המסע להודו: 9 ימים של אופנה בתת־היבשת

במקביל לכותרות המדיניות והביטחוניות שעסקו בביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל, התקיימה בהודו גם פעילות אקדמית תרבותית מסוג אחר: משלחת של 16 סטודנטים וסטודנטיות בשנה ג׳ בחוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה, שיצאה למסע לימודי בן תשעה ימים בג׳איפור ובדלהי.

המסע התמקד בהכרות עם מסורות הטקסטיל של הודו, הנחשבת לאחת העשירות והמגוונות בעולם, וכלל מפגשים עם בעלי מלאכה, מעצבים ומרכזי ייצור, לצד התנסות בטכניקות מסורתיות של הדפס, צביעה ורקמה. עבור הסטודנטים זה היה מפגש עם עולם שבו מלאכות טקסטיל הן לא רק מורשת היסטורית, אלא חלק פעיל וחי בתרבות העיצוב העכשווית.

המשלחת יצאה זו השנה השנייה, בהובלת ראשת החוג ד״ר רחל גץ־סלומון, ובמסגרת שיתוף פעולה אקדמי עם World University of Design. לגץ־סלומון הצטרפו מרצות החוג תמרה אפרת, מאיה בש ואביגייל ויינברג, שליוו את הסטודנטים לאורך המסע והעבירו סדנאות, מפגשי למידה ושיחות עומק על הקשרים שבין טקסטיל, מלאכה וזהות תרבותית.

כל אחת מהמרצות הביאה איתה תחום מומחיות אחר – מעיצוב אופנה ועד מחקר ופרקטיקה של טקסטיל וקראפט. ביחד יצרו עבור הסטודנטים מסגרת לימודית שלמה, המשלבת ידע תיאורטי עם התנסות חומרית ומפגש ישיר עם תרבויות יצירה מקומיות.

רחל גץ־סלומון: המטרה בנסיעה כזו היא לא לייצר קולקציה הודית. אנחנו לא נוסעים כדי לקחת דוגמאות ולשלב אותן באופנה מערבית. אנחנו לומדים טכניקות והקשרים שונים, ושואלים איך זה יכול לעבוד בתוך השפה שלנו

במהלך הביקור השתתפו הסטודנטים בסדנאות מעשיות של טכניקות דפוס, רקמה ואריגה. הם קיימו גם ביקורים בכפרי טקסטיל, מפגשים עם מעצבים מקומיים, סיורים במוזיאונים ובמרכזי קראפט, וכן יום לימודים משותף בקמפוס של האוניברסיטה.

עבור גץ־סלומון, שמספרת שנסיעתה הראשונה להודו הייתה נקודת מפנה אישית ומקצועית, המסע הזה הוא הרבה יותר מתוכנית לימודים. ״זו הייתה נסיעה ששינתה לי את מסלול החיים, ובסופו של דבר הובילה אותי לדוקטורט שלי. מאז היה לי ברור שאני רוצה להעניק את החוויה הזו גם לסטודנטים שלי״.

המסע התקיים במסגרת הקורס ״תרבות חומרית – אופנה, טקסטיל, מסורת״, שאותו מעבירה גץ־סלומון יחד עם אפרת. בתחילת דרכו היה הקורס בנוי כקורס סטודיו סמסטריאלי שבסופו נסיעה להודו, אך בהמשך שונה המבנה.

״בגרסה הקודמת הסטודנטים עבדו על פרויקט סמסטריאלי ואז יצאו למסע אינטנסיבי של עשרה ימים. גילינו שזה עומס גדול מדי. היום הנסיעה היא לב הקורס. היא מלווה בקריאה, בכתיבה ובהתנסות מעשית, בסדנאות קראפט וטקסטיל״.

אחד המקומות המרכזיים שבהם ביקרה המשלחת השנה הוא Nila House שבג׳איפור, מרכז הפועל לשימור מלאכות יד מכל רחבי הודו. ״נילה האוס לא נועד רק למטרות רווח. המטרה של המקום היא לשמר קראפט מכל רחבי הודו. הם מביאים לשם נשים מאזורים נידחים ומאפשרים להן לעבוד במקום. הן משמרות טכניקות מסורתיות ובמקביל מייצרות מוצרים שנמכרים במקום״.

באחד המקרים, מספרת גץ־סלומון, בחירה אקראית לכאורה בסדנת רקמה הובילה לגילוי מפתיע. ״כשהגענו גילינו שבשביל לקיים את הסדנה הביאו מכפר מרוחק שתי נשים יחד עם בני המשפחה שלהן , וכל זה רק כדי לעבוד איתנו יום שלם. רק אז הבנו שמדובר בטכניקה מאוד ספציפית שמגיעה מאזור מסוים״.

הרכב אנושי מעשיר

החוויה הזו, לדבריה, מדגישה את המשמעות הרחבה של תרבות חומרית. ״זו לא רק טכניקה או דוגמה. מדובר בהקשר תרבותי וחברתי שלם. המטרה בנסיעה כזו היא לא לייצר קולקציה הודית. אנחנו לא נוסעים כדי לקחת דוגמאות ולשלב אותן באופנה מערבית. אנחנו לומדים טכניקות והקשרים שונים, ושואלים איך זה יכול לעבוד בתוך השפה שלנו. הקורס אינו מבקש לעודד שימוש שטחי במוטיבים תרבותיים ממקומות אחרים. להפך, המפגש עם הודו דווקא מחדד שאלות על זהות מקומית.

״אנחנו פוגשים מעצבים שמחברים בין מסורת לבין אופנה עכשווית. הם לוקחים את הסיפור של המקום שלהם, של המשפחה, של הכפר ושל החומרים המקומיים ומתרגמים אותו לעיצוב. המפגש הזה גורם לנו לחשוב גם על עצמנו: מהי המסורת שלנו ומהו הסיפור המקומי שלנו?״.

השאלה הזו מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר הישראלי. ״ביהדות קיימות מסורות רבות ושונות. של קהילות מצפון אפריקה, המזרח התיכון, אירופה, אסיה, אתיופיה ועוד. כולן הגיעו בסופו של דבר לישראל. כל קהילה הביאה איתה עולם שלם של צבעים, טקסטילים, רקמות, לבוש וטקסים.

״כשאנחנו רואים בהודו איך מסורת מקומית הופכת למקור השראה לעיצוב עכשווי, אנחנו מבינים שגם כאן יש מאגר עצום של סיפורים, חומרים ודימויים שיכולים להזין יצירה אופנתית ישראלית״.

גם ההרכב האנושי של החוג מעשיר את השיח סביב זהות ותרבות חומרית. תמהיל הסטודנטים כולל יהודים, ערבים ישראלים, נוצרים ומוסלמים. המפגש היומיומי בין סטודנטים מרקעים תרבותיים ודתיים שונים מביא אל הסטודיו מגוון רחב של סיפורים, מסורות לבוש, תפיסות אסתטיות וחומרי השראה. לעיתים הוא גם מוביל לשיתופי פעולה יצירתיים שמחברים בין מקורות השראה שונים.

״בתוך הסטודיו מתקיים שיח פתוח על זהות, מסורת ומקומיות. עבור הסטודנטים שלנו זו הזדמנות לעבוד בתוך מרחב שממחיש איך אופנה נוצרת מתוך דיאלוג בין תרבויות, ולא מתוך נקודת מבט אחידה אחת״.

אחת החוויות המעניינות השנה הייתה המפגש עם חגיגות הרמדאן בהודו, במדינה שבה המיעוט המוסלמי הוא הגדול בעולם. ״חווינו איך מוסלמים והינדים חוגגים יחד. בתוך ההקשר הישראלי, שבו רמדאן יכול להיות נושא טעון, זה פותח פרספקטיבה אחרת לגמרי״.

ההשפעה של המסע היא גם חומרית – סטודנטים רוכשים במהלך הביקור בדים וחומרים שאינם זמינים בישראל. ״בשנה שעברה סטודנטיות קנו חומרים מסוימים והשתמשו בהם בפרויקטי הגמר שלהן. זה הקפיץ את העבודה שלהן לרמה אחרת״.

במובן הזה, כפי שמציעה גץ־סלומון, המסע להודו הוא גם מסע פנימה: ״אנחנו נוסעים ללמוד תרבות חומרית דרך טקסטיל ואופנה. אבל בסופו של דבר אנחנו לומדים משהו גם על עצמנו, על המקום שממנו אנחנו באים, ועל הסיפורים שעוד אפשר לספר דרכו״.