כמה את אישה: עדינה, מושכת, צנועה, ״נכונה״

״כמה את אישה״ הוא סרט אנימציה קצר שנולד לפני 20 שנה מתוך חוויות התבגרות שגרתיות לכאורה, אבל גם אלימות בשקט שלהן; התחושה שיש מדדים בלתי נראים שמודדים את הנשיות כל הזמן ובוחנים ״כמה״ את עומדת בדרישות: כמה את מספיק עדינה, מספיק מושכת, מספיק צנועה, מספיק ״נכונה״.

אני חושבת שהסרט פגש אנשים כי הוא דיבר בשפה מאוד ישירה על משהו שרבות מאיתנו חוות בלי מילים. הוא לא ניסה להגדיר ״מהי נשיות״, אלא להאיר את האבסורד: איך מושג כל כך חמקמק, רגשי ואינדיבידואלי, נקשר שוב ושוב למספרים וליחידות מידה. אולי בגלל זה, למרות שהוא קצר ונעשה בתקופה אחרת לגמרי, הוא ממשיך לחזור אליי עד היום.

הסרט נעשה ב־2006, כפרויקט גמר בתואר הראשון בעיצוב תקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. באותה תקופה זה לא נוצר כאמירה פמיניסטית מודעת; הייתה בזה תמימות של יוצרת בתחילת דרכה, וסוג של סיכום תקופת מעבר – ההפיכה מנערה לאישה.

בחרתי לעבוד בטכניקה של סטופ מושן מתוך סריקות בסורק שולחני A4. הסורק הוא כלי משרדי, קר, כביכול אוביקטיבי, שמבקש ליישר, להשטיח, להפוך משהו חי למסמך. ברגע שהסריקה נכנסת לתהליך, הגוף והזהות מתחילים להיראות כמו נתונים: קווים, מדידות, קטלוג. הסורק, עם האור שלו והזכוכית שלו, הפך לזירה, מקום שבו מושג הנשיות משתטח ועובר כימות.

הסרט לא ניסה להגדיר ״מהי נשיות״, אלא להאיר את האבסורד: איך מושג כל כך חמקמק, רגשי ואינדיבידואלי, נקשר שוב ושוב למספרים וליחידות מידה

תהליך העבודה היה סיזיפי ודרש מאות סריקות. כל סריקה הייתה יחידת זמן בפני עצמה: פעולה שנמשכת, נמדדת ונצברת. באנימציה, כל יחידה כזו מופיעה לשני פריימים בלבד, וכך הגוף ה״זז״ על המסך נושא בתוכו את משך הזמן שהושקע בו. התוצאה היא פעולה מצטברת, כמעט טקסית: פירוק הגוף והרכבתו מחדש.

לצד הדימוי, גם הסאונד היה חלק מהמסגרת. בחרתי בשיר I’m on Fire של ברוס ספרינגסטין כקול שמייצג עבורי את העין הצופה, את המבט הגברי: דובר שמנסח את הצורך שלו, וממקם את האישה בתוך הפנטזיה שלו. הבחירה הזו חידדה את הקונטרסט בין הכימות הקר של הגוף לבין הטון הטעון והחד־כיווני של ההשתוקקות. השימוש במוזיקה היה לגיטימי בזמנו בפרויקט סטודנטיאלי, אך כיום אני לא משתמשת בסאונד הזה בהקרנות, וכשהסרט מוצג הוא מלווה בסאונד חלופי (אם למישהו יש קשרים עם ברוס, שיכתוב לי בבקשה…).

בזמנו, עוד לפני עידן האינסטגרם, הסרט התפרסם ב־Motiongrapher, שהיה אז פלטפורמה משמעותית מאוד להפצה של אנימציה ומושן. משם הגיעו אליי תגובות מאוד מרגשות: נשים שכתבו לי שזה ״אמר להן משהו שלא ידעו לנסח״, מטפלות ומטפלים שסיפרו שהסרט עזר להם לפתוח שיחה בקליניקה, ועוד. עבורי כאמנית, זו תמיד השאיפה: לייצר חיבור רגשי עם הצופה, כמעט אינטימי, ולנסות לבטא חזותית רגש חמקמק ואוניברסלי.

כשאני מסתכלת עליו היום, כמעט 20 שנה אחרי, יש משהו מטריד בכך שהוא אפילו יותר רלוונטי. הנשיות עדיין נמדדת, והמדדים רק מתקשים, במיוחד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות. המדידה הפכה לשקופה ופולשנית הרבה יותר: בעידן של פילטרים ואלגוריתמים, טיפולי היופי השתכללו, לכאורה יש לנשים יותר אפשרויות, אבל גם יותר לחץ, יותר עדשות, יותר קריטריונים.

בעבודות שלי היום חזרתי לעסוק באותה תקופת זמן בחיי, תקופה לימינלית של מעבר. אני חוזרת אליה מנקודת מבט בוגרת, שכבר יודעת את המחיר ואת ההשלכות, ובכל זאת מגלה שהרגשות מאותה תקופה עדיין מאוד חיים אצלי, ולא הכול פתור. עבודות צילום שלי בנושא הוצגו בשנה האחרונה בין היתר ברויאל אקדמי בלונדון, בגלריית סאצ׳י, וב־LACP, המרכז לצילום בלוס אנג׳לס. אני שמחה להמשיך ולעסוק בתקופה המורכבת הזו, לא כדי לשחזר אותה, אלא כדי להאיר את המורכבות שלה ולתת ולידציה לחוויות ולרגשות פחות מדוברים.

גם אופן העבודה הסיזיפי ממשיך לאפיין את השיטה שלי עד היום. אני עדיין בונה צילומים ואנימציות ממאות דימויים שונים, בתהליך של פירוק והרכבה, שכמעט תמיד כרוך בעבודה מתמשכת, כאילו רק דרך זמן ועבודה קשה אני מצליחה לזקק אמת רגשית.

לפני כשנה העברתי סדנה במסגרת השבוע הבינלאומי במכון בחולון, ונתתי הרצאה לכל המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית. בסוף ההרצאה הקרנתי את הסרט. היה בזה רגע של סגירת מעגל: להקרין אותו במקום שבו נוצר, בנוכחות מרצים שליוו אותי בהכנה שלו, מול סטודנטים צעירים שרואים אותו לראשונה. בתום ההרצאה ניגשו אליי סטודנטים ומרצים לדבר על הסרט ולשאול עליו שאלות, וזה הזכיר לי שיש ערך לחזור אליו, גם אחרי שנים.

---

לירון קרול היא אמנית רב־תחומית החיה ויוצרת בלונדון עבודתה משלבת צילום, וידאו, אנימציה ומדיה דיגיטלית, ובוחנת תמות של זיכרון, זהות ונשיות