעירים ושל תרבות; פסטיבלי מוזיקה, פסטיבל ג׳אז, פסטיבל קולנוע, כל האינטנסיביות התרבותית הזו. ואתה בחרת לא לשים את זה בפנים, כמעט לא.

אתה בוחר לצלם לדוגמה את העיר חוגגת כריסמס, אבל לא את הדברים האדג׳יים האלה. גם לא את בתי הקפה והברים שהזכרת. וזה סקרן אותי הבחירה הזו.

דיוויד אוסיט. צילום: מ״ל

דיוויד אוסיט. צילום: מ״ל

דיוויד: כן, כשהתחלתי לצלם היתה לי את ההתלבטות הזו. כי רמאללה שהתאהבתי בה בהתחלה היתה בדיוק הרמאללה הזו שתיארת, וזה מאוד ריגש אותי, זו היתה ההתנסות הראשונה שלי בעיר. אבל כמו שתל אביב או ירושלים הן לא ערים רק עם סוג אחד של התנסויות, ככה רמאללה. וככל שצילמתי את מוסא יותר ככה החלטתי שהפריים יהיה דרך ההתנסות שלו. 

ולכן צילמתי את כל העניינים המוניציפליים, כריסמס, איסטר, וכל הדברים שראש העיר צריך לנהל כראש עיר נוצרי של עיר נוצרית בפלסטין, וזה חשוב לו, לזהות שלו, לזהות של העיר. רציתי להתמקד במה שהוא עושה. ולכן נמנעתי מכל מה שהאחרים רצו שאעשה בסרט, שזה להיות ביוגרף של רמאללה. מעולם לא רציתי לעשות את זה; אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יודע מספיק על העיר, אני לא איש שחי בה.

יעל: הסרט מתחיל עם דיון בעירייה על איך למתג את העיר, ועם שיחה שלו עם סטודנטים. הוא אומר להם שלהיות ראש העיר זה הדבר הכי יפה שאפשר לעשות. הוא אומר: שמעתי הרבה אנשים שמתנגדים לממשלה, שרוצים להחליף אותה, שמתגעגעים לימים לפניה, אבל אף אחד לא אומר את זה על העיר. העיר והממשלה הן לא אותו דבר. וחשבתי על ההתחלה הזו של הסרט, כי אתה עושה משהו בסרט עם המיתוג הזה. וגם עם ההחלפה הזו בין עיר ומדינה, או ראש עיר וראש מדינה.

בישיבה ההיא הם מנסים לחשוב איך למתג את העיר, הם רוצים לעשות מיתוג של עיר יפהפיה, עכשווית, דינמית, חיים טובים. ואתה יושב שם עם המצלמה שלך ואתה יכול לעזור להם בזה, ואתה עושה את ההפך ואותו דבר בו זמנית. 

רציתי להתמקד במה שמוסא עושה, ולכן נמנעתי מכל מה שהאחרים רצו שאעשה בסרט, שזה להיות ביוגרף של רמאללה. מעולם לא רציתי לעשות את זה; אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יודע מספיק על העיר, אני לא איש שחי בה

דיוויד: הסצנה הזו פותחת את הסרט מתוך ניסיון לעשות משהו אחר, בדרך קולנועית אחרת. זו שאלה רצינית עד כמה זה אפשרי עבור פלסטינים למתג את הערים שלהם, האם יכולה להיות להם אג׳נסי על איך נראות הערים שלהם כשהם אפילו לא יכולים לשלוט בערים שלהם.

ראש העיר והצוות שלו מנסים ליצור דימוי של העיר שלהם לעולם, אבל אז איפשהו באמצע ראש העיר שואל אותי את השאלה שהזכרת, אם אנשים בארצות הברית מתעניינים בחיים שלהם. זה כאילו לא משנה מה הפלסטינים עושים כי הם לא מובילים את הנרטיב על מהי פלסטין ועל מה היא לא. המדיה המערבית מובילה את הסיפור, המדיה הישראלית, אבל לא המדיה הפלסטינית. זו אחת הסיבות שעשיתי את הסרט. רציתי להוסיף מורכבות על התפיסה של מה זו פלסטין.

יעל: עכשיו אתה עושה המרה בין פלסטין ורמאללה. לפעמים זה סרט על רמאללה ולפעמים רמאללה היא פלסטין, אבל רמאללה היא לא פלסטין, זה קשר יותר מורכב ביניהן. 

דיוויד: אני חושב שזה הבלבול שנוצר כשאין גבולות קיימים, או אבחנות ברורות. אנחנו מחפשים גבולות, לפעמים כשאנחנו צעירים אנחנו רוצים לבדוק אותם, לפעמים אנחנו רוצים אותם כדי להרגיש בטוחים, לכן אנחנו צריכים גבולות. אבל זה לא המצב בפלסטין.

יעל: הסתקרנתי מהבחירות של הפסקול של הסרט. לפעמים המוזיקה היתה קלאסית ושלווה, כאילו לא מכאן, ולפעמים זה היה אפילו יותר מסקרן כי רואים על המסך אנשים רוקדים ולפי הריקוד ברור שהמוזיקה שהם שומעים מלאת אנרגיה, אבל אתה לא נותן לנו לשמוע אותה, ובמקומה שמת מוסיקה ווקאלית שקטה. 

דיוויד: כן, המוזיקה היתה חלק חשוב בעבודה על הסרט. רציתי שהמוזיקה תערער את הצופים. הדבר האחרון שרציתי שהמוזיקה תהיה ״מוזיקה אופיינית למזרח התיכון״, כמו שתמיד בדימוי של המקום הזה יש גמל, שקיעה, מוסלמי מתפלל ומוזיקה ים תיכונית; שהסאונד המזרח־תיכוני נכנס אתה לא יכול להכניס דימוי חדש מעבר למסורת של מאות שנים של דימויים אוריינטליים.

רציתי לשבור את המבט האוריינטליסטי של המערב, בעיקר על ערבים, ולשים מוזיקה שבאה מכל מקום אחר בעולם מלבד המזרח התיכון. המוזיקה הפותחת והסוגרת את הסרט, על רקע מונטאז׳ של רמאללה, היא מוסיקה קלאסית של מלחין יפני. וזה משמעותי בשבילי, כי זה הרגע שבו אני יכול לשמוע את האופן שבו ההנחות המוקדמות של הצופים נשברות: על מה הסרט יהיה, איזה סוג של סיפור או סרט זה הולך להיות. 

יעל: זו הפעם הראשונה שהסרט יוקרן ברמאלה?

דיוויד: כן, הסרט בן שנתיים, אבל בגלל הקוביד לא יכולנו להקרין אותו. אני מאוד נרגש לחזור לשם, ולפגוש שוב את ראש העיר אחרי הרבה זמן, אבל לא עשיתי את הסרט בשבילם, אמרתי את זה כל הזמן באופן ברור. עשיתי אותו בשביל לספר סיפור אחר בתוך הדימוי השטוח שיש לנו. אני נדהם מהתגובות של אנשים בארצות הברית לסרט, ואני מקווה שזה ימשיך, ואנשים ימשיכו להגיב. ואני מאוד סקרן לראות איך יקבלו אותו בתל אביב. 


Mayor
במאי: דיוויד אוסיט
127 דקות, ארצות הברית, 2020
הקרנה בנוכחות הבמאי: יום שלישי 17.1 בשעה 19:30, בית של סולידריות, בית רומנו, תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden