כל מה שחשוב ויפה
גלי כנעני. צילום: רוני כנעני
גלי כנעני. צילום: רוני כנעני

גלי כנעני: ״טקסטיל, אולי יותר מכל מדיום אחר, נושא זיכרון״

גלי כנעני, זוכת פרס אדמונד דה רוטשילד למעצבת בכירה בתחומי עיצוב טקסטיל, אופנה ותכשיטים, רואה את העולם בשתי וערב, ומשלבת אמנות במיומנות: מאריגה והוראה ועד ליצירת ענק על קיר הספריה הלאומית

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


״יש משהו בטקסטיל שמעצם מהותו הוא מרגש ומנחם, הרכות וההגיון שבדי־אן־איי של החומר״, אומרת גלי כנעני, זוכת פרס רוטשילד למעצבת בכירה בעיצוב טקסטיל, אופנה ותכשיטים לשנת 2022. ״הטקסטיל הוא חומר ראשוני, קמאי אפילו, אולי בגלל שאנחנו באים איתו במגע מיד בלידתנו והוא מעניק חום, הגנה, תחושת בית״.

את הצהרת האהבה לטקסטיל מוסרת מי שבחרה בתחום כשתעשיית הטקסטיל בארץ הייתה בשלהי תהילתה. כנעני היא אמנית ומעצבת, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שרושמת לזכותה קריירה של יותר מ־20 שנה בתחום. את המומחיות באריגה לקחה למחוזות ההוראה במחלקה והיצירה, והעבודה בנול משמשת עבורה עד היום כמקום שבו נולדים הרעיונות והמחשבות מפליגות באופן חופשי. ״זה תחום שמותיר את הקצוות קצת פרומים ויש מקום לאקספרימנטים״, היא נוקטת בתיאור ציורי, מתוך החומר.

מתוך התערוכה שרוולים במוזיאון תל אביב. צילומים: יגאל פרדו

מתוך התערוכה שרוולים במוזיאון תל אביב. צילומים: יגאל פרדו

כנעני טיילה בעולם ולמדה צורפות לפני שפנתה לאקדמיה ללימודים בשנקר. משם המשיכה ללימודים גבוהים בקנזאווה ביפן, והחלה את הקריירה המקצועית שלה בפולגת. היא אם לשלושה וחיה עם משפחתה בגליל, וכבר 18 שנה שהיא מלמדת בשנקר ובבצלאל, ובמשך שנתיים אף עמדה בראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, אותה הובילה יחד עם הדס הימלשיין. כיום, בשנת שבתון, היא עובדת על תזה במסגרת לימודי תואר שני בטכניון ומקדישה מעט יותר מקום לעיצוב ולאמנות האישית שלה.

את מתייחסת לטקסטיל, הבד שתפקידיו שימושיים, כאל חומר רגשי, מעורר רגש?

״טקסטיל, אולי יותר מכל מדיום אחר, יותר מרהיטים או חפצים אחרים, הוא נושא זיכרון. לכל אחד יש משהו סנטימנטלי, הרקמה המוכרת מהבית של סבתא, הסוודר הזה… זה מפעיל אצלנו משהו. סטודנטים שלנו באים לפעמים בלי שום יידע ברור על הלימודים, ויש איזו התאהבות. אנחנו מתמודדים עם השאלה אם הלימודים בתחום צריכים להיות יותר טכנולוגיים, יותר עיצוב מוצר מתוחכם וניסיוני, או מסורתי, או אמנותי. הטקסטיל תמיד נוגע גם לטכניקה וגם לגוף.

עד לפני תערוכת פרס אנדי עוד הגדרתי את עצמי כמעצבת ולא הוספתי לעצמי את הטייטל אמנית. היום אני חושבת שיש המון מקום לטקסטיל, לחומרים בכלל באמנות. זה קשור לתהליכים בעולם, למעמד האישה ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים, כקונטרה לעולם הדיגיטלי

״זה קשור גם לנפוצות שלו – קשה לדמיין את העולם בלעדיו. הוא חומר רך, עוטף. בשימוש או קנייה, תמיד נבחר בנעים, ביפה בעינינו, וזה נכון לכל אחד, גם אם לא מבינים באופנה ולא מתעניינים״. כנעני מזכירה סרטון ישן של איקאה שמתאר עולם ללא טקסטיל. באותה תקופה איקאה ניסתה לקדם את מחלקות הטקסטיל המגוונות שלה, ועשתה זאת בדרך מתוחכמת, שפורטת על נימי הרגש והאבסורד: ״האנשים יוצאים מהאמבטיה ומתנגבים בארנבת, לובשים קרטון ועשב, נעים באי נוחות בעולם חסר היגיון״.

איך את הגעת לתחום?

״את העיסוק בטקסטיל קיבלנו מהבית״, היא מחייכת בחיבה. השימוש בלשון רבים אינו מקרי. היא ואחיותיה – הצלמת רוני כנעני ומעצבת הטקסטיל שירי כנעני – צמחו באקלים יצירתי ואפוף בדים וחוטים, ״בטבעון ההיפית של שנות ה־70״, כדבריה. ״זה היה מאוד נוכח סביבנו – כל הבנות רקמו וסרגו, הייתה אווירה של תרבות ואמנות והרבה עבודת יד.

״אמא שלי, שהייתה אוטודידקטית, לימדה את עצמה לסרוג במכונת סריגה ביתית. היא עבדה עם המעצבת רוז׳י בן יוסף, ועשתה בשבילה דברים מגניבים, אפודות, כובעים. בהמשך היא יצרה אופנה של בגדי ים סרוגים – שהפכו ממש לעסק קטן, שהעסיק כמה סורגות שהיו עובדות בביתן. היא הייתה נוסעת ומחלקת להן צמר והוראות סריגה, והייתה עושה בעצמה את כל הגימורים ובקרת איכות״.

אני זוכרת את האופנה של בגדי ים סרוגים. זו הייתה הצהרת קוליות ותעוזה. מדהים לגלות במרחק שנים רבות מי התחילה את כל זה.

״היא פתחה חנות במרתף הבית שלנו – והמוטו שלה היה שהכול יהיה בעבודת יד. היא ליקטה והציגה קרמיקה וביגוד, בובות, תכשיטים, תיקים – והיו גם חוגים. למשל רקמה תימנית – עם רוקם זקן שבא מאור עקיבא״.

כמו משכית בקנה מידה ביתי?

״קוטג׳ אינדסטרי במלוא מובנו. אמא הייתה נוסעת ומביאה ביגוד הודי מלונדון, בתקופה שהיה איסור ייבוא מהודו בארץ. היא הייתה מאוד מחוברת לאופנה, סרגה ותפרה לחנות, ומכרה דברים שאספה משוקי הפשפשים בלונדון, תכשיטים וכלי פיוטר. ואנחנו מדי פעם נלווינו אליה״.

יצאה מהחומר הרך

כנעני נסעה לטייל בעולם, שהתה תקופה ביפן ולמדה צורפות לפני שהגיעה ללימודים בשנקר. החשיפה לחומרים וליצירה בתחומי מלאכה שונים, אולי גם התעוזה היזמית של הוריה, שימשו השראה להתנסויות ולחשיבה מקורית, שחרגה מהעיסוק המעשי בטקסטיל והובילה אותה לכיווני חקירה אמנותיים. תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה פריסקופ בתל אביב יצאה מהחומר הרך, ובחנה פטרנים גם במיצב ספרים שיצרה בתלת־ממד.

כשזכתה בפרס אנדי לאומנויות, ב־2012, הציגה במוזיאון תל אביב את התערוכה ״שרוולים״ – חלקי בגדים פרומים וארוגים מחדש, בחיבורים בלתי שימושיים בעליל, ״גוף עבודות שהתחיל להתפתח מבגדים משומשים. זיהיתי בהם פרגמנטים ופרמתי אותם, משאירה את השתי (החוטים האנכיים, הקבועים בנול האריגה) ומוציאה את הערב, ואורגת מחדש כך שהם יוצרים קומפוזיציה אחרת.

״עד לפני תערוכת פרס אנדי עוד הגדרתי את עצמי כמעצבת ולא הוספתי לעצמי את הטייטל אמנית. היום אני חושבת שיש המון מקום לטקסטיל, לחומרים בכלל באמנות. זה קשור לתהליכים בעולם, למעמד האישה ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים, כקונטרה לעולם הדיגיטלי״.

פרויקט דלתא, ניו יורק. צילום: רוני כנעני

פרויקט דלתא, ניו יורק. צילומים: רוני כנעני

העבודות שלך מגיעות הרבה פעמים מצד הפרימה והפירוק – כאילו מרמזות שיש מספיק ואפשר להתבונן בחומר הגולמי מחדש.

״זה התחיל אולי כבר בפרויקט הגמר שלי בשנקר – בחנתי את השאלה כמה מעט נחוץ כדי שיהיה כבר בד, ומהצד השני, כמה הרבה ניתן לפרק ושיישאר עדיין משהו. אני מאוד מחוברת לאריגה (למרות שזה לא בא לידי ביטוי בעבודות שלי) – כחלק מהתחום שלי בשנקר אני מלמדת אריגה מיסודותיה, וזה מגיע לרמה מאוד גבוהה של טכניקה, ממש מגיעים לווירטואוזיות. עבורי, העבודה על הנול היא גם מקור לשקט פנימי, זה הזמן שבו עולים רעיונות״.

זהו אחד ההבטים של כניסת הקראפט לאמנות כיום – המאסטריות. את כמו אומרת שעל מנת לפרק צריך קודם יסודות איתנים.

״נכון. בארץ אין הרבה מודעות לעיצוב טקסטיל – זה שונה במקומות אחרים בעולם כמו סקנדינביה, אנגליה או יפן. המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר נולדה בשנות ה־70, בכלל שנקר נוסד כבית ספר להכשרה מקצועית לתעשיית הטקסטיל והאופנה ומאז עברו גלגולים. כבר כשאני למדתי, בשנות ה־90, כשהייתה ירידה בקשר עם התעשייה, הייתה נטייה להבט האמנותי, להביא את הסיפורים האישיים לפרויקטים שלנו״.

את מוכרת עבודות?

״מעט מאוד. פעם הייתי עושה דברים, תיקים וכד׳. אבל כעבודות אמנות – עוד לפני פריסקופ, הצגתי בשיקגו עם ארגון אאידה, ושנה אחר כך במוזיאון ויקטוריה אנד אלברט – בשתי התערוכות הללו נמכרו עבודות. בעקבות התערוכה במוזיאון תל אביב, כשזכיתי בפרס אנדי, עשיתי עבודה מוזמנת לדלתא.

״דלתא גליל היא חברת טקסטיל בינלאומית שמייצרת עבור מותגי על כמו נייקי ולקוסט. הפיתוח והעיצוב נעשה בארץ אבל הייצור עבר לחו״ל (ויש גם מפעל גרביים אחד בכרמיאל). הזמינו ממני פרויקט למשרדי החברה החדשים שפתחו אז בניו יורק – סדרה של עבודות קיר גדולות שעשויות מסריגים של החברה״.

מתוך התערוכה בגלריה פריסקופ, אוסלו XXL. צילום: מל

מתוך התערוכה בגלריה פריסקופ, אוסלו XXL. צילומים: מ״ל

מה המשמעות של הזכייה בפרס רוטשילד עבורך?

״זו הזדמנות נדירה, ועבדתי בשביל זה. זה רגע כזה לעצמי – לאפשר לי להרים את הראש ולהסתכל מה עשיתי עד כה. וגם לשים את עצמי לשיפוט של אחרים. ההכרה היא חשובה, ומשמעותית. זו הרגשה מאוד טובה – ובשונה מפרס אנדי שהשמחה לוותה בהתקף חרדה, עם האתגר של תערוכה במוזיאון.

"יש כאן תמיכה אמיתית ובעבורי זה מגיע בפרשת דרכים. כיום אני עושה תואר שני בטכניון – אחרי שנים רבות של הוראה, הרגשתי צורך להכניס גם יידע פנימה. הטכניון מעצם טבעו מוביל לכיוון טכנולוגי. התזה שלי היא מחקר מעשי, דרך העיצוב – יצירה של רכיב שמאפשר לארוג תלת־ממד״.

ובמקביל את עובדת על פרויקט שחוזר לאהבה אחרת שלך – לספרים. את מעצבת טקסטיל לקיר אקוסטי גדול מידות בספריה הלאומית. הפרויקט נשמע דמיוני כמעט, איך הגעת אליו?

״אני לא בדיוק יודעת. הם הגיעו אליי – הייתי בעיצומן של הגשות בשנקר, ופתאום התקשר אליי האוצר יגאל צלמונה, הציג בקצרה את הפרויקט – בניין הספריה הלאומית בירושלים, בתכנון משרד האדריכלים הבינלאומי הרצוג ודה מרון מבאזל – ואמר שהם מחפשים פתרון לחיפוי הקיר שיעמוד בשני מבחנים: אחד מהצד האדריכלי (חיפוי פנים לקיר חיצוני) קיר אקוסטי, רך, והשני מההיבט האמנותי״.

birds

נשמע מסעיר.

״אף פעם לא עשיתי פרויקט כזה. הוא יוצא מאחת מעבודות הספרים שלי, שהצגתי בעבר בגלריה פריסקופ. העניין שלי בספרים יוצא גם הוא מהטקסטיל, מגוף הספר (שיש בו לא מעט חלקים טקסטיליים), ומדוגמאות שניתן ליצור באמצעותו.

״ברמת המאקרו הדימוי של הקיר מורכב מכמה וריאציות של צבע – אלה אבני הבניין שלי – וברמת המיקרו הייתה עבודת פיתוח הבדים עצמם – אתגר של עבודה מול המפעל בגרמניה, בעיצומה של הקורונה. מבחינה ויזואלית, הרעיון אמנם יצא מהעבודה שלי עם ספרים, אבל ברגע שקנה המידה משתנה זה הולך למקום של נוף ושל השכבות של אבן החול, אבנים רכות במקרה הזה. התוצאה היא דימוי מופשט, פתוח לפרשנויות אישיות, אבל ממרחק אפשר לראות דפים של ספר״.

מה התוכניות שלך להמשך?

״בעוד שנה תיפתח הספריה הלאומית ואולי זה יפתח בפניי אופק של עיצוב בקנה מידה גדול יותר. האמת היא שחשבתי שהשנה, שאני בחופש משנקר, אחדש את הקשר עם גלריות ואטפח את הפעילות בתחום הזה. וכמובן אני רוצה לסיים את התזה – זה יתרום למבט האקדמי, אבל גם יאפשר לי לחזור לעשות אמנות, הדברים החסרי תועלת שלי. אני עוד לא יודעת מה יהיה אבל מתרגשת לקראת״.

מתוך התערוכה בפריסקופ. צילום: רוני כנעני

מתוך התערוכה בפריסקופ. צילום: רוני כנעני

שטיח, לוחמי הגטאות. צילום: רוני כנעני

שטיח, לוחמי הגטאות. צילום: רוני כנעני

צילום: יואב בצלאלי

צילום: יואב בצלאלי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. יצחק שכטר

    גלי כנענני שלום . שנים רבות אני עוקב אחרי העבודות שלך .ביצירת מבנים טקסטילים
    יש עוד דרך לוודא את ערכם של חומרי הגלם הטקסטילים ומה אפשר לעשות אתם . את עושה זאת נהדר בדרך האמנותית שלך
    המשיכי .צהרבה איחולי הצלחה ממני
    יצחק שכטר מהנדס טקסטיל מ"מ נשיא , האגודה הישראלית לאופנה וטקסטיל IFT הקיימת למעלה מ 70 שנה

  2. אביבה בן סירה AIDA

    גלי היא אומנית מוכשרת, מעמיקה ,שמרחיבה את גבולות הטקסטיל לאומנות מגוונת ומקורית. ומעל לכל, צנועה וחביבה ומאד ראויה לפרס.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden