״במערב אין כל חדש״ הוא אחד מסרטי האנטי־מלחמה המרשימים שיצאו אי פעם

בשנים האחרונות משהו טוב עובר על ז׳אנר סרטי ה(אנטי) מלחמה בכלל, ועל סרטים העוסקים במלחמת העולם הראשונה בפרט. אפשר לראות את זה באופן שבו אחד מהאירועים המכוננים של מלחמת העולם השנייה, בסרט ״דאנקירק״, משתלב בתוך הפיתוליים הנרטיביים שמאפיינים במאי כמו כריסטופר נולאן; אפשר להבחין בכך בספקטקל הוויזואלי המדהים בסרט כמו ״1917״ שנראה כאילו צולם בשוט אחד; גם בגרסה כמעט פארודית לפציפיזם בסרט כמו ״הסרבן״, שנוצר על ידי מייל גיבסון; אפילו בסרט קלישאתי שמצליח לספר את הסיפור שהפרט הכי חשוב בו הוא סוס – ״סוס מלחמה״ של סטיבן ספילברג.

אבל אלו לא הסיבות שבגללן ״במערב אין כל חדש״ זכה בארבעה פרסי אוסקר (מתוך תשע מועמדויות), בהם הסרט הבינלאומי הטוב ביותר; ובזכות, לא בחסד. יותר מ־100 שנים עברו מהמלחמה הגדולה, והנה לכם, במאי שוויצרי שהצליח לתווך בין האמריקאים והגרמנים בצורה מיטבית כל כך עד שיצירתו הפכה למועמד מכובד בטקס פרסי האוסקר. אם לא די בכך, עד כה הוא הספיק לכבוש את טקס פרסי הבאפטה (האוסקר הבריטי) שם קטף השנה את המספר הרב ביותר של פסלונים לרבות הסרט הטוב ביותר, התסריט המעובד, הצילום והבמאי.

הסרט נוצר על בסיס היצירה הספרותית הפנומנלית שכתב אריך מריה רמרק, סופר גרמני, שראה אור לפני כמעט 100 שנים (אני זוכר את כריכת הספר על מדף הספרים של אמי עוד מילדות). הוא עיבוד קולנועי שלישי לספר, הפעם של הבמאי אדוארד ברגר, בהפקה משותפת של ארצות הברית וגרמניה, ומצליח, כך נדמה, לשאול מכל הסרטים שציינתי – חלקם היו מועמדים לאוסקר הסרט הכי טוב, חלקם גרפו פרסים אחרים – את מאפייניהם הטובים ביותר.

קרב אחד ארוך שמתרחש לאורכו של כמעט כל דקה בסרט. המתח תוקף כמו האויב. אבל רגע, האויב הוא הגרמנים, לא? אני הזדהיתי עכשיו עם הרוע הגדול של גרמניה במלחמת העולם הראשונה? האם יכול להיות דבר כזה?

הוא מסופר כמעט כולו מנקודת מבטו של חייל מהשוחות של הצד הגרמני של מלחמת העולם הראשונה, שמאבד את חבריו, מנסה לגנוב אוכל מהחווה הסמוכה, בוכה, כואב, בורח, נאבק בקווים מוסריים בתוך השוחה ומחוצה לה. באשר לגבול בין השוחות, הוא כמעט ולא זז. רק כמה מאות מטרים לכאן, 100 מטר לשם. כל זה מתרחש בימים האחרונים למלחמת העולם הראשונה, כשבמקביל גרמניה מבשילה לכדי משא ומתן מול הצרפתים, ולבסוף גם לכניעה רשמית במלחמה.

הריאליסטיות חוגגת וגם הקצינים, שיושבים ואוכלים לתאוות נפשם וזורקים חצי מהאוכל לכלב בעוד הם מתחממים ליד האחו. כל השאר סובלים בסיר הלחץ של זוועת השוחות, ללא סיר אמיתי לבשל בו. לא שזה משנה, כי אוכל – אין. הם מופצצים, מובערים, נורים, ניצלים בנס – רק כדי למצוא את מותם המחריד רגע אחר כך.

קשה שלא לחוש חמלה

את יצירתו של ברגר מלווה תחושה עכורה, עגמומית ומבשרת רעות מתחילתה ועד סופה. מעולם לא זכור לי שכפור החורף עבר מסך בצורה שבה גופי הצטמרר, בעודי נע בחוסר נוחות, חרד, על קצה המושב. זו התחושה שגרמה לי להיזכר בסרטו של נולאן, ״דאנקירק״, שבו המתח אינו פוסק לרגע.

אבל אם להיות הוגן, ההשוואה הכי טובה תהיה דווקא ל״להציל את טוראי ריאן״. רק שבניגוד אליו, ב״במערב אין כל חדש״ דווקא יש חדש. מה שאין זה רגע של מנוחה. סרט קשה: אין בו קטעים פסטורליים, אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. זו ההתחלה הקשה של להציל את טוראי ריאן מושיטה יד עד שהיא פוגשת בסוף רווי לחימה. קרב אחד ארוך שמתרחש לאורכו של כמעט כל דקה בסרט. המתח תוקף כמו האויב. אבל רגע, האויב הוא הגרמנים, לא? אני הזדהיתי עכשיו עם הרוע הגדול של גרמניה במלחמת העולם הראשונה? האם יכול להיות דבר כזה?

המראות כל כך מצמררים והמשחק שובה, אז אי אפשר שלא לרחם על הגיבור, פאול בוימר (פליקס קאמרר). למרות שהסרט דובר גרמנית, המדים הצבאיים מגועלים בבוץ ובדם עד כי אי אפשר לזהות את צבע המכנס. כל מה שאנחנו רואים הוא את פניו הבוכות של הגיבור. זהו בכי חרישי, דומם כמעט. לא ברור אם הוא בוכה כי ראה זה עתה אדם נדרס על ידי טנק, או את חברו מובער, או שהוא בוכה מי שלקח את חייו לפני רגע. קשה שלא לחוש חמלה.

לצד החרדה והיגון יש בו גם הבלחות של תקווה, אך הן מעטות. הריאליסטיות חוגגת, כאמור, וכך גם הבונקרים בצד הצרפתי, שעל שולחנותיו אפשר למצוא גבינות, לחם טרי ושימורים בשפע. כל השאר, אולי רובם (לפחות מי ששרדו?), נספים בדרכים שלא נוח לראות. כולם מתים רעבים.

מי שקרא את הספר יבחין בשינויים שערך הבמאי על מנת לפנות מקום להזדהות עם האויב הגרמני הגדול, ומי שיודעת להבחין במאפיינים הז׳אנרים תזהה בנקל את האופן שבו הבמאי לא חס על צופיו עם דימויים מבעיתים

אחת התמונות הזכורות לי מ־״1917״ של סם מנדז היא של פצצת תאורה נורית לאוויר באישון ליל. המסך חשוך. האור עולה מעלה, צל מהבניינים המופצצים מרצד בחשכה עד שהוא הופך לתמונה אימפרסיוניסטית. בסרט הזה, כשנורית פצצת תאורה אל שמי הלילה, אל תצפו לדימוי חזותי אמנותי מרהיב, אלא לסימן נבואי ספוג ברוע ומוות. בחלומות הלילה אולי תמצאו תמונה אימפרסיוניסטית.

הקושי והמתח שמורים בעיקר לשדה הקרב, שנוגס ברוב העלילה. רק מספר קילומטרים מקו החזית ישנם שוטים נפלאים – שאם לא האימה שמלווה את מה שמתרחש לפני ואחרי – היו יכולים להעניק מעט מרגוע: חייל מעשן סיגריה בשלג, עץ שענפיו מתנופפים ברוח, צל פשוט, ארוחת מלכים שמעלה חיוך. אבל תוך רגע דברים משתבשים כי אלו לא החיילים ששולטים במצב, אלא הגנרלים, המוגנים, ספונים בבתיהם במיטה נוחה עם בקבוק יין. הם יבשים, נקיים. כשפצצה נופלת זהו רק צליל עמום עבורם.

חדי וחדות האוזן יזהו כי הסרט דל בפסקול, בטח שלא ניצחוני או הרמוני. נדמה שנלקחה החלטה לפנות מקום לצלילי הלחימה וצרחות הקרב. מי שקרא את הספר יבחין בשינויים שערך הבמאי על מנת לפנות מקום להזדהות עם האויב הגרמני הגדול, ומי שיודעת להבחין במאפיינים הז׳אנרים תזהה בנקל את האופן שבו הבמאי לא חס על צופיו עם דימויים מבעיתים, מבלי לסחוב את הסרט אל שטחים הירואיים או להפוך את האלימות לספקטקל.

במובן הביקורתי כלפי המלחמה, אין בסרט מקוריות רבה או יצירתיות יוצאת דופן. בכל שאר המובנים – מדובר באחד מסרטי הז׳אנר המרשימים ביותר שיצאו אי פעם, גם בלי לגרור אותו להשוואות לסרטי מלחמה אחרים. כך או כך, הוא בהחלט מעביר את המסר שסרט מלחמה צריך להעביר, והוא עושה זאת באפקטיביות מצמררת: ״כל זה – זה כמו קדחת. אנחנו לא רצינו בזה, האחרים לא רצו בזה. ועדיין, תראה אותנו. חצי עולם הסתבך בזה. אלוהים צופה״. אלוהים אולי צופה, אבל שטחי הקרב הם כבר מקומו של השטן. מלחמה היא גיהנום.

---

במערב אין כל חדש
בימוי: אדוארד ברגר
נטפליקס; 147 דקות; גרמניה וארה״ב, 2022
4.5 כוכבים