בבילון: אם יש קולנוע אוונגרד – הרי הוא לפניכם

בבילון, סרטו האנרגטי החדש של דמיאן שאזל (לה לה לנד), הוא סרט שיהיה קשה לצפייה לשמרנים. לא פלא שהוא לא הפך לקופתי בארצות הברית וגם שהרבה מבקרים לא יכלו להכיל אותו. הוא מסוג הסרטים הפגומים במכוון, וכדי להכיר בערכו צריך לפתוח סרגל פרשני שחותר מהקולנועי לספרות אחרות.

כמעט כל אלמנט בסרט מצליף בנו לפירוק והרכבה מושגית והוא עושה זאת באמצעות דימויים אסתטיים שדורשים לצאת מהשכלי אל המקום הבועט, הנמוך, האלילי – לא רק של הוליווד אלא של כל אחד ואחת מאיתנו; המקום הנמוך שמשווק כגבוה וגורם לשגשוגה של תעשיית הקולנוע, באמצעות כל מה שחי ושואף לפורקן רגשי ופיזי.

בחינוך הבסיסי, אפילו הליברלי ביותר, הגיהנום הוא מקור הרע וספק כמה יהיו מוכנים להיפתח בחיוך לחוויה כזאת. אנחנו מעדיפים את השיווק של הוליווד כגן עדן; אנחנו מעדיפים את השיטה הלינארית של אנינות טעם. אפילו הבמאית בסרט, שעונה לשם בבילון, מבינה שהפלירטוט הזה, מחפצן או לא מחפצן, בסופו של דבר הוא זה שמוכר. מה גם שבאופן כללי – אם יש לכם הסתייגות מייצוגים מיניים בוטים וממראות המעוררים פחד או גועל – זה לא הסרט עבורכם.

שמו של הסרט הוא בהשראת ספרו של יוצר סרטי האוונגרד קנת אנגר Hollywood Babylon שיצא בשני חלקים, הראשון ב־1956 והשני ב־1984, ופרסם סיפורים עסיסיים וטרגיים מהצד הפחות זוהר של הוליווד. הסרט מספר את סיפורה של הוליווד באופן נועז. זו יצירת מופת שצריך לבוא אליה מתוך אהבה בלתי מותנית לאמצעים הקולנועיים הלא מאורגנים, הנמוכים ביותר, אלה הנשענים פעמים רבות על יצרים אפלים – כי שאזל עושה שימוש חורג בכולם.

קל לנחש שבאמצעים הקולנועיים הנמוך מקבל ביטוי אסתטי שהקומפוזיציה התנועתית בו ציורית. הסרט הוא מיקס ז׳אנריסיטי ואנרכיסטי הנע בין אימה, אופנים דרמטיים וקומיים וכמובן שימוש מוקצן בטראגי. אם תרצו, אפשר להמשילו ללהקת רוק כבד שמערבבת בין הז׳אנרים כולם, מיקס שמצליח לייצר שיגעון צורם לצופה והפתעה ססגונית בלתי פוסקת. אם יש קולנוע אוונגרד, כזה שמעניק את הכי קרוב לחוויית נטילת אקסטזי, הרי הוא לפניכם. שאזל לא צריך להתנצל על כך. אנחנו צריכים להתנצל על זה שאנחנו מאולפים מידי על ידי קונבנציות.

עלילת הסרט מתפרשת לאורך תחנות זמן בציר המעבר שבין הסרט האילם לסרט המדבר. היא מסופרת באופן הרבה יותר חכם ממה שנדמה למי שינועו בחוסר נוחות נוכח המראות הגרוטסקים שמופיעים בסרט לא אחת ובלי להתנצל ונוכח הדמויות שמותחות בו את גבולות הקצה.

בשל האומץ ליצור משהו שמורכב מכל מה שיש לקולנוע להציע, מדובר בסרט בלתי ממושמע שיש בו קורטוב סרקיזם. זהו סרט מחוספס וגס, שלוכד את תשומת לב הצופה באופן מיידי ולא מניח לו רגשית. על שלל העוצמות שבו, אי אפשר היה לגמור את הסרט הזה בטווח זמן רגיל ולכן אורכו – 189 דקות – מצדיק כל אינץ׳ של שנייה וממקם את שאזל כאחד מהבמאים הבולטים של המאה הנוכחית.

כשם שיוון הייתה אלילית וגבתה קורבנות אדם, הוליווד שמייצגת את תעשיית הקולנוע היא אלילית ודקדנטית. העבודה היא למען משהו גדול שאי אפשר להצביע על הכוח המניע אליו, והיא גובה חיי אדם וקורבנות בנפש

מהר מאוד, מנקודת כובד הפתיחה ההצהרתית של הסרט, רצים הקשים קולנועיים רבים, כשתוך כדי כך מתקיים ניסיון לעמוד על המשמעות של כל מה שרואות העיניים. לכן אולי אי אפשר להתעלם מהשפעת החגיגה היוונית (קומוס) על שלל ההוללות האורגית והתאוותנית שמקבלת בסרט זרקור. כך גם החייתי לובש צורה והיצרים מקבלים ביטוי ויזואלי, מפעים ומרתיע לסירוגין.

יוון העתיקה מתלבשת על עיצוב סצנת ההוללות ההוליוודית גם באמצעות בעלי החיים המיתולוגים (תנין ענק, שימפנזה, חולדה ונחש) שהופכים לחלק אורגני מהחייתי שבאדם ומסמלים את הפרדוקס בין גוף לנפש. כך, כשם שיוון הייתה אלילית וגבתה קורבנות אדם, הוליווד שמייצגת את תעשיית הקולנוע היא אלילית ודקדנטית. העבודה היא למען משהו גדול שאי אפשר להצביע על הכוח המניע אליו, והיא גובה חיי אדם וקורבנות בנפש.

אולי לכן, לא מפתיעה אפוא תחושת הנגיעות הפליניות, כשמצד אחד אנחנו נשאבים לפנטזיה ומצד שני חווים מעין הזרה. כך גם היפה והמכוער בסרט מזמין דיון עומק, שאם ניכנס אליו אפשר יהיה להכתיר את הביקורת הזו כ״הביקורת שאינה נגמרת״, כשיש אינסוף אלמנטים לבחון ולפרש.

זהו דיון שכבר מהמפגשים הראשונים של הדמויות הראשיות מכניס אותנו לעומק היסוד המוסרי ככוח המניע של האדם. וכך הוא גם מתעתע בהגדרות – הרע לעומת הטוב, המגונה לעומת המועיל. האם יש דברים רעים שמכאיבים או מפריעים לנו רק בגלל שהם מכוערים? השיפוטים הערכיים שלנו פועלים בסרט תדיר משום שבושה היא ביטוי למוסכמה חברתית. על פי הטבע אנחנו לא מתביישים באמת, אבל החברה לימדה אותנו להתבייש.

נדמה שלשאזל אין עכבות בלהעמיד אותנו למבחן בשדה הקולנועי. הקולנוע המזוייף דורש את האמיתי, את הקדמוני ואת האלילי שבנו. הוא חותר לבושה שלנו באמצעות אמנות עירומה, ושאזל מכוון אצבע לצופים, כלומר, אלינו, כי המלך הוא עירום. התפוח הנוצץ רקוב ולכן הנחש הוא זה שנותן ביס לאישה. יש פואמה טרגית יותר מזו לחיים? המאבק העיקש לתפוס את השמש כדי לסיים יום צילומים, הוא מאבק ללכוד את הנצח. שאזל מנסה להבין את הקולנוע באמצעות מרכיביו כשהוא בוחר במהות נבדלת מהפרט ומנסה לבחון את השאלה – מה אנחנו באמת אוהבים כשאנחנו אוהבים סרט? או אולי זו כמו כל אהבה גדולה, שנעשית לא מבחירה אלא מכוח שנכפה עליך.

הקאסט בסרט גדול מהחיים וסט ביצועי המשחק חושף מחקר מפורט של פרופילים אגדתיים, שעליהם מבוססים אלמנטים של המשחק בסרט וגם המשחק בסטים של הסרטים שעליהם ובהם עוסק הסרט. החל מהפתיח כשבלב האקסטזה הכוריאוגרפית והאלילית נפגשים נלי לה רוי (מרגו רובי המפעימה) ומני טורס (דייגו קאלווה) לראשונה, וכלה בגילומיו של ג׳ק קונורד (בראד פיט) האליל התקופתי, שממקומו רק יילך וידעך עד למאחורי הקלעים החם והדוחק. בין הצבוע לדהוי, הוליווד מקוללת ולא משנה כמה חזקים יהיו החלומות – ההצלחה תסתיים בכאב או במוות.

בהוליווד התחתית, היצרים ניזונים מכל מה שנדחק לשולי הפריים. לא סתם דימויים מהדחוי והנדחק של המביך, השירותים במקרה הזה, חוזרים ומהדהדים – החל מצואת הפיל בפתיח, הראש של ג׳ורג׳ (המפיק של ג׳ו קונרד) שנתקע בשירותים, הקיא והדימוי של חור התחת של הוליווד; אל זה נוספים הקוקאין והזיעה. זו הצפה בביוב, וכשזה מציף את הפריים ומגלה לנו שלכוכבת נוצצת עם כריזמה מינית כמו נלי אין שתן בריח ורדים – הזיוף החברתי והשקר ההוליוודי זועקים לשמיים. אבל הסרט, בדרכו המפותלת והחכמה, מגלה לנו שהקולנוע – כמו האהבה – הוא נצחי.

---

בבילון
בימוי: דמיאן שזאל
189 דקות; ארה״ב, 2022
5 כוכבים