כל מה שחשוב ויפה
אורית ברגמן. צילום: ליה ברגמן
אורית ברגמן. צילום: ליה ברגמן

בחזרה לעתיד // אורית ברגמן

עשר שנים אחרי ספר הנוער הראשון שכתבה, המאיירת והסופרת אורית ברגמן מוציאה לאור ספר חדש שמבוסס על הילדות שלה כתאומה זהה. במקביל היא ממשיכה ליצור לתיאטרון, ללמד בבצלאל ולחקור את המעבר של איור מדו־ממד לתלת־ממד

לפני 10 שנים

לפני עשר שנים התקיימה הצגת הבכורה לעיבוד הבימתי של תיאטרון קליפה לספרה של אורית ברגמן ״השיר של לולה״, שיצא ב־2008 בהוצאת מודן ומגולל את סיפורה של צבועה לא פופולרית. בהצגה היתה ברגמן – כיום ראש תחום איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – אחראית על הכתיבה ועיצוב התלבושות והבמה.

״מקצוע האיור הוא מקצוע בודד, ובשיתוף הפעולה עם עידית הרמן מתיאטרון קליפה מצאתי דרך ליצור ביחד״, היא סיפרה בראיון שקיימתי איתה לקראת הבכורה. ״הפרשנויות שעידית נותנת בבימוי שלה, והדרך שבה הסיפור והאיור קמים לחיים, הם מופלאים בעיני. כל אחד מהאנשים שעובדים על ההצגה – השחקנים, הכוריאוגרפית, יוצרת התלבושות, המוסיקאים, התאורן – מוסיפים נקודת התבוננות אחרת על הסיפור שלי.

״כמאיירת גיליתי שבתיאטרון אפשר להכניס הרבה כפולות לאותה הסצינה, והמעבר מכפולה לכפולה יכול להיעשות על ידי מיקוד תאורה על אלמנט בתפאורה, שינוי קצב המשחק או כניסה של דמות. זה פשוט תענוג״.

ולמה תיאטרון?

״תמיד רציתי לראות את האנשים שיושבים בערב במיטה של הילד ומקריאים את הסיפורים שכתבתי; ההצגה היא הזדמנות לראות גם את הקהל וגם את היוצרים שעובדים אתי, מקריאים את הספר בדרכם״.

טוטו וחברים. צילומים: כפיר בולוטין

טוטו וחברים. צילומים: כפיר בולוטין

יש הבדל בין האיור שלך למבוגרים לבין זה לילדים?

״ילדים פתוחים לקבל איור יותר ממבוגרים, בוודאי יותר ממה שמבוגרים חושבים. אני לא מנסה להיות נחמדה לילדים יותר משאני נחמדה לאנשים מבוגרים, כי אני רואה בהם אנשים לכל דבר. לא הכל צריך להיות חמוד ולא הכל טוב״.

״לפני עשר שנים בערך התחלתי את השלב הנוכחי בקריירה שלי, שלב שחיכיתי לו שנים, שבו אני יכולה לבחור לעשות רק פרויקטים שמעניינים אותי״, אומרת ברגמן כעת. ״הבנתי שמה שמעניין אותי זה ליצור עבודות שאני מעורבת בכמה שיותר שלבים שלהם: בכתיבה, בציור, ביצירה תלת־ממדית, בבימוי.

״המעבר בין התחומים האלו מאפשר לי שליטה שלמה על היצירה וחקירה של מערכות יחסים שונות בין הטקסט לאיור, בבימוי של הדרמה של הפיכת הדף, או של ההצגה. ההוראה בבצלאל, ומפגשים עם ילדים דרך סל תרבות, איפשרו לי לשרוד את התקופות הארוכות חסרות הפרנסה שעבודה יזמית כזאת מייצרת״.

פאסט פורוורד

לפני עשר שנים פרסמה ברגמן את ספר הנוער הראשון שלה, ״יומנה של לוכדת כרישים״, המבוסס על החוויות משנות ה־20 שלה, שבהן עבדה כחברה בצוות הצוללים במצפה התת ימי באילת. הספר הוא הכלאה בין פיקצ׳רבוק או רומן גרפי לספר נוער ומכיל מאות איורים. חלקם הסברים מצוירים לתופעות מדעיות כמו שיכרון מעמקים, חלקם תיאורים אנטומיים של היצורים במפרץ אילת, וחלקם מספרים סיפור חיוני לעלילה שאינו מופיע בטקסט.

הבנתי שמה שמעניין אותי זה ליצור עבודות שאני מעורבת בכמה שיותר שלבים שלהם: בכתיבה, בציור, ביצירה תלת־ממדית, בבימוי. המעבר בין התחומים האלו מאפשר לי שליטה שלמה על היצירה וחקירה של מערכות יחסים שונות בין הטקסט לאיור

מאז היא גם יצרה סדרה של שישה ספרי פעוטות סביב שתי דמויות מרכזיות: טוטו הפילון ולה־לה הציפור. ״הספרים מטפלים בנושאים המעסיקים ילדים צעירים: תחרות, גודל וגיל, קצב, טעם, ועוד. בספרים, שיצאו בארץ בסין ובצרפת, טוטו, הגיבור הצעיר של הסדרה, מצליח לפתור בעיות בעזרת הדמיון ההומור והמשחק, שלושת כוחות העל של החלש. הספר ׳שלי מהבית׳ מתוך הסדרה התפרסם בספריית פיג׳מה, ויצא יחד עם ׳גלידת תות׳ ו׳מחבואים׳ הישר לתקופת הקורונה״.

ספרים שכתבה ואיירה אורית ברגמן

ספרים שכתבה ואיירה אורית ברגמן

בנוסף היא יצרה עבור תיאטרון הקרון הצגת בובות בשם ״טוטו וחברים״, המבוססת על דמויות מהסדרה, יחד עם השותפות שלה גוני פז ורותם גולדנברג. ״בהצגה המשכתי לחקור את תחום התלת־ממד שמעניין אותי והוספתי לו ממד של טריקים והפתעות. ההצגה ממשיכה לרוץ היום עם השחקן הנהדר דניאל אנגל.

״בעקבות המוות של אמא שלי כתבתי ספר ילדים בשם ׳פעם עקב אחרי לויתן׳ שעוסק בעיבוד של צער. כתבתי את הספר ׳המלך אמר׳ שיצא בספריית פיג׳מה בארץ, ובסין, ועומד לצאת השנה בארצות הברית בהוצאת אמזון. הספקתי לנסוע לבייג׳ין לפני הקורונה לקדם את הוצאת הספר שלי ׳יומנה של לוכדת כרישים׳ בסינית, פגשתי אלפי ילדים והתרשמתי עמוקות ממערכת החינוך הסינית״.

והייתה גם את מה יותר צהוב או פיל?התערוכה המשותפת בבית הנסן עם המאיירת ענת ורשבסקי.

״כן, יצרנו בבית הנסן תערוכת קיץ לילדים, שבה חקרנו את נושא האיור התלת־ממדי המעניין את שתינו. יצרנו מפלצת צהובה שריחפה בחלל הגלריה, מלווה בלהקה של יצורים שעזבו את הקירות והסתחררו סביבה בלהקה תלת־ממדית עליזה. התערוכה נבנתה כך שתוכל להתקפל למשטח קטנטן, להישלח, ולהיבנות במקומות חדשים. כרגע חלק ממנה מוצג בחלון הראווה של חנות שופרא ברחוב דיזנגוף בתל אביב״.

ובנוסף החלפת את מרב סלומון כראש תחום איור בבצלאל.

״זה תפקיד שאני עושה בארבע בשנים האחרונות; תפקיד שלוקח הרבה זמן יצירתי מהחיים שלי, ומעניין אותי בזכות צוות המרצים הנהדר והסטודנטים המוכשרים המגיעים ללמוד בו״. 

נכון לעכשיו

ממש בסגירת מעגל, בדיוק עשר שנים אחרי שיצא ״יומנה של לוכדת כרישים״ יוצא לברגמן ספר חדש לנוער בהוצאת עם עובד בשם ״שתיים״. ״הספר מבוסס על הילדות שלי כתאומה זהה. תמיד הייתי הייתי חלק משתיים: אחותי ואני הלכנו יחד לגן, למדנו באותה כיתה, היו לנו את אותן החברות וחלקנו את אותם הבגדים. אני זוכרת שפעם עברתי ליד מראה במהירות, ולרגע חשבתי שזו אחותי. היה קצת מפחיד לגלות, שאפילו אני יכולה להתבלבל.

״׳תמיד חלמתי שתהיה לי תאומה!׳ אומרים לי כולם, אבל האמת שבמציאות זה לא היה כל כך פשוט. למשל, מצא את ההבדלים – הספורט הרשמי של מי שפוגש תאומות זהות: מי יותר גבוהה? מי יותר רזה? מי יפה יותר? מי מתלבשת יותר יפה?

״הקשר החזק בין שתינו גבר על כל ההשוואות. גדלתי בתחושה שאף פעם אני לא לבד, שאין לי צורך באחרים. עד היום שבו אחותי החליטה שהשתיים שלנו כבר לא מספיק לה. היא עברה לחוגים חדשים, לבד, היו לה חברות חדשות ואני לא הצלחתי להבין מה קורה. את הכעס, העלבון, וחוסר האונים על ההתרחקות, את המאבק שלי למצוא זהות נפרדת, חדשה, אני מתארת בספר.

״בשנים של בית ספר יסודי, שבהן המשפחה מפסיקה להיות המוקד המרכזי, וחברת הילדים תופסת את מקומה, מתגבשת הזהות האישית. זה נכון לכולם, אבל אולי קשה ומסובך יותר לתאומים. הספר שתיים מתאר את המעבר הזה, ואת האיזון החדש שמצאתי בסופו״.

שתיים. צילום: מ״ל

שתיים, הוצאת עם עובד. צילום: מ״ל

צילום: זאב ברגמן

צילום: זאב ברגמן

ומה הפרספקטיבה שלך של שדה האיור?

״לפני עשר שנים הייתי בין המאיירות המעטות שגם כתבו את הספרים שלהן וגם איירו אותם. מאז נוספו לסצנה יוצרים ויוצרות נהדרים: עינת צרפתי, עומר הופמן, אורית מגיה, נטלי וקסמן, מאיה שלייפר ועוד רבים.ות וטובים.ות.

״שוק ספרי הילדים תמיד במשבר. מאז שנכנסתי אליו, באופן עקבי, הוא נמצא ברגע הקשה ביותר אי פעם. ובכל זאת, בדרך נס, מצליחים לצאת בארץ הרבה ספרים טובים, מאויירים היטב. זה בזכות עורכות אמיצות, בהוצאות גדולות וקטנות, שמוציאות ספרים איכותיים, בזכות מאיירים שעובדים בתנאים מגוחכים כי זאת האמנות שלהם, ובזכות חנויות הספרים עצמאיות.

״אני חושבת שבעשר השנים האלו, אם לשפוט לפי הההצלחה הגדולה של מאיירים ישראליים בתחרויות בחו״ל, ישראל נהפכה למעצמה של איור ספרי ילדים. זה קשור לעובדה שההשפעות בארץ מאוד מגוונות ורחבות, ויש כאן הרבה מאיירים שמעיזים לחפש שפה אישית בתוך העולם מאוד שמרני של ספרות הילדים.

״יותר ספרי ילדים ישראלים מתורגמים לשפות זרות, אני יודעת שבעבר היו איורים שהתפרסמו בארץ, שההוצאות בחו״ל לא חשבו שהם ראויים לפרסום, ספרי ילדים נהדרים לא תורגמו לשפות זרות בגלל המכשול הזה. זה מזמן לא המצב, ואני חושבת שהאיור המצויין בארץ הוא אחת הסיבות להצלחה של התרגומים״.

