כל מה שחשוב ויפה
עמיחי חסון. צילום: עמית ברלוביץ
עמיחי חסון. צילום: עמית ברלוביץ

מגלים אוצרות // עמיחי חסון

עמיחי חסון, האוצר של הגלריה בבית אבי חי בירושלים, מציג תערוכה מעבודותיו של האמן היהודי־סובייטי אנטולי קפלן שנחשב למאסטר אבל נשכח בישראל. במקביל, הוא חולם על גן פסלים משלו

הפעם הראשונה

בסוף 2015 התחלתי לאצור את הגלריה לאמנות בבית אבי חי בירושלים. עד אז הניסיון האוצרותי שלי הסתכם בתערוכות קטנות על קירות בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, חלקן כמטלות בקורס האוצרות שלימדה אותנו מעין שלף. לקח לי זמן להבין איך אני פועל כאוצר והתערוכות הראשונות שלי בגלריה – ״רוני סומק: פעמיים ח״י״, ״דוב אברמסון: קו 70״, ״רגעים: צילומים מבית אבי חי״ ו״לאוניד בלקלב: האסתטיקה של הקרוב״ – היו סטנדרטיות למדי, אבל כל אחת מהן הייתה עבורי עקומת למידה משמעתית.

הפעם הראשונה שבה הרגשתי ביטחון כאוצר לספר סיפור קצת אחרת, הייתה בתערוכה ״שומר לילה״ (2018) שהציגה צילומים מהארכיון של ג׳ואל קנטור, מהתקופה שבה חי עם משפחתו בקיבוץ כפר מנחם. ניסיתי להתרכז במבט של ג׳ואל כעולה חדש, פרט בודד שמבקש מקום בתוך קבוצת הילידים – אבל תמיד נותר האיש עם המבט הזר, היד האחת והמצלמה. אחר כך אצרתי עוד כמה תערוכות כמו ״שרה אייל: יוצאת מן הצללים״ (שהוצגה גם במשכן הכנסת) ו״מארק ינאי: פתח הבית״ – תערוכה שלימדה אותי הרבה על העבודה עם אמן דומיננטי וגם חייבה אותי להיכנס לעקומת למידה בהפקת קטלוג.

ג׳ואל קנטור, שומר לילה. צילומים: דנה בר סימן טוב

ג׳ואל קנטור, שומר לילה. צילומים: דנה בר סימן טוב

רוני סומק, פעמיים ח״י. צילומים: דנה בר סימן טוב

רוני סומק, פעמיים ח״י

מארק ינאי, פתח בית

מארק ינאי, פתח בית

לאוניד בלקלב, האסתטיקה של הקרוב. צילומים: דנה בר סימן טוב

לאוניד בלקלב, האסתטיקה של הקרוב

התחנה האחרונה

לאחרונה נפתחה בגלריית בית אבי חי התערוכה ״אנטולי קפלן: ציור מכושף״ שאצרתי במשותף עם ד״ר דוד רוזנסון. מדובר ברטרוספקטיבה ראשונה בישראל לאמן היהודי־סובייטי אנטולי קפלן, שנולד ברוגצ׳וב ב־1902 ונפטר בללינגרד ב־1980 ונחשב לאחד המאסטרים הגדולים של אמנות ההדפס – אבל אין לו אפילו ערך בוויקיפדיה העברית.

התערוכה מתבססת על אוספים פרטיים מסנט פטרסבורג, ניו יורק וירושלים, וכוללת למעלה מ־100 עבודות, ביניהן סדרות הדפסים, תחריטים, ציורי שמן, קרמיקות וספרים נדירים. בזכות כמות העבדות, התערוכה תפחה מקומת הגלריה אל שתי קומות נוספות בבניין בית אבי חי, מה שהציב אתגרים לא פשוטים עבור מעצבות התערוכה, ליסה בלכמן וסוניה אוליטצקי, שהסבו אותן בצורה יצירתית לחללי תצוגה. חלק גדול מהעבודות נותרו בחוץ ואפשר לראות אותן יחד עם מאמרים בקטלוג הדו־לשוני שמלווה את התערכה, בעיצובם של מגן ואדם חלוץ.

אחרי שנה של עבודה אוצרותית, מחקר ותחקיר שכללה גם ביקור במוסקבה וסנט פטרבורג בעיצומה של המלחמה, אני חושב ששם התערוכה תופס גם את המהלך שהיצירות של קפלן מעוררות במי שנכנס לעולמו. לפחות עבורי – הכישוף שלו פעל

התערוכה סובבת סביב כמה צירים: מגוון הטכניקות והסגנונות שבהן יצר קפלן, הדיאלוג שהוא מנהל עם סופרים יידים בכלל ועם שלום עליכם בפרט, והציר שהוא אולי המעניין ביותר – הנוכחות שלו כאמן יהודי מובהק בתוך רוסיה הסובייטית. קפלן פעל תחת העין הפתוחה תמיד של הצנזורה ועדיין הצליח להעביר מסרים מורכבים מתחת לרדאר, הן ביחס לזהות היהודית שלו והן ביחס לשלטון. כשהוא יצר סדרה בעקבות חד גדיא (סדרה שמעניין להשוות לגרסה של אמן יהודי־סובייטי גדול אחר, אל ליסיצקי), הוא סיים את הפיוט רגע לפני סופו ושומט את הפתרון האלוהי מהטקסט והתמונה. ובכל זאת, כשמתבוננים בעבודות – רואים כיצד נוכחות האל ניכרת בסדרה בצורה מתוחכמת ומפתיעה.

שם התערוכה משחק עם שם הסיפור ״החייט המכושף״ של שלום עליכם, מהסדרות היפות ביותר שקפלן עשה ומוצגת כמעט במלואה על קיר המרכזי בגלריה. אבל אחרי שנה של עבודה אוצרותית, מחקר ותחקיר שכללה גם ביקור במוסקבה וסנט פטרבורג בעיצומה של המלחמה, אני חושב שהשם הזה תופס גם את המהלך שהיצירות של קפלן מעוררות במי שנכנס לעולמו. לפחות עבורי – הכישוף שלו פעל.

אנטולי קפלן, אנדרטה לצבא האדום. צילומים: מ״ל

אנטולי קפלן, אנדרטה לצבא האדום. צילומים: מ״ל

אנטולי קפלן, טוביה משוחח שלום עליכם

אנטולי קפלן, טוביה משוחח שלום עליכם

אנטולי קפלן, נחומ׳קה בני, מתוך שירי עם יהודיים

אנטולי קפלן, נחומ׳קה בני, מתוך שירי עם יהודיים

אנטולי קפלן: ציור מכושף. צילומי הצבה: ניקולאי בוסיגין

אנטולי קפלן: ציור מכושף. צילומי הצבה: ניקולאי בוסיגין

birds

מכל מלמדיי השכלתי

ב־2014 אצרה גליה בר אור במשכן לאמנות בעין חרוד את ״דוד פרלוב: רישומים, תצלומים, סרטים״. זו הייתה תערוכה מאתגרת ולכאורה נטולת הקשר, מכיוון שפרלוב הוא לא חלק מהסיפור של האמנות הישראלית, אלא אי שכן וקצת מוזר. אבל עבורי, כסטודנט לקולנוע שפרלוב היה אחד מאבות המזון שלו (לא היה אף במאי ישראלי שלמדנו את הסרטים שלו כמוהו) התערוכה הזאת הייתה גילוי גדול. האוצרת השכילה לחבר בין האמנותי לביוגרפי והזמינה שיטוט בתת־המודע של פרלוב. התערוכה תיארה אפשרות מקבילה לחייו כאמן במקום במאי, וכוחה היה, באופן פרדוקסלי, באי התממשותה של האפשרות.

וממקום אחר: בחודשים האחרונים זכיתי לעקוב יחסית מקרוב (מהצד, אבל קצת כשותף זוטר) בהתרקמות התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״ שאוצרת רותי דירקטור במוזאון תל אביב. רותי היא אוצרת שלמדתי ממנה המון כקהל וכקורא – והיה מרתק ללמוד ממנה באופן ישיר, אישית ומקצועית.

תערוכת החלומות

יש לי עניין עם גני פסלים. החיבור והשיבוש של היצירות בתוך המרחב הטבעי המהונדס מגרה אותי. אבל מכיוון שמדובר בדונמים רבים, שעליהם קילוגרמים רבים ובעלים רבים, שצריכים לשנע ולהחזיק בהם לשנים רבות – אני מניח שזאת תערוכה שבאמת תישאר רק בגזרת החלומות. בינתיים אני מפנטז על הצלמים שיוצר יונתן אופק צומחים במורדות עין כרם, ומוכן גם להסתפק בסדר חדש ועדין בגן הפסלים של מוזאון ישראל.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה בגלריית בית אבי חי מתעצבת עכשיו והיא תתעסק במתח בין טקסט לדימוי הוויזואלי, מן אנתולוגיה מוזיאלית של צילום, שירה וכתבי יד.

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden