מעצבת האופנה נעמה חסין מתכוננת להעברת השרביט

נעמה חסין היא הבת של טובה׳לה. הן יוצרות, מעצבות ומנהלות יחד מותג משותף שפועל כבר יותר משלושה עשורים. עבור חסין זהו ראיון ראשון שבו היא יושבת בו לבד ומדברת על המותג, על היצירה, על העבודה לצד אמה ועל כך שהשרביט עובר אליה. זה לא שהיא לא דיברה או התראיינה עד היום, אבל זו פעם ראשונה שהיא מדברת על כך שהכל עובר במלואו אליה. ״אמא עוד מגיעה לסטודיו, אבל היא לא ממש בעניין״, היא מספרת. ״היא עסוקה ומתערבת רק במה שבא לה״.

את מכירה עוד זוגות של הורה ובן/בת שעבדו יחד ושרדו?

״לא כאלה ששרדו. לא היה המשך של דור שני, פרט אולי לגוטקס. היו עסקים משפחתיים אבל הדור השני לא ממש המשיך את המותג. בכלל, עסקים משפחתיים זה לא סיפור קל, בטח לא עם אמא כמו שלי. עם כוח וקול כמו שלה זה קשה להתנהל כעסק משותף״.

אמא שלי פיצחה את השיטה. יש משהו שהיא עשתה שעבד. היא מוכרת במחירים של פראדה ושאנל והלקוחות שלה קונות פה שוב ושוב. זה סיפור חד פעמי בנוף המקומי – האם לא מעניין להזמין אותה לאחד מבתי הספר לאופנה שישבו וישאלו אותה איך זה קרה?

למרות שהסיפור כבר סופר, תני לנו רקע. איך התאהבת באופנה?

״אנחנו שלוש בנות. אני הבכורה, אחותי האמצעית היא מנהלת השיווק של נט״ל ואחותי הקטנה היא אחות בטיפול נמרץ. גם אני לא רציתי להכנס לעולם הזה, אבל זה כנראה זרם לי בעורקים. רציתי להיות מעצבת פנים או מעצבת מוצר״.

״אני חושבת שאם אמא שלי היתה מקבלת את ההזדמנות שהגיעה לה והיו מתייחסים כמו שצריך להפרעות הקשב שלה – היא היתה יכולה להיות רופאה או מדענית. היא גאונה; אבל היא לא למדה אף פעם. תמיד אמרו לה שהיא מפגרת, אז מה היא היתה יכולה לעשות חוץ מלהיות מוכרת בחנות בגדים? עם הפרעות קשב אי אפשר להיות מזכירה או קופאית בסופר.

״בגלל שהיא מבריקה ויש לה חוש טעם ואינטליגנציה רגשית מפותחת, היא הצליחה בתפקיד. היא עבדה במשך 20 שנה כמוכרת שהפכה את החנויות שעבדה בהן למה שהן. רק בהמשך היא פתחה מותג משלה. אני בכלל לא חושבת שאת חוש היצירה קיבלתי ממנה. הוא מאבא שלי שהיה פסל, למד רישום ושרטוט. את הידיים הטובות ירשתי ממנו״.

ממתי את מתעסקת בעיצוב?

״מגיל צעיר סידרתי חדרים. כבר בגיל שמונה הייתי מגיעה לחברות שלי הביתה, זורקת הכל על הרצפה ומסדרת הכל מהתחלה. הייתי בטוחה שאני במסלול של עיצוב פנים״.

רציתי להתנתק

חסין (53), נולדה בתל אביב, למרות שלדבריה העבירה חצי מחייה בקיבוץ כפר החורש אצל סבא וסבתא שלה. ״אני חושבת שאני אוהבת קיבוץ יותר מהקיבוצניקים. אצלי הזיכרונות מהקיבוץ ורודים. אין לי שמץ של טראומות כמו לילדי קיבוץ שגדלו בו על מלא״.

במהלך השנים חסין תמיד יצרה: היא עבדה בקרמיקה, ציירה, שיחקה בתיאטרון ובסרטים. כשהשתחררה מהצבא נסעה ללמוד בניו יורק. ״רציתי להיות רחוק מהבית ומאמא שלי, שהיתה אז בימים של שיא ההצלחה והפרסום שלה. זה לווה בהמון פרובוקציות, שהיו אותנטיות ולגמרי שרתו את המותג. אבל אני רציתי להתנתק מזה.

״למדתי ב־FIT בניו יורק (Fashion Institute of Technology) ונחשפתי לכל מיני קורסים כמו עיצוב כובעים ועיצוב חלונות ראווה. הבנתי שאני מתפזרת ולא ממש לומדת את מה שלשמו באתי, אז התחלתי ללמוד בצורה מסודרת עיצוב אופנה״.

אחרי שנה בניו יורק, שבמהלכה גם הכירה את ניר (לימים בן זוגה ואבי שלושת ילדיה), חזרה חסין ארצה ללמוד בשנקר. ״להיות הבת של טובהל׳ה בשנקר היה מאוד קשה. שרדתי שם שנה ואז חזרתי לניו יורק לסיים לימודי עיצוב אופנה ב־FIT.

״יש לי בטן מלאה על בתי הספר לאופנה בארץ. הם כולם מתעלמים מאמא שלי וגם ממני. לא יתכן שאני יוצרת כאן כבר מספר עשורים ולא דרכה אצלנו רגלו של סטודנט לעיצוב אופנה או מי מהמרצים בתחום. אני לא מבינה איך זה קורה. איך אפשר שלא להתייחס לעסק ולמותג כזה ששורד כאן, שלא נדבר על הסגנון הייחודי שלנו שלא חייבים לאהוב אותו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו״.

זה חשוב לך?

״אני היום במקום שלא ממש בא לי מלחמות. אני יודעת מה אני שווה ולא צריכה שיגידו לי את זה. אבל אני חושבת שבהחלט יש לי מה להעביר לדור הבא. מעולם לא הזמינו אותי לביקורות, לא למפגשים ובוודאי לא להרצות. אני לא יודעת למה. יש שם איזה פלונטר לא פתור.

בתערוכה הקבוצתית הראשונה שהשתתפתי בה הצגתי פסל של פרידה קאלו שעמד למכירה. לאורך כל התערוכה היא רק הלכה ובדקה אם קנו את העבודה שלי. היא אמרה לי שיהיה לי ברור שאם לא יקנו את העבודה – אז אני לא אמנית. רצה הגורל וקנו את העבודה. שתינו נרגענו

״אמא שלי פיצחה את השיטה. יש משהו שהיא עשתה שעבד. היא מוכרת במחירים של פראדה ושאנל והלקוחות שלה קונות פה שוב ושוב. זה סיפור חד פעמי בנוף המקומי – האם לא מעניין להזמין אותה לאחד מבתי הספר לאופנה שישבו וישאלו אותה איך זה קרה? היא בת 76, היא עשתה את שלה. איך יתכן שעד היום אף אחד לא חשב ששווה שתיפגש עם סטודנטים לעיצוב אופנה?״.

מה קרה אחרי שחזרת לארץ?

״התחלתי לעבוד עם אמא שלי, מה שלא היה פשוט בכלל. בהמשך הקמתי מותג עצמאי שבחרתי לו שם שבדיעבד אני מבינה שהיה לא מאד מוצלח – ׳טובהלס׳. עיצבתי בו אופנה במחירים נמוכים יותר מהאופנה של טובה׳לה ובהמשך גם בגדי ילדים. העסק גדל וניר בן זוגי הצטרף כדי לנהל אותו, עד שזה נהיה גדול עלינו ועל מידותינו. החלטנו לסגור וחזרתי לעבוד עם אמא שלי בטובה׳לה״.

בקרוב יתקיים שבוע האופנה. מה אתן מתכננות עבורו?

״בתצוגה שלנו נציג בין 30 ל־40 דגמים תשולב עם תוכן – היא תכלול הרצאה ופאנל מומחים. עוד לא התחלנו לעצב את הקולקציה. יש בדים, אבל אין עוד כלום. ככה אנחנו, שבוע לפני המועד נכנסות לאטרף, עובדות 24/7, תופרות ביד, חורזות ורוקמות. אני מגייסת את כל החברות שלי שבאות לעזור לשזור חרוזים ולרקום. ככה זה מדי שנה״.

את אוהבת את ההשתתפות בשבוע האופנה?

״ממש לא. כל שנה אני חותמת למוטי רייף על נייר שלא אשתתף יותר. אבל אמא שלי כל כך אוהבת את זה. זה הכיף שלה. אז לא אקח את זה ממנה״.

אנחנו מדברות על העברת השרביט?

״נכון. יש לנו מותג. הלקוחות שמגיעות הנה מכל העולם יודעות את זה. טפו טפו הלוואי שטובה׳לה תחיה עד גיל 200, למרות שכל הסימנים מראים שאני אלך לפניה. אבל והיה ולא אלך לפניה – אני רוצה להמשיך. היא עדיין כל כך נהנית ממחיאות הכפיים ומהפירגון. היא הרבה מעבר למעצבת שעובדים לצידה. היא אמנית, אחת בדורה. לקחתי חלק מהדברים ממנה, אבל אני שונה. אני לא ויתרתי על גידול הילדים, נכחתי ואני נוכחת בחיים של הילדים שלי. עשיתי הרבה תיקונים״.

העיסוק בקרמיקה יצר תפנית

״אמא שלי תמיד אומרת שלעולם לא אהיה כמוה. היא אומרת ׳את לא טוטאלית כמוני, את לא ויתרת כמוני׳. היא מתריסה. אבל האמת היא שאני לא ממש רוצה להיות כמוה. היא שברה את כל החוקים ודי בנס יצאו לה שלוש בנות מהממות.

״אני חיה כל השנים בידיעה שאמא שלי היא אמנית ואני בסך הכל מעצבת רגילה, פשוטה. היא תמיד היתה אומרת לי ׳את ברווז׳. ברווז יודע הכל אבל לא יודע כלום. הוא קצת שוחה, הוא קצת עף, הוא קצת מכל דבר – אבל בעצם לא יודע כלום״.

נעלבת?

״לא. אלו היו דברים שרק עודדו אותי לדחוף קדימה. היו ימי שבר שבהם הייתי בטוחה שאני לא מספיק מוכשרת, בטח לא גאון כמוה. אבל נראה לי שהעיסוק בקרמיקה יצר סוג של תפנית. כשהתחלתי ליצור בקרמיקה, אמא שלי כמובן התערבה ואמרה לי מה לעשות ושאף אחד לא יקנה את העבודות שלי. הסברתי לה שאני לא עושה את זה כדי למכור. מאז אף אחד לא אומר לי מה לעשות – גם לא היא.

״בתערוכה הקבוצתית הראשונה שהשתתפתי בה הצגתי פסל של פרידה קאלו שעמד למכירה. לאורך כל התערוכה היא רק הלכה ובדקה אם קנו את העבודה שלי. היא אמרה לי שיהיה לי ברור שאם לא יקנו את העבודה – אז אני לא אמנית. רצה הגורל וקנו את העבודה. שתינו נרגענו. אבל מאז לא עשיתי עם העבודות שלי כלום״.

״לפני חודש החלטתי שבא לי להציג לעולם את העבודות שלי וגם את שלה. היא מציירת ומדביקה – היא בהחלט גם אמנית פלסטית. קיימנו כאן בסטודיו תערוכה של כמה ימים, וכשהעמדתי את הדברים על השולחנות פתאום הבנתי שאני אמנית. שיש לי שפה, שעיצוב האופנה והשימוש בבדים בא לידי ביטוי גם ביצירת הקרמיקה. הייתי מאושרת״.

אז מה את עכשיו?

״אני מעצבת אופנה שיש לה תחביב – קרמיקה, שאולי יתפתח בהמשך ויהיה מרכזי יותר בחיים שלי. כשהייתי בת 40 שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני כל הזמן חושבת על חופש מהכל, על לא לעשות כלום. לא נראה לי שזה יקרה לי. אני לא טיפוס של חופש.

״לא הייתי בחופשת לידה עם אף אחד משלושת ילדי. עם כולם חזרתי לעבודה אחרי פחות משבוע. אני אשת עבודה, אני קרייריסטית, יש לי עובדים שתלויים בי. אני נגד המושג פמיניזם. אני לא מבינה את הרעיון. אף אחד לא הוריד ממני את דאגת האם. אני מתבאסת שהילדים שלי מגיעים הביתה ואין להם ארוחה חמה, שהבת שלי חוזרת מבית ספר ואני לא שם. הפמיניזם לא שחרר אותנו מהדברים האלו, רק הוסיף לנו את הצורך להחזיק בקריירה במקביל. הקורונה קצת מיתנה אותי. אני גרה קרוב לסטודיו ואני נמצאת בו פחות שעות. אני אפילו מגיעה אליו עם בגדי ספורט. שחררתי״.

מה יקרה ביום שטובה׳לה לא תהיה כאן?

״אני לא רוצה לחשוב על זה, היא חלק בלתי נפרד ממני. זו סימביוזה שלא אוכל בלעדיה. לא אני ולא היא״.