על חודו של דונאט: אקי ססמוטו במוזיאון הרצליה

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה

מרבית העבודות של האמנית היפנית־אמריקאית אקי ססמוטו (Aki Sasamoto) לא נעשות ככאלה שאמורות להצטלם. כלומר, סביר להניח שהן מצטלמות כי אנחנו בשנת 2023 ומה לא מצטלם, אבל במקור, המהלך האמנותי שלהן אינו מתחשב בנוכחותה של מצלמה במקום. רובן הן עבודות פרפורמנס, שנעות על הציר שבין אמנות לתיאטרון, כאלה שמתקיימות בלייב, בדרך כלל מול קהל צופים.

העבודה Do Nut Diagram שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה היא שונה במובן הזה: מדובר בעבודת וידיאו שלוקחת בחשבון את נוכחותה של המצלמה ומשתמשת בה בכדי להעביר את הרעיון. אפילו אופן ההצבה שלה מתייחס לזה – כשהיא מוצגת בתוך מסך ממוסגר שנראה כמו טלוויזיה ביתית. בסרט המוצג בתוך המסך נראית ססמוטו עצמה כשהיא במקום שנראה כמו יער, מציירת דיאגרמות על משטח בלתי נראה שהוא סדרה של לוחות זכוכית, מנגבת ומנקה אותו. בכל כמה דקות מתנפץ במפתיע אחד ממשטחי הזכוכית, מה שמיד מציב את הצופים במצב של דיסאוריינטציה ובניסיון להבין את המרחב המצולם. אה, ויש גם דונאט, אבל עוד נגיע לזה.

Do Nut Diagram

Delicate Cycle

ססמוטו, בת 42, חיה ועובדת מזה כ־20 שנה בניו יורק. היא נולדה וגדלה בעיר קנאגוואה (Kanagawa) שביפן. אמנות לא באמת עניינה אותה כילדה או מתבגרת, אבל כשהגיעה לתיכון קיבלה מלגה ששלחה אותה ללימודים בבית ספר בינלאומי באנגליה. ״זה שינה את חיי״, היא מספרת בביקור בארץ לקראת פתיחת התערוכה. ״למדו איתי שם צעירים מ־97 מדינות שונות, הרבה מהם כאלה עם אידיאולוגיות ואג׳נדות. וחיינו כולם יחד, רק הילדים. כשסיימתי את התיכון בגיל 18 המשכתי עם כמה מהם לטיול בעולם, שבמסגרתו גם הגעתי בפעם הראשונה לישראל. לא היתה לנו תכנית מסודרת, תפסנו טרמפים והסתובבנו בארץ. נסענו לאילת, צללנו, הלכנו למסיבת רייב בתל אביב ואת רוב הזמן בילינו בחיפה.

האידיאל של פרפורמנס קצת השתנה והיום, אחרי הקורונה שבכלל הרגה אותו, אולי צריך להגדיר מחדש את המונח ׳לייב׳. האם לייב סטרים, שידור חי שמועבר באמצעות מצלמה – נחשב חי? כמישהי שעדיין מאמינה במופע החי של תיאטרון אמיתי, אני מתלבטת בשאלה הזאת לא מעט

״כשחזרתי ליפן אחרי הלימודים והטיול התעניינתי בכלל בחינוך, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי שם. נסעתי לארצות הברית ושם התחלתי לרקוד באופן מקצועי. כמתבגרת, היה בי כל כך הרבה כעס, והריקוד היה הדרך שלי להתמודד איתו. אפילו אמרו לי אז שאם אני לא ארקוד, אני בטח אסיים בלהרוג מישהו. זה היה שער הכניסה שלי לעולם האמנות והפרפורמנס – שבכלל לא הגיע מעניין באמנות, אלא כמנגנון התמודדות״.

