אלונה רודה מייצרת בגלריה רוזנפלד סימפוניה של עיר

ענבל: הי אלונה, מה נשמע בברלין?

אלונה: אפור וקריר, כצפוי

ענבל: בדיוק חזרת משהות בארץ להקמה ופתיחת התערוכה בגלריה רוזנפלד. איך היה הביקור?

אלונה: תמיד כיף חיים בתל אביב, אבל הפעם באמת הייתה מיוחדת. זו סדרה חדשה של עבודות וסוג אחר של הקמה, עם הרבה אתגרים והפתעות. כיף לראות את הדימויים עולים על מסכים גדולים, לשמוע את הקולות מתערבבים ולראות את הקהלים השונים מגיבים. הייתי מושכת עוד זמן בארץ אם הייתי יכולה

ענבל: מה מחזיר אותך לברלין?

אלונה: הייתי צריכה להתחיל לעבוד על עיצוב במה ותלבושות של עבודת תיאטרון חדשה עם במאי שוויצרי בשם צינו וויי. החזרות התחילו ממש עכשיו, והבכורה במרץ. ועוד הרצאות, סיורים, ביקורי שטח ושלל מחויבויות אחרות שהצטברו בזמן שלא הייתי. Multi-tasking comes with the job

ענבל: נשמע מעניין ומאוד אחר ממה שאת מציגה בתל אביב. ספרי קצת על התערוכה CITY DUMMIES?

אלונה: התערוכה היא ניסיון ראשון לשים סוג חדש של עבודות יחד. היא תוצר של מאמץ משותף בשנה האחרונה יחד עם שותפי לחיים ראשיד מורו, שהיה מעורב כמעט בכל חלק בפרויקט. בפועל, מדובר בסדרה של קליפים קצרים, מדמים פני מציאות מצולמת, אבל עשויים כולם, מא׳ עד ת׳ – במחשב. הסצנות שמופיעות כולן מדמות חלקי עיר לילית, ודברים משונים יותר או פחות שקורים בתוכה. כל העבודות מרכיבות יחד מעין פאזל מודולרי, משחקי באופיו. כל אחת גם עומדת בפני עצמה, וגם נמצאת ביחס לאחרות בחלל. בדמיון שלי, נוצרת מעין סימפוניה של עיר

ענבל: אני יכולה לומר שהיה לי קשה להחליט אם יש שם צילום וידאו אמיתי משולב בעבודת אנימציה או רק אנימציה. זה עובר מאוד מציאותי. אפשר להרגיש שיש מין קונצרט בחלל, שנוצר מפס הקול של שלושת העבודות שמוצגות בחלל המרכזי, וקונצרט תנועתי ממה שזז ועף ועולה ויורד. את יוצרת גם את פס הקול?

אלונה: ברוב העבודות שלי יש סאונד ו/או מוזיקה, מעצם האהבה הגדולה שלי לדבר. בתערוכה, בעבודה אחת – (The Juicer (Late Shift – מככבת מוזיקה של ראשיד, טראק קיים שהיה קיים והתאים לעיקרון של אורגן האורות שיש בעבודה. זו העבודה הראשונה בתערוכה.

בעבודה האחרונה בתערוכה, Runway Freefall, היחידה שממש יושבת על ציר זמן – עיבוד עכשווי של דפנה קינן לשיר מ־1959 בשם Sleep Walk של Santo and Johnny, צמד אחים שהופיעו יחד וכתבו כמה שלאגרים לא קטנים. גם ראשיד וגם דפנה היו מעורבים לא רק בשירים הללו, אלא בכל עיצוב הפסקול. כל התערוכה (והעבודה שלי בכלל) עוסקת באור, סאונד ותנועה, ההשפעה ההדדית שלהם אחד על השני, וכפועל יוצא, גם עלינו כצופים

ענבל: איך את מתחילה לעבוד על יצירה כמו The juicer לדוגמה? מהיכן מגיע הרעיון?

