גליה אגם שטרן // אמיר וארגז החול

לפני מספר שנים כתבתי את הסיפור ״אמיר וארגז החול״. זהו סיפור על ילד בשם אמיר (טוב, את זה ודאי ניחשתם) החוזר מדי יום מהגן ומביא איתו חול בנעליים. יום אחד, כשאמא שלו אומרת לו: ״עוד נצטרך להחזיר את כל החול לגננת״ – אמיר מחליט לפעול בעניין. הוא מוצא פתרון יצירתי ומגייס לטובתו חברות וחברים מהגן.

הספר עוסק ביזמות, ביצירתיות ובחשיבה מחוץ לקופסה בגיל הגן, ועל מבוגרים משמעותיים המאפשרים לזה לקרות. כתבתי אותו בהשראת ילדיי שהיו שבים מהגן עם חול בנעליים, בכיסים ואיפה לא – תופעה מוכרת בבתים רבים בארץ. העלילה, שהיא בעיקרה דמיונית, מתרחשת בדירה שבה גרנו ברעננה, ושזורות בה נקודות ציון שקיימות בשכונה.

הקוראת הראשונה של הטקסט הייתה הסופרת שגית אמת. אני זוכרת שהיא קראה בעיניים טובות וצחקה במקומות הנכונים. אחר כך נכנס הסיפור למגירה ונמנם תקופה ארוכה לצד שירים וסיפורים נוספים הממתינים ליומם. יום אחד החלטתי להוציא אותו מהמגירה הישר לסדנת הכתיבה והאיור של הסופרת רונית חכם ושל המאיירת יאנה בוקלר המופלאות. שתיהן מנחות שיודעות לייעץ ולכוון תוך שמירה על הקול האישי־ייחודי של כל יוצר ויוצרת. יאנה אפילו שלחה לי תמונות של נעלי ילדיה, שחזרו מהגן והן מלאות בחול. איך לא?

באיוריי אני שמה דגש על כך שלכולם יש מקום: יש ילדות וילדים המשחקים לבד או בקבוצה. המִשחקים, הצעצועים וצבעי הבגדים הם ללא חלוקה מגדרית. ילדות וילדים משחקים בכדור או משוחחים ביניהם ובאותה מידה יש ילדה המשחקת במשאית, ילדה אחרת המשחקת במשחק מדעי וילד המושך מריצה ובה דובי ובובה

מבחינתי האיור והכתיבה הם שני חלקים של אותה יצירה והחיבור ביניהם גדול מסך חלקיו. אני כותבת ומאיירת מתוך עולם הערכים שממנו אני באה. באיוריי אני שמה דגש על כך שלכולם יש מקום: יש ילדות וילדים המשחקים לבד או בקבוצה. המִשחקים, הצעצועים וצבעי הבגדים הם ללא חלוקה מגדרית. ילדות וילדים משחקים בכדור או משוחחים ביניהם ובאותה מידה יש ילדה המשחקת במשאית, ילדה אחרת המשחקת במשחק מדעי ויש ילד המושך מריצה ובה דובי ובובה. יש גם גיוון בצבעי גוף וייצוג מגוון של האוכלוסייה בארץ כמו איורים של ילדים דתיים וחילוניים.

כשנגשתי לאייר את הספר, אחרי שיצרתי סטורי בורד וסקיצות של הכפולות, התלבטתי באיזו טכניקה לבחור. הכנתי סקיצה כללית אליה הכנסתי את הדמויות המרכזיות כפי שהן מופיעות במספר כפולות (האמא, הילד והכלב בגדלים שונים כשהם בתוך הבית ומחוצה לו). הדפסתי מספר דפים והתנסיתי בטכניקות שנראו לי מתאימות. ניסיתי סקיצה בטושים וסקיצה בצבעי עיפרון, אבל הרגשתי שזה לא זה. יאנה הציעה לי להשתמש בטכניקת קולאז׳, שבה אני צובעת את הדפים ויוצרת בהם טקסטורות. הטכניקה התאימה בול, ושילבתי בה גם וואשי טייפ, גירי קרנדש, טושים, דיו אקרילי ועפרונות.

כדי לשמור על אופי אחיד לכל דמות לאורך הספר (ויש לא מעט דמויות בספר) וכדי לא להתבלבל – יצרתי במחברת מקרא דמויות שבו אפיינתי כל דמות, ויצאתי לדרך חמושה במספריים ובשפופרות דבק לרוב. מי שמכיר עבודות אחרות שלי יודע שאני אוהבת לשלב גם הומור. בספר הזה, דמות הכלב היא מעין שותפת סוד המלווה את העלילה בחיוך ובקריצה.

רציתי להדגיש שהאימא מאפשרת לאמיר ולחבורת הילדות והילדים חופש פעולה כדי להתמודד עם האתגר העומד בפניהם, והתלבטתי איך להעביר זאת באיור. לבסוף החלטתי שהחולצה שלה תהיה בכל צבעי הקשת כדרך להביע קבלה, הכלה ופלורליזם. במבט ראשון נראה שהאם לא שמה לב למתרחש תחת אפה במרפסת ביתה. אבל זה בדיוק חלק מהעניין – היא סומכת על הילדים ומאפשרת להם להביע את עצמם מבלי להתערב. דוגמה בולטת לכך היא בכפולה לפני האחרונה, שבה האם לא מופיעה, ובמקומה ישנה שמשיה בצבעי חולצת האם המגנה על הילדים מחום השמש.

את הספר ערכה עידית נבו ועיצבה אותו ענבל צירקלביץ רוסו. תוך כדי עבודה על הספר איירתי פוסטר שהוצג בתערוכת הסדנה בשבוע האיור בתל אביב וכן בתערוכה ״גברים גברים״ במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. הפוסטר הוא השלמה לספר והוא מתאר אחה״צ שיגרתי שבו אביו של אמיר מגיע לקחת אותו מהגן. גם בו כמובן מופיע מוטיב החול. הספר, הפוסטר ועוד תשורות משמחות זמינים בימים אלה לרכישה מוקדמת בהדסטארט.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו