אדמה בוערת: סרט אמיץ עם מסרים מרוככים

בהסתכלות רחבה על יצירות קולנועיות ועל עולם האמנות והתרבות בכלל, הנוכחות של יצירות שמאחוריהן עומדת אג׳נדה פוליטית חברתית ימנית כמעט ואינה קיימת. קולנוע פוליטי, על כל נגזרותיו, הוא בעל נטייה חזקה לצד השמאלי של המפה, ובמדינה שהיא כמעט בחזקת ימין על מלא – קולנוע שכזה נבצר מן המסכים.

לכן, יצירת סרט בעל סממנים ימניים בולטים, עם תקציב הפקה לא קטן, הוא לא עניין של מה בכך. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביצירה פרי עטו של במאי צעיר, שזהו סרטו השני בסך הכל, והראשון באורך מלא; עניין שאפתני לכל הדעות. מבט מעמיק ב״אדמה בוערת״, סרטו של לירן שטרית (שזמין עכשיו לצפייה ב־yes ו־HOT), מגלה יצירה אמיצה של יוצר בתחילת דרכו. זו יצירה שאמנם לא חפה מטעויות, אך בכל זאת מצליחה לסקרן, תוך שהיא בוחנת את המצב הפוליטי־מדיני מנקודת מבט שבדרך כלל לא מקבלת ביטוי בקולנוע הישראלי.

השנה היא 2001, ימים ספורים לפני התלקחותה של האינתיפאדה השנייה. במרכז הסרט עומד יאיר קגן (אסף הרץ), נער חיפאי ממשפחה קשת יום שאביו ברח מהבית. יאיר עומד לפני משפט בעוון תקיפת אחד מלקוחותיה של אמו (ריקי בליך), העוסקת בזנות, וחולם על גיוס לצבא שכנראה לא יקרה בעקבות הרישום הפלילי שלו. בהתקף זעם בלתי נשלט, יאיר בורח אל עומק השומרון, שם הוא פוגש בחבורת נערים הנקראים ״הבלאדים״, שתפסו מאחז על אחת הגבעות, ומוצא עבודה אצל בעלת יקב מקומי (יעל לבנטל). הוא מתחבר אל רב הישיבה של היישוב (נתי רביץ) שמאמץ אותו לחיקו ומלמד אותו דבר או שניים על נקמה יהודית.

הסרט הזה הוא ביטוי להתפכחות פוליטית. שטרית מסיים את הסרט בסצנה המתארת יותר מכל כמה כולנו יחד – יהודים וערבים – טובעים בזיפת הזה שנקרא המזרח התיכון, זה שמעגל הדמים בו יימשך כנראה לנצח

אסף הרץ, שמאז שהסרט צולם כבר הספיק לחזור בתשובה, מצליח לגלם בהצלחה את יאיר הנער הדחוי, שמשווע לבית חם וברמה הכי בסיסית – למשפחה, שאותה הוא מוצא בדמותם של נערי הגבעות. הוא נע וזז בעצבנות לאורך כל הסרט, ולמרות שרוב המשפטים שלו מסתכמים בכמה מילים קצרות, הוא עדיין מצליח לעורר אמפטיה וחמלה.

את ההצגה גונב נתי רביץ כרב הישיבה, שבערמומיותו ובעזרת מילים יפות המעוררות רגשי שנאה וקיצוניות, מלהיב את חבורת הבלאדים למעשי נקם. בסרט עם ניחוח ימני אפשר לחשוב שדווקא האויב הערבי־פלסטיני הוא זה שישמש כאנטגוניסט הראשי, אבל שטרית מספק טוויסט ומציב את הרב בכיסא הנבל. יאיר מושפע מהרב וסוחף את הנערים ליידוי בקבוקי תבערה ביישוב הפלסטיני הסמוך, מה שמוביל למותו של ילד קטן. עובדה זו מצליחה לערער שוב את יאיר, שתוהה האם זה מה שהוא יעשה כל חייו.

לא מצליח לנעוץ שיניים

יותר מש״אדמה בוערת״ הוא סיפור על התבגרות, הסרט הזה הוא ביטוי להתפכחות פוליטית. שטרית מסיים את הסרט בסצנה המתארת יותר מכל כמה כולנו יחד – יהודים וערבים – טובעים בזיפת הזה שנקרא המזרח התיכון, זה שמעגל הדמים בו יימשך כנראה לנצח.

יאיר אמנם מגיע ליישוב ללא אג׳נדה פוליטית ברורה אבל נסחף כשה תמים בדעתם של אחרים. עצם הפקפוק במעשיו מבהיר את עמדת היוצר, שמצדו אינו מנסה לתת דין נחרץ לכאן או לכאן, ימין או שמאל. תהיה הסיבה שתהיה, שטרית לא מצליח לנעוץ שיניים בבשר של הצופה, כך שהמסר של הסרט והאמירה שלו מרוככים מעט.

שטרית, רק בן 25, הצליח לגייס בכוחות עצמו את הכספים להפקה (ואפילו מצא זמן לשחק בסרט), הכוללת 200 ניצבים, אפקטים ויזואליים, פוסט פרודקשן שנעשה בשיתוף פעולה בינלאומי ושחקנים מוערכים מהשורה הראשונה של הקולנוע הישראלי. הספק נאה לכל הדעות וראוי להערכה כשלעצמו. לצד הבימוי של שטרית, שגם כתב את התסריט יחד עם סתיו שליו, הצלם קובי שרביט עושה עבודה נהדרת מאחורי המצלמה תוך שימוש ברפרנסי מערבונים ברורים.

אחד השוטים הראשונים של הסרט, הבלאדים משתלטים על המאחז ותוקעים דגל על גג הצריף סטייל תקיעת דגל הדיו המפורסם לאחר כיבוש העיר אילת במלחמת יום העצמאות. זהו הפריים החזק והמכונן ביותר, בסרט וממחיש יותר מהכל את התמה שבבסיס היצירה.

עבור יוצר צעיר כמו שטרית, סרט כמו ״אדמה בוערת״ היה יכול להיות התאבדות אמנותית, מכיוון שלעסוק בנושאים נפיצים ורגישים כמו ההתנחלויות, נוער הגבעות והסכסוך הישראלי פלסטיני הוא לא עניין של מה בכך, בטח כשזה בסך הכל הסרט השני שלך (הראשון של שטרית נקרא ״בשם הבת״, 2019). שטרית לא התבלבל והצליח להוציא סרט, אמנם לא מושלם, אך עדיין כזה שמרגיש כמו יצירה שלמה, וכזו שהיוצר שלה מבין את כובד המשקל שלה.

הבעיה היא בסוף הסרט, שבו המסר והאמירה של שטרית קצת מיטשטשים ולא חד משמעיים. יחד עם זאת, זהו סרט מסקרן של יוצר צעיר שלא מפחד לחשוף את דעתו ולקח צעד אמיץ, כך שבהחלט כדאי לעקוב אחריו.

---

אדמה בוערת
בימוי: לירן שטרית
88 דקות; ישראל, 2022
3 כוכבים