מה למזוג לכם? תערוכה חדשה עושה כבוד למסעדות הפועלים

״בית הרחק מהבית הרחק מהבית״ הוא שמה של התערוכה החדשה שמוצגת בגלריה של אסיף, המרכז לתרבות אוכל בישראל. התערוכה מתחקה אחר ההיסטוריה והגלגולים של מסעדות הפועלים בישראל וכוללת תצוגה של עבודות אמנות, צילום, עיצוב, וידאו וסרטים, מתכונים היסטוריים ועכשוויים, ומאמרים מאת אנשי אוכל, יוצרים, וחוקרים מתחומים שונים. כל אלה חברו כדי לספר את הסיפור מפריזמות שונות ולנסות לענות על השאלה – מהי בעצם מסעדת פועלים בישראל?

את התערוכה אצרו ליאורה רוזין ורונה זינגר, בעוד שמתן שופן ניהל את המחקר והתוכן. זינגר מציינת שהזמן שעמד לרשותם ליצירת התערוכה היה קצר במיוחד, שלושה חודשים וחצי. ״זה היה לגמרי כנגד כל הסיכויים, אבל נשביתי בקסמו של הנושא מהרגע הראשון וכולנו צללנו לתוכו. התחלנו ממקום נוסטלגי. לכל אחד מאיתנו יש מסעדת פועלים קטנה ששוכנת בלב שלו, שלקוחה מההיסטוריה הפרטית ויש לה אצלנו פינה חמה״.

אז מה זו מסעדת פועלים?

״אם תשאלי אנשים איך הם מדמיינים מסעדת פועלים – קרוב לוודאי שתקבלי את התשובות הבאות: היא ממוקמת באזור תעשייה, בין מוסכים ובתי מלאכה, לרוב קטנה. בדרך כלל יש בה דלפק מרכזי ומאחוריו סירים ומגשים מהבילים. המנות יימזגו בנדיבות לתוך צלחות חצי עמוקות, לצד פרוסות לחם עבות לניגוב שאריות הרוטב. שימי לב למילה ׳ימזגו׳ שכנראה באה מתוך השילוב של מנות אוכל של פועלים שמורכבות מאוכל יבש יותר (כמו אורז) ומנה נוזלית ורטובה יותר (לרוב משהו אדום – כמו רסק עגבניות או פפריקה אדומה) מתובלת וצבעונית.

״במסעדה מתנוסס תפריט קבוע מעל ויטרינת האוכל. אם יהיה צורך בשינוי כלשהו הוא יתוקן בכתב יד. קירות המסעדה מחופים קרמיקה עד גובה המותניים – כך קל יותר לנקות את הלכלוך שהצטבר. מעל, במיקום אסטרטגי, מעטרים את החלל תצלומי מפורסמים שסעדו במקום כאות לאיכות ולהצלחה, כתבות אודות המסעדה, ברכות, תעודות, חמסות, שעון קיר ומאוורר. על השולחנות המצופים פורמייקה מוצבים מתקן לשליפת מפיות דקיקות עם הכיתוב ׳בתיאבון׳, מלחייה ופלפלייה.

כיום הפועלים הם מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. לצערי, הם לא יכולים להרשות לעצמם לסעוד במסעדות על בסיס יומיומי – אם בכלל. במקומם, במסעדות הפועלים לכאורה, יושבים סועדים שמגיעים למקום לצרוך חוויה אותנטית ולקבל מנת נוסטלגיה

״העוסקים במלאכה הם לרב בני אותה המשפחה או לפחות נדמים לכאלו. הם מבשלים, מגישים, משוחחים עם הלקוחות ועושים את החשבון. בסיס הלקוחות קבוע, התחושה היא פמיליארית, ולכולם עניין משותף אחד: שהסועדים והסועדות ייצאו שבעים. הסמלים, המאפיינים, השפה והדינמיקות האנושיות – כל אלה מופיעים בתודעתה שלנו באופן כמעט מיידי״.

לדעתי, היום זה כבר לא מתקיים בפורמט הזה. למה זה, כי אין היום פועלים? או שהפועלים הפכו להיות עובדי ההייטק בעלי תן ביס שמציפים בשעות הצהריים את המסעדות באזורי המשרדים שלהם?

״ככל שצללנו יותר לתוך הפרויקט הבנו שיש דרמה שמתחוללת כאן. מסעדות הפועלים הולכות ונעלמות, והשאלה היא למה זה קורה. התשובה היא כנראה כי דמות הפועל הולכת ומשתנה. אם נתבונן היום על קהל הלקוחות במסעדות הפועלים, נראה שהן לא מתבססות עוד על פועלים מקומיים. כיום הפועלים הם מהגרי עבודה ומבקשי מקלט.

״לצערי, הם לא יכולים להרשות לעצמם לסעוד במסעדות על בסיס יומיומי – אם בכלל. ארוחת הצהריים שלהם לרוב תתקיים באתר שבו הם עובדים. במקומם, במסעדות הפועלים לכאורה, יושבים סועדים שמגיעים למקום לצרוך חוויה אותנטית ולקבל מנת נוסטלגיה.

״בנוסף, אי אפשר להתעלם מהתמורה שהביאה עלינו תעשיית ההייטק והמסעדות שבהן אוכלים העובדים באלו. יש אזורי משרדים שמוצפים במסעדות שוקקות חיים בשעות הצהריים ולאורך שעות היום, אבל סביב השעה חמש־שש בערב הן נסגרות והאזור הופך להיות שומם לחלוטין. זה אולי חלק ממה שאפיין בזמנו מסעדות פועלים – כשתיגמר התכולה בסירים, יסתיים היום והמסעדה תיסגר״.

איך כל זה התחיל?

״המסעדות שנועדו להשביע את הפועלים בארץ ישראל לא תמיד נראו ככה. המסעדות הקואופרטיביות שהוקמו בשנות ה־20 וה־30 היו גדולות והמוניות, ודמו יותר לחדרי האוכל הקיבוציים. מאז ועד היום המוסד עבר שינויים וגם הסועדים עצמם. בעבר רוב הפועלים היו עולים חדשים שהגיעו מארצות מוצא שונות. האוכל נועד להזין אותם – גופנית ונפשית. מדובר היה במטבח שהחליף את המטבח בביתם בזמן ששהו בעבודה, ואולי בכלל הזכיר להם את הבית שעזבו כשעלו לארץ.

״מבחינה קולינרית, האוכל של הפועלים היום אמנם שונה, אבל הוא גם הקו המקשר וזה שמצביע על מאפיינים דומים בין דרכי הסעדת הפועל במשך השנים. במסעדות האלה האוכל ממשיך להיות פשוט כדי שהפועל יכול לעמוד בו כלכלית; משביע כדי שיהיה בכוחו לשוב אל המשך עבודתו הקשה; ומחמם לב ומזכיר בתים רחוקים כדי שיוכל להתנחם בו.

״מכאן נבחר השם לתערוכה: מדובר בפועלים שלא נמצאים בבית, הם בעבודה ואין להם גישה למקרר הפרטי שלהם. הבית שרחוק מהבית הוא הומאז׳ לפועלים הזרים ששוהים כאן ובארוחת הצהריים שלהם יאכלו משהו שמוכר להם, כזה שינחם את הגוף וגם את הנפש ויזכיר את הבית הרחוק״.

איך את מתחברת לעולמות האלו?

״כאוצרת תערוכות אני מוצאת את עצמי נדרשת כל פעם לעולם תוכן אחר. חלק מהחוויה היא לצלול אל הלא מוכר ולגלות שגם הוא חלק נוסף מהפאזל הרחב של למידה על תרבות דרך חפצים, חומרים ואמצעים חזותיים. במקרה זה העיסוק באוכל או במסעדות פועלים היה מצד אחד חדש לי, ומצד שני (כמו וודאי לרבים מאיתנו) מוכר, נגיש ואינטואיטיבי״.

אז אחרי המחקר, איך הגדרתן את מטרת התערוכה?

״לפני הכל שינינו את ההגדרה מתערוכה למחווה למסעדות פועלים. הטרמינולוגיה היתה חשובה לנו. רצינו לבוא ממקום של כבוד, ובמחווה יש כבוד. לא התכוונו להגיד את האמת המוחלטת על מהי מסעדת פועלים. רצינו לעורר דיון. אוכל הוא רפלקציה לתרבות ולכן אנחנו אוהבות את המחשבה שהנושא הזה יילך ויתפתח. באתר של התערוכה אנחנו מפרסמים מאמרים שדנים בנושא, ומעניין לראות כמה מאמרים ומחקרים מתווספים מדי יום. זה מדהים ובעיקר משמח לראות כמה הנושא הזה גורם לאנשים לרצות לכתוב ולעסוק בו. התערוכה היא דיון מתמשך בשאלה מהי מסעדת פועלים בישראל, באמצעות פירוק הדימוי, ערעור ויצירת פרשנויות שונות, ושבירת המיתוס״.

כשהאוכל יימלא את החריצים

התערוכה מורכבת מארבעה חלקים. החלק הראשון הוא ״הצלחת״, שבמסגרתן פנו רוזין וזינגר ל־14 יוצרים מתחומים שונים: מאיירים, מעצבים גרפיים, קרמיקאים ומעצבי מוצר, שיצרו צלחות מחווה, בעלות פרשנות אמנותית למסעדות פועלים בישראל. ״האוכל במסעדות הללו מוגש בדרך כלל בכלי קרמיקה או זכוכית פשוטים, ועליהן עיטורים קלאסיים שהגיעו מאירופה. הצלחות המוצגות הן וריאציה על צלחות זכוכית מוּכרות עם עיטור בולט בתחתיתן. תמונה שלמה וחדשה תתקבל כשהאוכל יימזג וימלא את החריצים בצבעו העסיסי״.

העבודות עוסקות במאפיינים קולינריים, חלקם במאפיינים ארכיטקטוניים עיצוביים של המקום, אחרות עוסקות בנפשות הפועלות – המסעידים או הסועדים – שצילומים שלהם עם בעלי המסעדה מקשטות את קירות המקום. חלקן עוסקות במיתוג המסעדה, כמו העבודה של ניב תשבי שיצר צלחת ממותגת למסעדת פועלים מדומיינת בשם ״מסעדת הצווארון הכחול״, או העבודה של נועה ריץ׳ שעשתה סדרה של צלחות שבהן ניסתה לאפיין מסעדת פועלים אותנטית. דרך חיפוש בגוגל אימג׳ז לצד חוויה אישית שלה היא יצרה קולאז׳ של סגנונות ותרבויות שבאמצעותם בדקה ממה מורכב הרעיון הזה ששוכן בנו – האם מדובר במשהו קונקרטי או גנרי.

״בין היוצרים יש גם כאלה שעוסקים במעמד הפועל ומה הוא יכול לאפשר לעצמו. דב גנשרוא מצא ששכר המינימום בישראל עומד על 29.12 שקלים, ופועל המשתכר כך ודאי אינו יכול להרשות לעצמו גם לא מנה במסעדת פועלים. אם הוא לא יוכל לשלם על המנה – אז אולי רק על הצלחת? או חיים פרנס שקרא לעבודתו ׳קדחת בצלחת׳ והשתמש בקסדה שאותה חובשים הפועלים במהלך עבודתם ובמהלך ארוחת הצהרים הופכת לצלחת״.

החלק השני בתערוכה נקרא ״שימורים״, עבודה שיצרה ליהיא ברגר שעוסקת במסע שיטוט בין מסעדות שונות. בעבודה מופיעים שולחנות מכוסים בשעווניות, כיסאות אחידים, מלחייה עם מלח מעורב בגרגירי אורז, פלפלייה ומעמד מפיות הנושאות בגאון את הכיתוב ״בתיאבון״. ״השולחן״ הוא עבודת וידאו של נדב הראל, תיעוד דוקומנטרי ממבט־על על שישה שולחנות ומנות במסעדות פועלים שונות, שיוצר קולאז׳ מקומי. ״תכולת הצלחת, ידי הסועדים, מפת השולחן ומשך הארוחה – הם שיוצרים ללא מילים את הסיפור של המסעדות״. דן פרץ ואיליה מרקוס יצרו סרט דוקומנטרי בשם ״פועלים״: ״מדובר בקבוצת סרטים שמציגים את מיתוס הפועל המקומי ושברו – מעובדי חקלאות תאילנדים בערבה התיכונה, דרך עובדי חקלאות פלסטיניים מטול כרם ועד פועלי בניין טורקים וסודנים באתר בנייה״.

את התערוכה עיצב ולרי בולוטין שפעל בחלל שמתחלק הן ברמה המרחבית והן ברמה האנרגטית עם בית קפה פעיל ושוקק. ״מדובר היה באתגר לא קטן. לעצב תערוכה בנושא מסעדות פועלים בלב מסעדה הוא אתגר גדול אפילו יותר. המוטיבים שיזכירו את מאפייני מסעדות הפועלים נבחרו בקפידה ונבעו מתוך ההזדמנויות של החלל ושל קפה אסיף.

״לדוגמה: סככת הצל שמוצבת לרוב בכניסה למסעדות פועלים ונושאת את שם המסעדה – בוקעת דרך חלון פנימי ופונה לתוך קפה אסיף. היא מייצרת טשטוש בין פנים הקפה ופנים התערוכה. גם תליית העבודות נעשתה מתוך התחשבות בשתי נקודות מבט שונות, אחת של המבקר בתערוכה והשנייה של הסועדים בקפה אסיף״.

---

בית הרחק מהבית הרחק מהבית
אוצרות: ליאורה רוזין ורונה זינגר
אסיף, המרכז לתרבות אוכל בישראל, לילינבלום 28, תל אביב
נעילה: 26.6