ססמוטו צללה אל עולם המחול האקספרימנטלי בניו יורק, רקדה לצלילי מוזיקה ניסיונית והופיעה בחללים אלטרנטיביים. ״אלה היו תחילת שנות ה־2000, תקופה שבה פרפורמנס ואמנות פלסטית התחילו להתערבב שוב, קצת כמו שקרה בשנות ה־70. גם אז, רוב עבודות המחול שלי היו ׳אובג׳קט־בייסד׳, כלומר סבבו סביב אובייקט פיזי מסוים. כדי להתפרנס, עבדתי אז בספריה של אוניברסיטת קולומביה וכדי לקבל ויזה ולהישאר בניו יורק הייתי צריכה להירשם ללימודים – אז הגשתי מועמדות לבית הספר לאמנות שהיה פיזית הכי קרוב לספריה. כך התחילה מערכת היחסים שלי עם אמנות״.

גם כשלמדה בבית הספר לאמנות באוניברסיטת קולומביה עסקה ססמוטו בעיקר בפרפורמנס. ״תיאטרון עניין אותי יותר מאמנות פלסטית, והיה אז שיח רב לגבי איך לייצר ואיך להציג פרפורמנס בחללי גלריות ומוזיאונים. מאז, רוב העבודות שאני יוצרת הן עבודות אינסטליישן ופרפורמנס שמיועדות לחלל תצוגה גדול, תיאטרלי אפילו. לפעמים אני מייצרת גרסאות מיוחדות לטובת עבודות וידיאו, אבל אז ההתייחסות שלי לעבודה תהיה שונה. כשעבודה אמורה להיות מצולמת – הרעיון בה יעבור בצורה אחרת״.

להדגים רעיונות מתמטיים בעולם האמיתי

במהלך 20 השנים האחרונות בהן היא יוצרת אמנות ומופיעה, חוזר ועולה העיסוק של ססמוטו בכמה תמות מרכזיות – אחת מהן היא אוכל. כבר בשנת 2005 יצרה עבודה בשם Cooking Show – פרפורמנס שעסק בקונספט (המשונה, להגדרתה) של תכניות בישול. בשנת 2014 יצרה עבודה בשם Wrong Happy Hour, שבה יצרה הקבלה בין בקבוקי בירה לגברים שניהלה איתם קשרים רומנטיים, ובמהלך הפרפורמנס ניסתה לדחוף את שניהם החוצה מחייה. לצד זה – היא עסוקה גם לא מעט בפן המתמטי של הדברים. ״תמיד כשאני קוראת על מדע או מתמטיקה אני רוצה לחוות את זה״, אמרה בראיון מצולם שנערך עימה במגזין האינטרנטי Art21; ״הייתי רוצה להבין מה זה אומר להיות בעצמי גרף״.

זו אולי גם הסיבה שמכל מוצרי המזון היא עסוקה בעיקר בדונאטס ובייגלז – אוביקטים בעלי צורה מובהקת של מעגל שבתוכו מעגל נוסף, ריק מתוכן. ״יש לי אובססיה לדונאטס מאז שנת 2010 בערך. העניין שלי בהם מגיע מהמקום הטופולוגי (טופולוגיה היא ענף במתמטיקה שעוסק בחקר התכונות של המרחב, הנשמרות תחת דפורמציות רציפות – עיוותי צורה כמו כיווץ, מתיחה, ניפוח). אני לא חושבת שאמנות צריכה להסביר קונספטים מדעיים או מתמטיים, אבל בהרבה מקרים אני משתמשת בה כדי להדגים רעיונות מתמטיים בעולם האמיתי.

״אחת מעבודות הפרפורמנס שלי כללה קטע שבו שאלתי אנשים אם הם יכולים לנסות לאכול דונאט מהפנים החוצה (אינסייד אאוט), בלי לפגוע בצורה שלו. בסוף מי שעלה על הדרך היה בכלל ילד, שהבין שצריך לקלף אותו. זה נשמע מאוד רציני אבל בגדול זו בסוף גם בדיחה. כל העניין הזה של האמנות הוא עבורי גם בדיחה״.

Sink or Float, 2022. צילום: Wolfgang Träger

Sink Or Float

Squirrel Ways: Thickness of Borders, 2022, צילום: ToLoLo studio

Squirrel Ways

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

גם העבודה שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה נפתחת בדימוי של דונאט. זו עבודה משנת 2018, שנעשתה בהזמנה עבור המגזין TripleCanopy, ולדבריה של ססמוטו מדובר בעבודה הראשונה שיצרה כעבודת וידיאו פר אקסלנס, כלומר – עבודה שנוצרה עבור המצלמה ומתחשבת בהיותה מצולמת ומוקרנת על מסך. העבודה היא אחת מתוך מספר גדול של עבודות שמוצגות בתערוכה ״על קולו של חוד״, שבחר ואצר האמן בן הגרי, ישראלי שחי ועובד מזה שנים רבות בניו יורק. התערוכה היא תולדה של חקירה אישית מתמשכת על ההיסטוריה והמנגנונים של דימויים נעים, והיא מציגה עבודות של אמנים בינלאומיים רבים, ביניהם קיקי סמית׳, ג׳ספר ג׳ונס, קארה ווקר וגם עבודות של הגרי עצמו.

״כשאני מתנסה עם חומרים, אני מציירת הרבה דיאגרמות. גם במופעי הפרפורמנס שלי אני משתמשת בהן הרבה כדי להציג רעיונות באופן ויזואלי. הרעיון בעבודה היה למשוך את תשומת הלב למצע, למשטח. היא מצולמת בחוץ, ביער, כמייצג של חלל אחר, נוסף.

כשאני מתנסה עם חומרים, אני מציירת הרבה דיאגרמות. גם במופעי הפרפורמנס שלי אני משתמשת בהן הרבה כדי להציג רעיונות באופן ויזואלי. הרעיון בעבודה היה למשוך את תשומת הלב למצע, למשטח

״פיזית הוא כולל ארבעה מישורים – שלוש זכוכיות שטוחות שמוצבות אחת אחרי השנייה, כך שהמצלמה, והעין האנושית בהתאם לה – לא יכולה להבחין במישורים השונים. את ניפוץ משטחי הזכוכית ביצעתי לא לפי הסדר שבו הם ניצבים, כך שבכל פעם שזה קורה – הצופה נחשף לעוד שכבה של מציאות. זו עבודה שחוקרת רוחות – רוח פיזית וגם רוחות רפאים, ואת הדרך שבה אנחנו תופסים או מתייחסים אליהן במציאות״.

המעבר הזה בין פרפורמנס שמיועד לביצוע חי לבין כזה שמיועד למצלמה הוא אבן דרך משמעותית עבור ססמוטו. ״היום אנשים מודעים הרבה יותר למצלמה. אנחנו נמצאים בעידן שבו אפילו האוביקטים מדגמנים למצלמה. זו אחת הסיבות שרציתי לעשות את העבודה בדרך הזו, שתנכיח את המצלמה ואת הצילום. האידיאל של פרפורמנס קצת השתנה והיום, אחרי הקורונה שבכלל הרגה אותו, אולי צריך להגדיר מחדש את המונח ׳לייב׳. האם לייב סטרים, שידור חי שמועבר באמצעות מצלמה – נחשב חי? כמישהי שעדיין מאמינה במופע החי של תיאטרון אמיתי, אני מתלבטת בשאלה הזאת לא מעט״.

בשנים האחרונות מלמדת ססמוטו במחלקה לפיסול באוניברסיטת ייל, שם היא פוגשת אמנים צעירים רבים שההתייחסות שלהם לעניין הצילום אל מול המופע החי היא כבר התייחסות שונה. ״בעיני פרפורמנס הוא סוג של פיסול ולכן רציתי ללמד במחלקה הזאת. יש פעמים שאני שמה לב למתח שקיים בין הדרך שבה אני רואה את הדברים לבין הדרך שבה הסטודנטים שלי רואים. אני מניחה שהמתח הזה יילך ויתעצם ככל שאתבגר – אבל אני דווקא מחכה לזה. זה פתח מבחינתי כדי לנסות לגרום להם לנסות דברים חדשים״.

על קולו של חוד
אוצר: בן הגרי
מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה
נעילה: 20.5