ישראל נהפכה למעצמה של איור ספרי ילדים. זה קשור לעובדה שההשפעות בארץ מאוד מגוונות ורחבות, ויש כאן הרבה מאיירים שמעיזים לחפש שפה אישית בתוך העולם מאוד שמרני של ספרות הילדים

והתיאטרון? 

״חממת הקרון, שזכיתי להשתתף בה, בהנחיה של מרית בן ישראל ורוני מוסינזון, נתנה לי את האומץ ליצור את הצגת הילדים הראשונה שלי שבה הייתי מעורבת לא רק בכתיבה וביצירת התפאורה, אלא גם ביצירה של בובות ובבימוי. המשכתי לחקור את הנושא שעניין אותי לפני עשר שנים, המעבר והמשחק בין החומר הדו־ממדי לתלת־ממדי.

״ההצגה, הבנויה ממגזרות מצויירות של חומר פלסטי קשוח, משחקת עם התכונות האלו של החומר. טוטו הפילון, מחפש מקום להסתתר בו במשחק המחבואים, נשכב על השולחן ונעלם. בגלל שהוא דמות דו־ממדית סיבוב של 90 מעלות מעלים אותו מעין הצופה. זה מצחיק ילדים אבל גם מנכיח את התכונות של החומר שממנו עשויה ההצגה. ההפשטה של הייצוגים של הדמויות על הבמה שעניינה אותי אז, מצאה ייצוג יותר קיצוני ומדוייק בבובות.

״מאיירות נוספות שלמדו בחממה – קרן כץ, מרים נובופלנסקי, ולי מינצי ועוד – יוצרות לתיאטרון ומרחיבות את העולם האיור לשם. בלי קשר אלי, האיור התרחב מהמקומות המסורתיים שבהם הוא הופיע והתחיל לטפס על הקירות בחברות הייטק, בספריות, להפוך לסוג של פרפורמנס בפסטיבלים, ולהופיע בתערוכות במוזיאון״.

״מה יותר, צהוב או פיל?״ עם ענת ורשבסקי בבית הנסן, צילומים: דור קדמי

״מה יותר, צהוב או פיל?״ עם ענת ורשבסקי בבית הנסן, צילומים: דור קדמי

בעוד 10 שנים

״אני מקווה שתחום האיור ימשיך לפרוץ את הגבולות שלו ולהשתלב בעוד תחומים. הלוואי וכרזות מאויירות ואריזות מאויירות יחזרו לאופנה (כבר עשר שנים אני נותנת לסטודנטים בסטודיו שלי תרגיל בכרזות מאויירות, התוצאות הנהדרות מוצגות עכשיו בתערוכה בהיכל התרבות בתל אביב).

״באופן אישי, אם אוכל להמשיך להוציא ספרים בארץ ובחו״ל ולעבד את הספרים שלי לתיאטרון ולהמשיך ליצור תערוכות מאויירות – אהיה מאושרת. אם ביקשת פנטזיה, אני מקווה שאוכל להוסיף עוד ספרים לסדרה של טוטו וחברים, להפוך אותה לסדרת טלוויזיה ובובות ולפגוש אותם בכל העולם״. 

אולי יעניין אותנו גם

אני ממליצה לעקוב אחרי הבלוג עיר האושר של מרית בן ישראל. חוץ מלכתוב את הטרילוגיה הנהדרת של השנה – ״בנות הדרקון״, בהוצאת עם עובד – מרית היא באר של ידע והמצאות. בבלוג שלה היא בוחרת לדבר כל פעם על נושא אחר, ספר, ציור, הופעה, אמן, בדרך אסוציאטיבית מאגית, היא מקשרת בין עולמות שונים ומייצרת סביב הנושא שלה ענן של הדים ויזואליים, רגשיים ותוכניים שמכניסים אותו להקשר חדש מעניין ומוזר. הקריאה בבלוג של מרית היא כמו הליכה ביער קסום מלא הפתעות, מפחיד ומסתורי, כשמישהו אוהב מחזיק לך את היד.

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מור

    זוהי שיחה מתומללת. באינטרנט צריך לקצר. אי אפשר לקרא טקסט ארוך כזה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden