רותם עמיצור: חזרתי לדימוי שוב ושוב - כמו באר, כל פעם שהורדתי את הדלי יש עוד אוצרות

חגית: הי רותם, מה שלומך? ברכות על התערוכות החדשות – במוזיאון הרצליה ובגלריה רוטשילד בתל אביב

רותם: תודה חגית! כן, אני בהתרגשות. זאת תקופה מיוחדת עבורי

חגית: בתערוכת יחיד המוזיאלית הראשונה שלך את כאילו ״מסתפקת במועט״ ומציגה סדרה אחת של עבודות, שהן כולן וריאציות על נושא אחד

רותם: יצא לי להתעסק עם וריאציות בעבר, אבל הסדרה הזאת היא ייחודית במובן שזה הזמן הכי ארוך ששהיתי עם דימוי אחד. קרוב לשנתיים שלא עשיתי שום דבר אחר, רק חזרתי לדימוי שוב ושוב – כמו באר, שכל פעם הורדתי את הדלי שלי עם אמונה שיש עוד מה לגלות. שיש עוד אוצרות למטה אם רק אהיה פתוחה לראותם.

זו סדרה שהתחילה כשמצאתי במקרה רפרודוקציה ישנה בשחור לבן של הציור ״נצחונותיו של יוליוס קיסר״, של הצייר אנדראה מנטנייה האיטלקי מתקופת הרנסנס. אני זוכרת את הרגע הראשון שהחזקתי אותה ביד – הרגשתי שהיא פועמת, שיש לה חיים בפני עצמה. כבר באותו יום שפגשתי אותה התחלתי להגיב אליה בציור. הדימוי הוא צעדת ניצחון, עם המון שלל, כאוס וכידונים עפים לכל עבר, אבל מצד שני גם איזו שהיא הרמוניה מופתית

חגית: את אוהבת למצוא טריגרים ולהגיב לאולד מאסטרס? כמו שאמרת בשיחה שמופיעה בקטלוג, שעבורך ״הכל התחיל עם ג׳וטו באסיסי, ב־2009״

רותם: כן, כשאני פוגשת ציור שאני אוהבת אני מתייחסת אליו כמו לטבע. נגיד שאני מול נוף יפה שאני מתכננת לצייר אותו – ובאמצע השדה יש עץ ברוש. הברוש הזה דינמי, במיוחד כשאני עובדת בקולאז׳: אני יכולה להזיז אותו ימינה או שמאלה, הצבע שלו יכול להשתנות, אני אפילו יכולה להכפיל או להקטין את הגודל שלו, הכל לפי הצרכים של הציור. אותו דבר בדיוק קורה לי מול ציור שאני אוהבת – לא משנה באיזו תקופה הוא נוצר.

באותו רגע של ראייה – אין זמן, הכול הופך להיות משחק. הציור הופך להיות רוטט וכל החלקים בו עם פוטנציאל של תנועה והשתנות – כאופייני לדברים חיים. כל ענן או כד או אישה יכולים לעבור מטמורפוזה. ה״יראת קודש״ שהרבה פעמים אנחנו חווים מול יצירות מופת היא אשליה בעיניי. אנחנו חווים אותן כיצירות גמורות, כשלמות, כלא ניתנות לנגיעה. אבל הדרך היחידה להגיב אליהן היא לזכור שבן אנוש עשה אותן והוא או היא גם שיחקו וניסו וטעו עד שהם הגיעו להרמוניה הסופית שהיא הציור. כן, אז ברגע שהכול הופך להיות משחק נפתחות אין סוף אפשרויות וזה כיף גדול

הארץ השטוחה. צילומים: יובל חי

חגית: אני חושבת שאת ניחנת בראייה מסוג מיוחד, שמאפשרת לך לפרק ולהרכיב מחדש כל תמונה. אולי זו הסיבה שהרחקת מהציור הפיגורטיבי לקולאז׳, שהוא יותר קוביסטי ומפרקי

רותם: בדיוק. המהות של קולאז׳ זה פירוק והרכבה מחדש. זה באמת הדבר הכי מרגש במדיום הזה. אני עובדת עם סיכות על לוח קאפה – איתן אני נועצת את הניירות במקום. כשיש צורך להזיז צורה – למשל משולש אדום – קל לקחת אותה מהצד הימני של הקומפוזיציה ולהזיז אותה, כמו שהיא, לצד השני. הקלות הזאת, והעובדה שאני לא צריכה לחכות שהצבע יתייבש, מאפשרת עבודה מאד אינטואיטיבית ומהירה. אני יכולה לעשות שינויים מאד גדולים בלי מאמץ, וזה ממש מאפשר לי להיות עם עוד יותר אומץ מול הציור.

מה שייחודי עבורי בסדרה שמוצגת במוזיאון, זאת העובדה שפעם ראשונה עבדתי עם קולאז׳ בגודל מונומנטלי. חמשת הקולאז׳ים שמוצגים בהרצליה הם בגודל 2X2 מטר, מה שהצריך עבודה עם גליונות נייר גדולים. בעבודה עם ניירות בגודל הזה, התחושה הייתה שאני מתעסקת עם בדים, ועבודת הקולאז׳ הפכה להיות כמו תפירה של שמיכת טלאים – שזה מקור אחת ההשפעות והאהבות הגדולות שלי

ה״יראת קודש״ שהרבה פעמים אנחנו חווים מול יצירות מופת היא אשליה. אנחנו חווים אותן כיצירות גמורות, כשלמות, כלא ניתנות לנגיעה. אבל הדרך היחידה להגיב אליהן היא לזכור שבן אנוש עשה אותן והוא או היא גם שיחקו וניסו וטעו עד שהם הגיעו להרמוניה הסופית שהיא הציור

חגית: אגב אומץ, בחרת נושא אמיץ להסתער איתו על קירות המוזיאון: תהלוכת ניצחון, שלל והשתוללות. זה סימבולי ומדליק. גם מבחינה אוצרותית יש פה חשיבה יפה – העובדה שאנחנו רואים את הציורים כסדרה, תומכת בתחושה שיש לפנינו תהלוכה

רותם: ממש! עבורי זה גם מאד מרגש לראות את האנרגיה של כל התהלוכה הזאת צועדת יחד. האוצרות המדויקת להפליא היא של עידו מרקוס, שמלווה את הפרויקט ממש מרגעיו הראשונים (את דף הנייר עם התמונה של מנטנייה מצאתי בסטודיו של עידו!). ואיה לוריא, מנהלת מוזיאון הרצליה והאוצרת הראשית, שהאמינה בסדרה מההתחלה והציעה להציג אותה על קיר הבטון באולם הכניסה למוזיאון. אני מודה לשניהם מעומק ליבי וכן, בזכותם, הקהל (וגם אני) יכולים לחוות את העוצמה של כל חמש העבודות ביחד, כתהלוכה, כי בסטודיו שלי היה מקום לעבוד כל פעם רק על עבודה אחת.

דרך הקומפוזיציה העמוסה והכאוטית וכל ההשתוללות – כמו שאמרת כל כך יפה – מנטנייה מנסה לתאר לנו חוויה של אקסטזה של הקהל, והנושא הזה הוא בדיוק מה שהדליק אותי והניע אותי לפעולה. השאלה היא מה קורה כשקבוצה של אנשים חווים חוויה מאד עוצמתית יחד, כמו במונדיאל למשל. אותו רגע של ניצחון – אלו אנרגיות סופר גבוהות, תחושות שאי אפשר לתאר במילים, אתה חייב להיות שם (אני לא הייתי…)

אנדראה מנטנייה, נצחונותיו של יוליוס קיסר״. צילום: יובל חי

הקמת התערוכה. צילום: משה נפתלי

חגית: האנרגיה הזו ניכרת בעבודות. אבל באותה נשימה אפשר לומר שהקולאז׳ גוזל מהן את האנרגיה האקספרסיבית של ״הנפת המכחול״ של האמנית, והופך אותן למתוכננות יותר (עם מגזרות נייר שאת מציירת וגוזרת מראש ומשתמשת בהן במקום צבע). איך את מיישבת את הסתירה?

רותם: מה שאת מתארת זה זיקוק של אחד האספקטים הכי מעניינים בציור! כשהדברים מרגישים שהם על סף התפוצצות. כשכל החלקים כאוטיים ברמה שהמוח החושב כבר לא יכול להכיל ועם זאת – אנחנו חווים יופי והרמוניה. זה אחד הדברים הכי מסתוריים בעיניי! בסופו של דבר זה איזשהו איזון, שקורה כשכל צורה בדיוק במקומה – סדר המתרחש תוך כדי איבוד שליטה

חגית: את חווה את זה בעבודה שלך או יותר מנסה לאפשר את החוויה הזו לצופים בתוצאה?

רותם: אני חווה את זה תוך כדי שאני עובדת ומאמינה שאם משהו הפתיע או ריגש אותי אז יכול להיות שגם הצופים יחוו חווה דומה

חגית: למדת במסגרות ״מסורתיות״ של ציור פיגורטיבי, בסטודיו סקול בירושלים וגם בחו״ל. איך הגעת משם לעבודת קולאז בנייר? והאם יש קשר למאטיס (ולא רק לקרוואג׳ו)? כי הצבעוניות והמגזרות שלך מזכירים לי את מאטיס, פונים לעבר המופשט. לקחת את החופש למצוא את השפה שלך

רותם: כן, מאטיס הוא אחת ההשפעות הגדולות שלי. זוכרת שהייתי ברטרוספקטיבה של קולאז׳ים שלו במומה בניו יורק והתחושה הייתה שהתערוכה הזאת נוצרה בשבילי. הקולאז׳ שלי היא טכניקה שבה אני מתבוננת באופן ישיר במציאות – וזה ממש לקוח מלימודי ציור קלאסיים – בהם התלמיד עובד מול המודל או הנוף עם צבעי שמן. בלימודי ציור יש גם המון התעסקות עם ״אור״ – איך ליצור אור בציור וכו׳. יהיו כאלה שמתעסקים בציור קלאסי שיגידו שכל מה שאנחנו מציירים זוהי בעצם חווית האור. אז את זה חקרתי המון שנים – וזה קשור להתבוננות החוצה, אל הטבע, אל מה שקורה סביבי.

בנוסף להתבוננות החוצה, יש גם התבוננות פנימה בציור – וכאן נכנסים ההמצאה והמשחק. העולם הפלאי שנוצר על הדף שאינו קשור לעולם סביבנו. הוא טבע חדש. אז כאן נכנס הקולאז׳. איתו אני יכולה להמציא ולשחק בלי מאמץ

חגית: אחרי שראיתי את התערוכה במוזיאון אני סקרנית לדעת מה תציגי בגלריה? מה ההבדל מבחינתך בין השתיים?

גלריה רוטשילד. צילומים: יובל חי

רותם: הסדרה של ״הארץ השטוחה״ מורכבת מ־14 וריאציות מתוך הרפרודוקציה של מנטנייה בגדלים משתנים, שנעשו במדיומים של ציור וקולאז׳. חמש העבודות שמוצגות במוזיאון הן מבחינתי הקתרזיס של הסדרה. את החלק הנוסף של הסדרה אפשר לראות ברוטשילד (9 וריאציות נוספות על אותו דימוי) לצד סדרה של פורטרטים בקולאז׳ שעשיתי בשנה וחצי האחרונות.

הפורטרטים הם של חברים ואנשים אהובים ורובם צויירו על האי הידרה ביוון. מה שהעסיק אותי בהם הייתה שאלה של פנים וחוץ, גם במובן הגשמי (חלל פנימי ונוף מחוץ לחלון) וגם במובן הרגשי.

אם נחזור למאטיס, זה אחד הנושאים שעניינו אותו לאורך השנים. המון פעמים יש לו ציורים של מודל שיושבת ליד חלון גדול ובחוץ רואים את הים או את הטיילת. יש גם הציור המפורסם של האיש שמנגן על כינור שנמצא עם הגב אלינו ופניו פונות למרפסת הפתוחה לרווחה – על הציור הזה עשיתי טייק בעצמי, וגם הוא יהיה מוצג בתערוכה…

חגית: תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון היא ציון דרך משמעותי. מה הדבר הבא? איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

רותם: כשעבדתי על הסדרה הזאת של המוזיאון הדבר המשמעותי שהרגשתי, יותר מהכל, זו איזו שהיא בשלות בתוכי שאמרה – אני מוכנה שהסדרה הזאת תוצג בכל מוזיאון בעולם. הסטייט אוף מיינד שהייתי בו כשעשיתי אותה היה עם איזו שהיא חלימה או מחשבה על חלל תצוגה שהוא ציבורי – וזה עוד לפני שידעתי האם היא תוצג במוזיאון או לא.

אז החלום הוא שהתערוכה הזאת תסתובב בעולם, במוזיאונים שונים. בעוד 5 שנים… המממ… אני חושבת שמה שהכי כיף במקצוע שלי הוא שאני באמת לא יודעת מה יהיה עוד חמש שנים. אני יודעת שאני רוצה להפתיע את עצמי. ואני מאמינה באפשרות שאוכל להיות מופתעת תמיד. וזה משמח מאד. וזה כל מה שאני צריכה לדעת

רותם עמיצור | הארץ השטוחה
אוצר: עידו מרקוס
מוזיאון הרצליה, הבנים 4
נעילה: 17.6