אלונה: The Juicer באמת היה הניסיון הראשון להבין איך להשתמש בטכנולוגיה שבה בחרתי להשתמש. האירוע שמתרחש: טרנזיט שנכנס לפריים, דלתותיו נפתחות, ובפנים מופע אורות של קורקינטים דחוסים. אחרי שהמוזיקה מנגנת במשך 30 שניות והאורות האחוריים של הקורקינטים משחקים מספיק זמן, הדלתות נסגרות והרכב נעלם באופק.

האירוע חוזר על עצמו בווריאציות כמה פעמים; כל פעם קצת אחרת, או הרבה אחרת, אבל העיקרון נשמר. העבודה הזו היא מבחינתי ה־blueprint של הסדרה: דרכה למדתי ולמדנו המון על איך לעבוד עם התוכנה (Unreal Engine), ומה מעניין אותי לעשות בה.

הרעיון לעבודה התחיל ברחוב. בברלין, בשונה מתל אביב, האיסוף של הקורקינטים הוא בטרניזיטים כאלו, בדרך כלל של מרצדס (Sprinter). נוצר משהו בחלל הפנימי של הרכבים בלילה, שמרגיש כמעט כמו מסיבה. השם של העבודה מגיע מהמקצוע: חברת Lime קוראת לאוספי הקורקינטים Juicers, וכמובן ככל שהם אוספים יותר קורקינטים – הם יכולים לסחוט תשלום יותר גבוה על עבודתם.

אני מתקשה לקחת את עצמי ברצינות ועוד יותר מתקשה להבין למה זה הסטנדרט. בסה״כ אנחנו עושים אמנות, לא משנים את העולם. מה שהכי חשוב עבורי הוא להפתיע את עצמי. אם זה מפתיע גם את הסובבים אותי, הצלחתי

ענבל: מה עניין אותך לעשות באמצעות תוכנה?

אלונה: קודם כל, התחלתי להבין כמה רחוק היא יכולה ללכת באפשרויות שלה לדמות מציאות.

הפסקתי לעשות עבודות וידאו לפני כמה שנים כבר, מתוך תסכול מהמגבלות של העבודה בתהליך. כשמצלמים, צריך לדעת כמעט בדיוק מה רוצים מראש. דרוש תכנון מדויק, יש זמן מוגבל לצלם, ואז נשארים עם חומר הגלם ביד. יש גבול למה אפשר לעשות בעריכה. אי אפשר להמציא את החומרים מחדש.

מה שמתאפשר פה הוא תהליך הרבה יותר גמיש – אפילו גמיש עד אינסוף – שבו אפשר לנסח רעיונות, כיוונים, פעולות – בכל רגע נתון. ניגשתי לזה כמו שאני ניגשת לצילומים של עבודה, רק שכל יום מחדש אני יכולה לשנות את דעתי, לשחק, להפוך, לשנע כל אלמנט שרק בא לי. תוך כדי עבודה על הפרויקט, לא הייתה ברירה והיינו חייבים לגדול ולגייס עוד עובדים. באיזשהו שלב הם התחילו לפחד ממני בכל פעם שאמרתי ״יש לי רעיון…״ כי אי אפשר היה לדעת לאן זה יילך. תענוג

ענבל: כמה אנשים עבדו על הפרויקט?

אלונה: בחודשים האחרונים היינו ארבעה, ועם קצת אקסטרה אאוטסורסינג מחוץ לסטודיו של דברים מסוימים

ענבל: סטודיו ממש… איך מגייסים תקציב לכזה פרויקט?

אלונה: הדברים לא תוכננו כך אבל זה היה מעיין כדור שלג של עבודה. זו תוכנה בהתהוות, מדובר בתהליך למידה עבור כולם. היה לי סכום כסף מגרמניה עבור ההתחלה, ושאר הכסף הושקע מפרויקטים אחרים. זה גם מה שאני עושה עכשיו לכסות את ההוצאות. זה שונה מאיך שאני רגילה לעבוד. בדרך כלל אני עובדת מול מוסדות על עבודות מוזמנות. פה במודע ומבחירה, לקחתי סיכון שאפשר לקרוא לו סיכון מחושב לעבוד באופן עצמאי. היה דרוש פה חופש מוחלט לצלול לעומק הדברים בלי מגבלות של ייעוד. נראה שזה מוכיח את עצמו.

לטובת התערוכה חברנו ל־Niio – סטארט־אפ ישראלי שעוסק בניהול קבצי אמנות דיגיטלית, אונליין ואופליין. לא היינו יכולים לעשות את זה בלעדיהם, והפורמט שהם מציעים מאוד מתאים לרוח העבודה. בנוסף עשינו מכירות מוקדמות, ועוד ועוד. מסובך, אבל שווה כל רגע

ענבל: נהדר לראות שמצליחים למצוא את התקציב לעשות אמנות ברמה הזו. דיברנו על הקונצרט, אבל יש גם הרבה הומור בעבודה – המאפרה על העמודים שעולים ויורדים, הקורקינטים שיוצאים לדייט ומעופפים כמו יתושים, הרחפן שמשמיד כספומטים באקט אלים אבל מספק

אלונה: ככה יצא 🙂

יש לי מלא פנטזיות, שאת רובן אי אפשר להגשים. וזה התחיל לאחרונה מאד לתסכל אותי. אז פה אפשר קצת יותר חופש. לפוצץ כספומטים, לסנכרן פנסי רחוב עם ריקוד של זוג קורקינטים, להפיל מבול של קורקינטים מהשמיים

ענבל: זה לא מכוון?

אלונה: זו הערה או אמירה שאני שומעת הרבה לאחרונה סביב העבודה הזו. נראה שיש איזה חסך בהומור באמנות. במקרה שלי, אני חושבת שזה יוצא ככה יותר מאשר משהו מכוון. נראה לי שעם הגיל – שמתקדם – אני מצליחה לשמור יותר מרחק מהמציאות ולהשתמש במה שיש לי (דמיון?) כדי לשנות אותה אפילו לרגע.

לפני שמצאתי את CITY DUMMIES כשם התערוכה, קראו לסדרה Unreal Studies. המושג של Study – כזה שמשתמשים בו לתאר רישום מהתבוננות, הרבה פעמים למשל רישום אדריכלי – הוא רלוונטי כאן. הגיגים על העולם בו אנחנו חיים ממש כרגע

ענבל: ההומור הוא מה שחיבר אותי לעבודה, במיוחד כשלרוב אנחנו רואים שימוש בטכנולוגיית תלת ממד ליצור עולם מאוד אפל, ואצלך יש לזה טוויסט שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי

אלונה: כן, אני מתקשה לקחת את עצמי ברצינות ועוד יותר מתקשה להבין למה זה הסטנדרט. בסה״כ אנחנו עושים אמנות, לא משנים את העולם. מה שהכי חשוב עבורי הוא להפתיע את עצמי. אם זה מפתיע גם את הסובבים אותי, הצלחתי

ענבל: בהחלט הפתעת. היה מרענן מאוד לראות את העבודה, יצאתי עם מחשבה ועם חיוך.

ליצור עם פחות מגבלות

ענבל: ספרי קצת עלייך – מה הייתה הדרך שלך בעולם האמנות?

אלונה: גדלתי בצפון הארץ, שם למדתי אמנות מגיל צעיר. סיימתי לימודי תואר ראשון ושני באמנות בבצלאל. התחלתי, כמו כולם, מציור. בסוף שנה א׳ של התואר הראשון סיימתי עם זה ונכנסתי עמוק לפיסול, ועוד יותר להצבה בחלל. עם מוזיקה התחלתי לעבוד אחרי הלימודים, ומאז לא הפסקתי. את האור גיליתי מתוך העבודה לבמה, שאותה התחלתי גם בשלבים מוקדמים.

עיצוב לתיאטרון, טלוויזיה, אופנה וכו׳: מכל אלו למדתי ואני עדיין לומדת איך עושים דברים, ולכן אני עדיין ממשיכה לעשות פרויקטים לאחרים, מטבע הדברים במינונים קטנים יותר. רוב העבודה שלי היום היא למוסדות ציבור, מוזיאונים, פרויקטים במרחב הציבורי ומחקרים אמנותיים סביב הסביבה הבנויה. ועכשיו, גם זה הבייבי שלי, פרויקט ה־Unreal שלשמו התכנסנו

ענבל: אז חקרת את הטכנולוגיה ואת הכלי של Unreal ומצאת דרך חדשה ליצור – כדי ליצור מה? מה מניע את היצירה שלך, מה מעניין אותך?

אלונה: מה שמניע את היצירה שלי הוא פשוט עשייה. מה שמצאתי פה הוא דרך חדשה (עבורי) ליצור עם פחות מגבלות. יש לי מלא פנטזיות, שאת רובן אי אפשר להגשים. וזה התחיל לאחרונה מאד לתסכל אותי. אז פה אפשר קצת יותר חופש. לפוצץ כספומטים, לסנכרן פנסי רחוב עם ריקוד של זוג קורקינטים, להפיל מבול של קורקינטים מהשמיים. יש עוד כמה עבודות בדרך, והסדרה צריכה לגדול ולהתרחב; גם לעומק וגם לרוחב. שלא יהיה ספק פה לרגע, מדובר בעבודה מורטת עצבים, שעות על גבי ימים, שבועות וחודשים על דברים שנראים על פניו אלמנטריים. אבל עדיין, חופש שכבר זמן מה הבנתי שחסר לי.

אני לא זונחת לרגע את העבודה במרחב הציבורי, הפיסול והמיצב. אני אוהבת לעשות דברים בחלל מוחשי וממשי, וגם התערוכה הזו היא גם עבודת מיצב ותערוכת פיסול, למרות שלמראית עין מדובר בעבודות על מסכים

ענבל: איך נראות הפנטזיות שלך?

אלונה: ככה 🙂

ענבל: ואיך נראית פנטזיה לא מוגשמת? היכן החלומות שלך?

אלונה: וואו יש אינסוף… אני רוצה להיות יועצת תאורה של עיריות, כאמנית; אני רוצה לתכנן סקייטפארק אחד לפחות; להצטרף לפטרולים של המשטרה באזורים החשוכים של העיר; לייצר פסקול ללווין החלל של נאס״א שמשדר בשידור חי בכל רגע נתון; ועוד ועוד. רשימה חלקית בהחלט, וחלקה יתממש, כמובן

אני רוצה להיות יועצת תאורה של עיריות, כאמנית; אני רוצה לתכנן סקייטפארק אחד לפחות; להצטרף לפטרולים של המשטרה באזורים החשוכים של העיר; לייצר פסקול ללווין החלל של נאס״א שמשדר בשידור חי בכל רגע נתון; ועוד ועוד

ענבל: נראה שאת בלתי ניתנת לעצירה. מה היית עושה בתור יועצת תאורה של עיר?

אלונה: זה כמובן תלוי באיזו עיר. בתל אביב, צריך להתחיל מהתחלה, חינוך מחדש אפשר לומר. כל התפיסה שגויה, ובטח ביחס לדרום העיר ואזורים שנקודתית קשה בהם יותר. יש ניצנים של מודעות לנושא – עד כמה אור מלאכותי משבש לנו ולחיות ולצמחים סביבנו את החיים, אבל דווקא עכשיו, כשכל העיר הפוכה לגמרי, היה זמן טוב לעשות ריביזיה. אבל זה לא קורה

ענבל: תאורה היא תמיד מלאכותית, איזו מין ריביזיה היית עושה?

אלונה: בישראל בכלל האור הלבן הקר שולט; כמה שיותר לבן, וכמה שיותר ממנו. באופן לא מודע, האור מסמל חיים – בין אם בפיצוציה, במספרה או בגלריה. עיר על ספידים. כדאי להוריד בעוצמות משמעותית, להשתמש רק בגוונים חמים של לבן, ולהבין שלשטוף אזורים שלמים באור פולשני מייצר יותר אנטגוניזם משליטה. זה על קצה המזלג

ענבל: מקווה שיגיע לתשומת לב הקורא רון חולדאי 🙂

תודה על השיחה אלונה, אני סקרנית לראות איזה פנטזיות תצליחי להגשים ולאן הפרויקט הזה עוד יתפתח

אלונה: הלוואי! תודה ענבל, היה כיף לענות לך

---

אלונה רודה | CITY DUMMIES
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1 תל אביב
נעילה: 11.2