קריד 3: החלום האמריקאי חמוש בכפפות אגרוף

הרבה נאמר על הוליווד העכשווית: לא יצירתית, יוצרת יותר מדי סרטי המשך מסוגים שונים, נוסחתית להחריד וחסרת מעוף. אולם קריד 3 מראה שהמציאות מורכבת יותר: זהו סרט השוזר בתוכו מגוון של אמצעי מבע חדים ומשופשפים, אסתטיים ונרטיבים גם יחד, ובכך מצליח להפיק תוצאה מוצלחת למדי. סדרת קריד בכיכובו של מייקל בי ג׳ורדן (שגם ביים את היצירה האחרונה) ממשיכה את סדרת רוקי הקאנונית בכיכובו של סילבסטר סטאלון. אבל השלישי לשושלת קריד היה יכול להיות סרט דרמת־ספורט מושלם, אילו לא היו מעיבים עליו שני אלמנטים ניכרים לעין.

קריד 3 נפתח ונגמר בנוק אאוט רגשי. הוא מתחיל בפרישתו של קריד מקריירת האגרוף המקצועית, ובהפיכתו לאמרגן ושותף באולם אגרוף, במקביל לפתיחת קצוות נרטיביים נוספים הנובעים מעברו. חברו הוותיק, דיים (ג׳ונתן מייקל מג׳ורס, שנותן הופעה ראויה למועמדות לאוסקר), יוצא מבית הסוהר אחרי שנכלא שם בגלל אירוע שבו היו מעורבים שני החברים. דיים נראה תחילה כמו דמות פגומה אך רגישה, אפילו מעוררת רחמים. קריד, שמצפונו מעיק בגלל חלקו באירוע, מנסה לעזור לדיים.

אבל מהר מאוד דברים מתחממים בזירה, הנרטיבית והממשית גם יחד. העבר ממשיך להתגלות פיסה אחר פיסה, וכך גם אופיו של דיים וצדדים חדשים באופיו של קריד. המסתורין עובד, דף חדש נפתח בסבלנות, ומבלי לוותר על האנושיות של הדמויות האחרות כמו בתו של קריד, אמארה (מילה דיוויס־קנט) ואשתו ביאנקה (טסה תומפסון).

היעדרותו של סטאלון מורגשת. הרי בסופו של דבר מדובר בזיכיון מבוסס רוקי. איפה רוקי? רוקי בלי רוקי זה כמו, ובכן, רוקי בלי רוקי. אפילו הופעת אורח קצרה הייתה מרווה את הצמא הקל הזה

לפתע קריד מוצא את עצמו נזעק לזירת האגרוף, על אף גילו ובעיותיו הפיזיות שנערמו לאורך הקריירה. כמסורת הז׳אנר, נארגים בשתי וערב הדינימיקה החברתית והאופי התרבותי שהיא מגלמת בחברה האמריקאית ביחד עם הספורט, על מנת ליצור חלום מדומיין לחלוטין. זהו החלום האמריקאי עטוף בתחבושות אלסטיות, חמוש בכפפות אגרוף וקשור למשעי בחבלי זירת האגרוף. אמנם אי אפשר להתעלם מהנוסחתיות של קריד 3, אבל גם בלתי אפשרי להחמיץ את הבידול של קריד – סגנונית וסיפורית. הוא עושה זאת באופן מלוטש, עם טונים אפלים וקו מוסרי אפרפר משהו.

מבחינה אסתטית הסרט הוא רב־גוני ומרהיב. כל שוט נראה טוב, מאפר־קאט (סוג של אגרוף) בזמן קרב, דרך שטיפת ידיים וכלה בשוט של קריד נוהג בשעות הפנאי. הוא מכיל את המונטאז׳ האמריקאי המסורתי שלמדנו לצפות לו מסרטי רוקי, אבל הוא נעשה בצורה כל כך מדויקת אסתטית, שקשה שלא להתרגש – גם אם מודעים למנגנון האידיאולוגי שיושב מאחוריו. השפה הוויזואלית אולי לא מתוחכמת, אבל ההתקדמות הטכנולוגית עושה עם אסתטיקה של קרבות אגרוף חסד רב. על תואר החוש המעונג ביותר מתחרה האסתטיקה הוויזואלית עם פס קול מחוספס, בועט ובלתי־מתנצל. שלמות.

תנו לנשום

מלבד בי ג׳ורדן ומאיירס מוסיפה תומפסון הנהדרת כביאנקה עוד קו עלילה צידי במינון מינימלי. הייתי שמח לראות עוד מסיפורה של הדמות הזאת, רק שהיא נדחקת בשלב מסוים הצידה ותפקידה הוא לשמש רק כהשתקפות מעצימת קונפליקט. היא אמנם לא מחופצנת ויזואלית, אבל בהחלט מחופצנת סיפורית. היה מקום לתת לה קו משלה, שייקשר לבסוף בצורה מלאה ושלמה יותר. זוהי הבעיה הראשונה בקריד 3.

הבעיה השנייה היא העומס הדרמתי והפאתוס. וואו. כמה. בת חירשת, אימא אחרי שבץ, לוחם עגמומי שמתגעגע לזירה, לוחם נוסף שהשתחרר מהכלא, זמרת שלא יכולה לשיר, תככים, מזימות, טראומות ילדות, בגידות ועוד. יחד הם הופכים למשקולת קצת כבדה מדי, שקשה להרים בבת אחת. רגע, תנו לנשום. גם בין סיבובים באגרוף יש הפסקות.

אפשר גם לטעון שהיעדרותו של סטאלון מורגשת. לסטאלון היה מקום משמעותי בחייו של אדוניס קריד בסרטים הקודמים, ואילו כאן רק מתייחסים אל רוקי בלבואה בהרף עין (הסברה לכך היא העובדה שסטאלון אינו מרוצה מהכיוון שהזיכיון צועד אליו). מלבד זאת, הרי בסופו של דבר מדובר בזיכיון מבוסס רוקי. איפה רוקי? רוקי בלי רוקי זה כמו, ובכן, רוקי בלי רוקי. אפילו הופעת אורח קצרה הייתה מרווה את הצמא הקל הזה.

בכל אופן, מדובר באירוע קולנועי שראוי לראות על המסך הגדול. הסרט מצולם נפלא, רואים כי הושקעה בו מחשבה רבה מבחינת האסתטיקה. קצת פחות מחשבה הושקעה ברמת התסריטאות. ועדיין, בהוגנות מלאה, התרגשתי מאוד. יכול להיות שזה ממקום של הזדהות, שכן עד לא מזמן עברתי תקופה בה הרגשתי שעוד רגע ואני מפסיד את הקרב. 10 השניות כמעט תמו. אבל הצלחתי לקום.

אז כן, לא אוביקטיבי, אבל כפי שאמר לי המבקר פבלו אוטין לא מזמן – ביקורת אינה אוביקטיבית וגם לא צריכה להיות, אלא אם כותב אותה שולחן. כלומר, אוביקט. מכיוון שכתב אותה אדם, סוביקט, אז היא לא אוביקטיבית. לכן, אני ממליץ על קריד 3 למרות מגרעותיו. לאוהבי הז׳אנר בוודאי, אבל גם לאנשים שלא מוצאים את עצמם מתחברים לאירועי ספורט ולז׳אנר (כמוני). לא בגלל שהקפידו ללהק מתאגרפים, מציגים ושדרנים מעולם האגרוף האמיתי; לא בגלל שסצנות הקרב מחשמלות; גם לא רק בגלל המשחק הנהדר.

יש לסרט הזה נשמה. הוא נלחם באפיקים מסוימים של התרבות האמריקאית שנוגעים גם באתניות ובהוגנות סוציו־חברתית; הוא מבקש להשאיר חותם ז׳אנרי ולדחוף אותו מעבר לנוסטלגיות ולנוסחה במשקל נוצה (מה שמסתדר עם היעדרותו של רוקי בלבואה מן הסרט, גם אם במקרה). בסופו של דבר קריד 3, אולי לא בנוק אאוט, מצליח לצאת עם התואר הנכסף: הקריד הטוב ביותר.

---

קריד 3
בימוי: מייקל בי ג׳ורדן
116 דקות; ארצות הברית, 2023
4 כוכבים