ענבל ברון מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר

כשענבל ברון החלה בשנה שעברה את תפקידה כמובילת גילדת מעצבי המוצר בחברת AppsFlyer, זה היה אחרי קריירה של עשור בעולמות ה־UX, שכללה בין השאר את ניהול הסטודיו בחטיבת התוכנה של HP, שהתמזגה עם חברת התוכנה הענקית MicroFocus.

״הרגשתי שהגעתי לתקרת זכוכית, חיפשתי את האתגר הבא״, היא מספרת. ״היה לי ברור שאני רוצה לנהל, תפקיד עם ראייה רחבה, לא בהכרח הנדס־און, לא קורפורייט בחו״ל, חברה יותר קטנה, עם די.אן.איי ישראלי, עם פאונדרים ישראלים; חברה שיהיה לי מקום להתקדם בניהול ולהביא את האימפקט שאני רוצה.

״אפספלייר היא חברה ששמתי לב אליה כבר ב־2015 ביריד מקצועי: כשכולם היו מעונבים, הם עשו מסיבה והזמינו לאפטר־פארטי. זו הייתה חברה מעניינת, עם מיתוג מעסיק אחד החזקים בארץ, ורציתי להבין אם זה סתם רעש שעושים שופוני או שזה באמת״, היא מוסיפה בחיוך.

אפספלייר, שפיתחה יכולות ניתוח ומדידת קמפיינים דיגיטליים, הוקמה ב־2011 ומונה כיום 1,500 עובדים שעובדים ב־20 סניפים ברחבי העולם. לחברה מעל 12 אלף לקוחות בהם מותגים כמו נייקי, טיקטוק, איביי, דיסני, HBO ועוד. היא נותנת לאנשי השיווק (המשתמשים העיקריים) שמפרסמים בשלל ערוצים (מטא, טוויטר, גוגל אדס, סנאפצ׳ט, איירון סורס ועוד) מקום אחד מרכזי שבו הם יכולים לנתח, להבין את הקמפיינים ואת הרווחיות שלהם ביחס להשקעה. בנוסף אפספלייר נותנת כלים שמאפשרים לבצע אופטימיזציה לקמפיינים.

״במקום להיכנס לכל אחד מהערוצים בנפרד, הפלטפורמה של אפספלייר מאפשרת לך לנתח ולהבין את הביצועים של הקמפיינים שלך במקום אחד. זו פלטפורמה לאנשי שיווק, על כל גווניהם, שמאפשרת מדידה, ניתוח ואופטימיזציה של הקמפיינים, כולל תחזיות ותובנות. האתגר הוא בעיקר יו־איקסי: איך לא רק מכניסים את אנשי השיווק לפלטפורמה, אלא גורמים להם לחיות בתוך הפלטפורמה ולקבל ערך. זה מוצר מורכב, מערכת מרובת תרחישים, פונקציונליות, משתמשים״.

ומה האתגר בגילדת המעצבים?

״האתגר של גילדת מעצבי המוצר שאני מנהלת הוא לראות את השלם מתוך החלקים השונים. אפספלייר בנויה מלמעלה מ־10 צוותי מוצר, ולכל צוות מנהל משלו. האתגר העיקרי שלנו הוא יצירת הוליסטיות ופשטות בתוך מערכת מאוד מורכבת, במציאות שבה הצוותים מתנהלים כחברות סטארט־אפ״.

איך זה עובד?

״גילדת מעצבי המוצר מונה 19 מעצבים שעושים את כל הסייקל של המוצר. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, ומתעסקים מהבטים רחבים של UX ועד דיזיין־סיסטם. אני מאוד מאמינה בדיזיין־סיסטם, במיוחד בפלפטורמה שיש לה כל כך הרבה מוצרים. בנוסף יש את כל נושא ההעשרה, לצאת לכנסים, ערב מנטורינג לג׳וניורים, ועוד.

״בסוף זו פלטפורמה אחת שמאוד צמחה, מאוד טכנולוגית, ולא דיברה בשפה המשתמש במרכז. נכנסתי בנקודה של אתגר עצום, איך גורמים לכל המעצבים להרים את הראש, להסתכל ימינה ושמאלה, ולראות איך אנחנו יוצרים אחידות ובהירות במערכת״.

מחקר איכותני זה אמפתיה נטו

ברון, בת 47, מספרת שמגיל צעיר נחשפה לעולמות היצירה. אביה, הרי ברון, פסל, שימש כראש המחלקה לפיסול במכון אבני, תרם את ״פסל המשפחה״ (אבא אמא ואני) לעיר תל אביב, ״ואפילו עזרתי בסטודיו הקטן בצפון דיזנגוף בעבודה על הפסל שמוצב מסוף שנות ה־70 בפינת הרחובות גורדון ודיזנגוף.

״כשגרנו ב׳וורספוודה׳, כפר אמנים בצפון גרמניה, אבא הציג תערוכה משותפת עם מירו ב־1981. הייתי אז בת שש והחלטתי שאני גם מציגה את הציורים שלי: הגלריסטית נתנה לי דפים והתחלתי לצייר מהכסף שהרווחתי. קניתי למחרת בובת פרווה בכלבו גרמני״.

אמה, בתיה ברון, סופרת ועיתונאית, כתבה את הטור ״יומנה של ענבל״ במעריב לנוער והוציאה שלושה ספרים בסדרה שהפכו לספר איקוני לבני הנוער בשנות ה־80. ״כבת יחידה הרבה שנים הייתי במרכז ושותפה לעשייה וחלק ממנה, הרגשתי שאני רוצה גם ליצור אבל עם ערך מוסף, יצירות פרקטיות ופונקציונליות, אבל לא הכרתי עולם אחר מלבד עולם האמנות. כמה שמחתי לגלות את עולם העיצוב התעשייתי אחרי הצבא.

״במקביל, כל השנים חייתי את חיי הלילה בתל אביב, הבית השני שלי היה אלנבי 58. כבר אז התחיל לקרוץ לי העולם של תקשורת חזותית, ובתחילת שנות ה־2000 הייתי שותפה ביסוד בוטיק המעצבים של דיזנגוף סנטר״.

הרגשתי שאני רוצה גם ליצור אבל עם ערך מוסף, יצירות פרקטיות ופונקציונליות, אבל לא הכרתי עולם אחר מלבד עולם האמנות. כמה שמחתי לגלות את עולם העיצוב התעשייתי אחרי הצבא

ברון סיימה את לימודי העיצוב התעשייתי במכללת אסכולה (2002) והתחילה לייצר גופי תאורה רדי־מייד כשהיא מושפעת מ״דרוג דיזיין״ ההולנדים, והגופים נמכרו בהצלחה בחנות מוזיאון תל אביב ובסוהו. ״כשעברתי לגרמניה התחלתי לעבוד בסטודיו לעיצוב תעשייתי שהיה לו שיתוף פעולה עם סדנת מברשות מפורסמת שבחזיתה חנות ברחוב הראשי בשכונת קרויצברג, שבה הועסקו עיוורים וכבדי ראייה.

״בעלי הסטודיו החליטו גם לייצר את הגופי תאורה בסדנה ולמכור אותם בחנות ביחד עם מוצרים אחרים, כולם מיוצרים על ידי בעלי המוגבלויות מהמפעל. על אף ההצלחה הבנתי די מהר שברלין היא לא עיר תעשייתית והתחלתי להתעניין במסלול לימודי תקשורת חזותית״.

פרויקט הגמר שלה בברלין כלל אסופת ספרים שעסקו בנקודות ההשקה בין ברלין לתל אביב. לאחר מכן עבדה כשנה וחצי במהדורה הגרמנית של מגזין ואניטי פייר. לקראת חזרתה בשנת 2010 לישראל הבינה ברון שאת השילוב בין עיצוב תעשייתי לתקשורת חזותית היא רוצה לקחת לעולמות ההיי־טק. היא החלה לעבוד עוד בברלין כמעצבת מוצר ב־txtr, על המתחרה הגרמני של קינדל של אמזון, וכשחזרה לישראל החלה לעבוד בשנת 2011 בחטיבת התוכנה של HP כמעצבת. בשנת 2017 החברה התמזגה עם חברת התוכנה הענקית MicroFocus, שם החלה ברון את תפקידה כמנהלת הסטודיו הגלובלי לעיצוב המוצר.

״בחטיבות המוצר השונות במיקרופוקוס יש מעצבי מוצר רבים, כשהדיזיין סיסטם וה־UX הם באחריות הסטודיו המרכזי. הסטודיו היה קיים כבר ב־HPE והוא ממשיך עד היום, אני קיבלתי את הנהלתו אחרי המיזוג. בשנה שעברה החלה את תפקידה כמובילת גילדת מעצבי המוצר בחברת אפספלייר״.

״אני מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר. בלי מחקר זה רק איטרציות. יש כל כך הרבה דברים: עיצוב מבוסס משתמש, תרבות שעיצוב מניע אותה – זה צריך להיות המיינדסט. בכל שבוע שני יש לי פגישות אישיות עם חצי מהגילדה, אני נותנת להם מענה מקצועי, אנחנו מנהלים שיחות על אופק מקצועי, על אסטרטגיית ה־UX – מה הערך שלנו כגילדה. זה הבסיס לאסטרטגיה שאפשר להניע ולהצליח איתה, והשנה הקרובה תהיה שנה אסטרטגית בכל השוק – להבין את הביזנס. חובת ההוכחה היא עלינו, הגילדה. כולם עושים פה הכל מקצה לקצה, עקומת הלמידה שלנו היא עצומה״.

איך זה בא לידי ביטוי בתוך החברה?

״אני מאוד מאמינה בשיתוף פעולה בתוך החברה. אם מישהו בא עם רעיון וצריך לפתוח ערוץ תקשורת בין המעצבים לפיתוח, אני מאמינה בסטנדרטיזציה. אנחנו יצרנו את הסטנדרט, העברנו אותו באירוע חברה למפתחים וזה היה סופר מוצלח: הצלחנו ליצור סטנדרד של עבודה שכולם עובדים באותה צורה, שלא יהיה ג׳ונגל. נותנים לי פה את כל התמיכה לקבע את זה. אם יש לי רעיונות ויוזמות אני אקבל את המשאבים ואת הגיבוי״.

את באמת מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר?

״כן, אני מאוד יעילה, מסודרת ואוהבת לפשט דברים. בארגון הקודם עבדנו המון על איטרציות של עיצוב שהלכו לפח. לא הבנתי למה. בגלל שאנחנו עובדים פה עם המון דאטה והמון יוזרים, הרבה השערות נזרקות לאוויר אבל המעצב צריך לעשות את המחקר האיכותני שלו, על מנת להפריך או לאשש את ההשערות האלו. לראיין משתמשים, להבין מה הבעיה מעבר לדאטה: מה מפריע לך, איך אני יכולה לעזור לך?

״אני מתחברת למחקר מעיצוב תעשייתי, למוצר אמיתי שאנשים צריכים להשתמש בו, אחרת פסי ייצור ועבודה של אנשים יילכו לפח. אני מאמינה בלהביא כמה שיותר מהר ערך למשתמש, שמתחיל להשתמש במוצר לפני שהוא צריך לשלם עליו״.

אני מתחברת למחקר מעיצוב תעשייתי, למוצר אמיתי שאנשים צריכים להשתמש בו, אחרת פסי ייצור ועבודה של אנשים יילכו לפח. אני מאמינה בלהביא כמה שיותר מהר ערך למשתמש, שמתחיל להשתמש במוצר לפני שהוא צריך לשלם עליו

את יכולה לתת דוגמה?

״תהליך האונבורדינג הוא סופר אסטרטגי באפספלייר, בגלל ריבוי המשתמשים ואינספור התרחישים. ראינו בדאטה שבשלבים מתקדמים אחוז די גבוה של יוזרים נוטשים. אבל מה גורם להם לנטוש? מה מתסכל אותם? זו לא אינפורמציה שקיבלנו מהדאטה הכמותני: תחושות, רגשות והנחות הן לא אמצעי טוב לקבלת החלטות. רק בעזרת מחקר איכותני בשילוב דאטה, עם הרבה מחשבות על פרסונליזציה וגיימיפקציה, יכולנו למקסם את חווית המשתמש.

״מחקר איכותני זה אמפתיה נטו, תסכול לא עובר במספרים; הוא עובר כשמדברים. אנחנו אמנם חברת B2B אבל באונבורדינג אנחנו לוקחים כל אחד ביד. המטרה בסוף היא לפוצץ את ההנחות של מנהלי מוצר שאומרים למה? ככה. אני לא מאמינה בפרסונות, אני מאמינה באנשים עם שמות. כמה שנבין יותר אנשים נפתור בעיות לקהל גדול יותר״.

מה הפרספקטיבה שלך על עולם העיצוב, מה השתנה ומה לא?

״השתנה המון: הסקייל השתנה, הטכנולוגיה השתנתה, העולם השתנה, המקצוע השתנה, התבגר, הוא כבר לא אמורפי, הוא משהו ברור, ויותר ויותר חברות מבינות את הערך של UX. מה שלא השתנה, עוד מימי ההפקות בדיזנגוף בסנטר, זה שגם פה בסוף אני עובדת עם אנשים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, ולהביא אותם להצלחה״.