המכון הכוריאוגרפי החדש: ״גוף שמרכז העשייה שלו הוא אמנים והידע שלהם״

שרה הולצמן, רקדנית והמנהלת האמנותית והמנכ״לית של המכון הכוריאוגרפי, מדברת מהר ובהתלהבות, לפרקים בתנועות ידיים שכאילו נועדו לזרז עוד את שטף הדיבור. לא פלא, הרי יש לה מלאכה חשובה להספיק בזמן קצוב. אל בית הקפה שבו אנחנו נפגשות ביפו בשעת צהריים, כמה ימים לפני שהיא שיגרה לעולם ידיעה רשמית על היוזמה החדשה שהולידה בשיתוף פעולה עם הרקדנים תמר סון וניצן מרגליות, היא מגיעה כבר אחרי שלוש פגישות קודמות.

כל מי שמכיר את הולצמן או עובד בשדה המחול בישראל לא היה מתפלא מההספק. הוא נשמע טבעי עבור מי שבמשך שבע השנים האחרונות פעלה כמנהלת תוכניות ויחסים בינלאומיים במרכז סוזן דלל בתל אביב, שם יזמה סדרה של תוכניות פיתוח כוריאוגרפיות, ניהלה את הפלטפורמה השנתית ״חשיפה בינלאומית״ ואצרה אמני ולהקות מחול מכל העולם.

״אני חיה בארץ כבר כמעט תשע שנים, אבל אפשר לומר שגם בכל מקום אחר שבו גרתי, פעלתי כדי לשרת את שדה המחול וקהילת המחול המקומית״, היא מסבירה. ״בגלל שאני רקדנית בעצמי, אני מאיישת את התפקידים שמאחורי הקלעים מתוך הבנה עמוקה של הצרכים של אמני.ות מחול״.

לישראל היא הגיעה ב־2014 אחרי שלמדה תואר ראשון במחול וכוריאוגרפיה באוניברסיטת אריזונה סטייט, הופיעה עם כוריאוגרפים רבים בכל העולם כרקדנית ועבדה עם מוסדות מחול עכשוויים מהשורה הראשונה, ביניהם התוכנית לתואר שני במחול של אוניברסיטת הולינס, פסטיבל המחול האמריקאי (ADF), ארגון Movement Research ומרכז מחול גיבני.

״העבודה האחרונה שלי בניו יורק הייתה במרכז המחול גיבני, שהוא גם הבית של להקת מחול עכשווי בעלת אותו שם. שימשתי כמנהלת התוכניות שם כשהארגון עבר שינוי גדול והתפרש על פני שני מיקומים שונים בעיר. הייתי אחראית על תוכניות הרזידנסי ועל עוד תוכניות שנועדו להעניק משאבים לאמני מחול״.

שנה אחרי שהגיעה לארץ החלה את תקופתה הארוכה והפורייה במרכז סוזן דלל. ״אפשר לומר שיצרתי את התפקיד שלי שם. בהתחלה עבדתי במסגרת הרבה יותר מצומצמת, הייתי אחראית רק על חשיפה בינלאומית. הייתי אמונה על מה שנקרא יחסים בינלאומיים, שזו כותרת מעניינת כי למעשה היא כוללת גם פיתוח תוכניות, הפקה ואוצרות״.

ההבדל בין רקדן לכוריאוגרף הוא מלאכותי. כל מי שרוקד יוצר חומרים תנועתיים, והרוב המכריע של הכוריאוגרפים הם רקדנים. הרבה כוריאוגרפים הם אנשי מחשבה ומחקר במהותם

במשך חמש שנים פעלה הולצמן לצד המנהל האמנותי של המרכז דאז, יאיר ורדי. ״בשיתוף פעולה איתו הייתי אחראית על בחירת להקות המחול הבינלאומיות שהגיעו להופיע במרכז. אבל הוא פתח עבורי את הדלת ואיפשר לי לפתח גם תוכניות מקומיות שהוקדשו לאמני מחול מקומיים. תוכנית אחת הייתה תוכנית רזידנסי ארוכת טווח שהייתה הראשונה מסוגה בארץ כשהקמנו אותה ב־2018. היא עדיין פועלת, אבל בפורמט קצת אחר. פיתחתי תוכניות נוספות שהדגש שלהן היה מתן פידבק לאמנים.ות וכינון קשר עם הקהל״.

לפני כשנתיים החלה לשתף פעולה עם צוות ההנהלה שהתחלף במרכז. היא עבדה לצד המנהלת האמנותית נעמי פרלוב והמנכ״לית ענת פישר־לבנטון. ״הצלחנו לעשות הרבה דברים מדהימים. אחד הדברים שהיה חשוב לי לנסות לייצר בסוזן דלל הוא מסגרת שבה אמנים.ות יוכלו לקבל תמיכה ללא ציפייה שיציגו תוצר סופי. זו אמירה חשובה – אנחנו סומכים עליכם.ן ואנחנו רוצים להעניק לכם.ן מרחב לחקור את הפרקטיקה״.

חווים את השדה בצורה הוליסטית

כשהקורונה פרצה בישראל, רבות מהתוכניות שהולצמן עבדה עליהן הושהו, בוטלו, או לדבריה – ״התמסמסו באופן טבעי. אז התחלתי לשאול את עצמי מה העתיד צופן, לא רק עבורי אלא עבור קהילת המחול. הרגשתי שהגיע הזמן ליצור דבר חדש״.

לשם כך היא חברה לסון ולמרגליות, שניים מהרקדנים הפעילים העסוקים והמוכרים ביותר בארץ שגם מופיעים ברחבי העולם, ומשמשים כמייסדים־שותפים של המכון לצד הולצמן. במסגרת המכון, הצמד ינהלו אמנותית תוכניות עבור קהילת הרקדנים.ות. לפני שנתיים השיקו השניים מיזם חדש: תוכנית פרו־מורנינגס, סדרת שיעורי מחול שמועברים על ידי מיטב הכוריאוגרפים ומורי המחול במחיר מסובסד עבור רקדנים מקצועיים בסוזן דלל, שממשיכה להתקיים גם כיום. ״כשהם רק חשבו על התוכנית, הם פנו אליי כדי להתייעץ. נשארנו בקשר והמשכנו לקיים שיח״.

במסגרת המכון הכוריאוגרפי, מרגליות וסון ימשיכו לפתח ולנהל שתי תוכניות נוספות שהקימו: ״ארגז כלים״ – תוכנית ליווי אישית בתמיכת עיריית תל אביב, שבמסגרתה 20 רקדנים.ות צעירים.ות מונחים לאורך חצי שנה על ידי ארבעה מנטורים מנוסים מהתחום; ו״פרספקטיבות מהשטח״, תוכנית רזידנסי בשיתוף מרכז כלים לכוריאוגרפיה (בעבר בתמיכת מכללת סמינר הקיבוצים בשנת 2021).

החזון שלנו הוא לאו דווקא להיות מחוברים לארגון ספציפי, חלל ספציפי או אסתטיקה ספציפית, אלא לשמש כגוף מחבר, מה שאומר שנוכל לשתף פעולה עם הרבה חללים, קהילות ואמנים.ות שונים.ות

״לפני שנה סיפרתי לתמר ולניצן שיש לי חזון להקים את המכון. הם רצו להמשיך בפעילויות שהם כבר מפתחים, ויחד הבנו שאין שום סיבה שנפריד בין יוזמות לרקדנים.ות לבין יוזמות שנוצרו עבור כוריאוגרפים.ות. שלושתנו חווים את השדה בצורה הוליסטית. ההבדל בין רקדן לכוריאוגרף הוא מלאכותי. כל מי שרוקד יוצר חומרים תנועתיים, והרוב המכריע של הכוריאוגרפים הם רקדנים. הרבה כוריאוגרפים הם אנשי מחשבה ומחקר במהותם, כך שאין סיבה להפריד בין תחומי ואופני הפעולה״. במשך תשעה חודשים עבדו השלושה כדי להבין מהם הערכים שהם רוצים לקדם, איך הם יתממשו בצורת תוכניות ומהי מהות הפעילות שלהם״.

סון מספרת שהחיבור שלה ושל מרגליות עם הולצמן ״הרגיש כמו מהלך טבעי. ניצן ואני הרגשנו שכדי שהיוזמות שלנו ימשיכו להתקיים ויגדלו, אנחנו צריכים להקים ישות רשמית. אנחנו מקווים שהמכון יוכל לתרום לקהילה, וימשיך להעניק בתוך התוכניות הקיימות אלטרנטיבות בנות־קיימא לכל האמנים.ות בתחום, תוך דגש על התהליך ולא על התוצר המוגמר״.

למלא חללים חסרים

״המשאלה שלי היא שהמכון ימלא חללים חסרים בתוך המקצוע שלנו וישפוך אור על נושאים בוערים שפחות מדוברים כמו הטרדות, היררכיות ושכר מכבד. אנחנו רוצים ליצור מרחב לשאילת שאלות והטלת ספקות בדברים שהתקבעו במקצוע לאורך השנים, מרחב שיעניק לכולנו את הביטחון לדחוף את המקצוע שלנו קדימה יחד״.

ולמה דווקא עכשיו? מרגליות מסביר ש״על מנת להמשיך ולייצר פלטפורמות, מסגרות ותנאים מקצועיים עבור רקדניות ויוצרות, עלה צורך לגדול ולהפוך לישות בצורת עמותה שתאפשר את המשך העשייה שלנו. העובדה שאנחנו פותחים מכון כוריאוגרפי עם בשורה חדשה ומבוססת תהליך, תוכניות מסובסדות ומחשבה רחבה על האפשרות של כוריאוגרפיה ומחול לייצר שינוי חברתי ובין־אישי – היא בעיני תקווה לתחום. השאיפה היא שיום אחד בקרוב נפתח חלל ייעודי למכון עבור מפגש, לימוד ועשייה מחולית״.

הולצמן מכירה בכך שהיעדר החלל הפיזי יכול להיות חיסרון, אבל רואה בכך גם יתרון. ״העובדה שאנחנו מתחילים בתור ארגון לווין מכריחה אותנו להיות יצירתיים. החזון שלנו הוא לאו דווקא להיות מחוברים לארגון ספציפי, חלל ספציפי או אסתטיקה ספציפית, אלא לשמש כגוף מחבר, מה שאומר שנוכל לשתף פעולה עם הרבה חללים, קהילות ואמנים.ות שונים.ות״.

אז מה מבדיל ביניכם לבין גופים קיימים שכבר פועלים בשדה, כמו למשל עמותת הכוריאוגרפים?

״זו שאלה טובה. הרבה מהאנשים ששמעו על היוזמה שאלו: ׳רגע, אז אתם רוצים להיות כמו מרכז סוזן דלל או מרכז כלים? אתם כמו עמותת הכוריאוגרפים?׳. באופן טבעי אנשים תוהים אם נתפקד כמו מרכז מחול, או כצינור כלכלי עבור אמנים.ות, שזה משהו שעמותת הכוריאוגרפים כבר עושה בתור גוף לוגיסטי ופיננסי שמתעסק בצרכים מנהלתיים. התשובה היא שחלק מהדברים שאנחנו עושים כבר קיימים בפורמטים שונים במקומות שונים, אבל המטרה שלנו היא לשים דגש על פיתוח יצירתי של כוריאוגרפים.ות״.

במה זה יתבטא?

״אנחנו רוצים להעניק לאמנים משאבים מכל הבחינות: בין אם מדובר בתמיכה יצירתית או בעזרה יותר פרקטית כמו להבין איך ניגשים לקולות קוראים, איך כותבים תוכנית כלכלית ואיך עורכים קורות חיים. תמר, ניצן ואני כולנו רקדנים שמגיעים מהשטח, ולכן אנחנו יכולים גם להוות גשר בין מוסדות שכבר קיימים ופועלים. אני אוהבת להשוות את מה שאנחנו עושים לעץ רב־ענפים. כדי לראות את קהילת המחול בשלמותה ולשרת אותה על כל פניה – אי אפשר להתמקד רק בענף אחד. צריך להתייחס לעץ במלואו״.

בישראל יש פער בין כמות היוצרים המוכשרים שפועלים כאן לבין רוחב היריעה של העולם המוסדי. לא רק מבחינה מבנית, אלא בכל הנוגע לאופן שבו אנחנו חושבים על מחול

פרויקט אחד שתמשיך לקדם במסגרת המכון וקרוב לליבה של הולצמן הוא ״מעגל הכוריאוגרפיות״, יוזמה שהתחילה לעבוד עליה במסגרת פעילותה בסוזן דלל. ״זו תוכנית שמבוססת על ליווי אמנותי במובן הכי רחב של המילה. אנחנו מתבוננות על מה שמעסיק כוריאוגרפיות מבחינה אמנותית, וגם על היבטים שהם לא חלק מהיצירה גרידא אבל הם בהחלט חלק מהקריירה וההתפתחות של היוצרות״.

במשך השנה הקרובה תעבוד הולצמן עם רוני חדש, אנאבל דביר, טליה בק, אוליביה קורט־מסה ואנדראה מרטיני שנבחרו על ידיה באופן אישי. ״אני מציעה להן להתבונן יחד על התוצרים שלהן כאמניות במשך שנה, ולהשתמש בי כדי לנסות ולנסח מטרות לטווח קצר, מטרות לטווח רחוק ויעדים שאליהם הן רוצות שהקריירה שלהן תתקדם. כל אחת מהאמניות מקבלת ממני בנק שעות שבמסגרתו הן זכאיות למנטורינג ולליווי אמנותי. חוץ מזה, אני עובדת גם כדרמטורגית אז אם הן רוצות הן יכולות לקבל את הנוכחות שלי בסטודיו כעין חיצונית״.

הכוריאוגרפיות נפגשות אחת לחודש, מתבוננות על העבודות זו של זו, מעניקות זו לזו פידבק ויוצרות יחד קהילה. ״אחת הסוגיות שעולות בכל השיחות שלי עם יוצרי מחול לאורך השנים היא שהם צמאים לתקשורת עם הקולגות שלהם מחוץ לסטודיו, כי הם נוטים לעבוד לבד. בסבב הראשון של מעגל הכוריאוגרפיות, שהתארח בסוזן דלל, הייתה חוויה מאוד משמעותית.

״השתתפו בו היוצרות רוני חדש, סיגל ברגמן, מאיה ברינר, סחר דמוני, רייצ׳ל ארדוס, מירב דגן וסתיו מרין. כולן חשו הקלה על כך שנוצר להן מקום שבו הן יכלו לבטא דברים שחשובים להן, לא רק על מנת לקבל פידבק מקצועי אלא כדי לחלוק חוויות שונות. לדוגמה, עד כמה זה מאתגר להיות אמא הפועלת בשדה המחול. מבחינתי זה פרויקט מעצים ומרגש והוא ימשיך להוות את אחת מתוכניות הבסיס של המכון שלנו״.

הולצמן נושאת את עיניה אל מדינות כמו צרפת וארה״ב, ״שבהן יש רשתות של מרכזים כוריאוגרפיים לאומים. זה המודל. אני חושבת על מוסדות שאני מכירה מהעולם, שמושקעים בתמיכה של יצירה כוריאוגרפית ופיתוח אמנותי. הם לא דורשים עוד מהאמנים.ות, אלא מעניקים להם כמה שיותר מקום למחקר כוריאוגרפי. בישראל יש פער בין כמות היוצרים המוכשרים שפועלים כאן לבין רוחב היריעה של העולם המוסדי. לא רק מבחינה מבנית, אלא בכל הנוגע לאופן שבו אנחנו חושבים על מחול״.

איך אופן החשיבה שונה?

״הרבה פעמים כוריאוגרפים כאן מוצאים את עצמם נאלצים לשכנע בכירים בעמדות מפתח שחשוב להעניק להם תמיכה וחלל רק כדי לחקור ולחשוב. גם את הכוריאוגרפים עצמם זה לפעמים מפתיע, וצריך להזכיר להם שהם לא צריכים להיות במוד של הפקה כל הזמן. אני שואפת שנהיה גוף שמרכז העשייה שלו הוא אמנים.ות והידע שלהם.ן, כזה שמחבר בין כל ההיבטים השונים של שדה המחול. ואני מקווה שנעשה זאת בצורה כנה, ישירה ובלתי היררכית״.

אילו תגובות כבר קיבלתם.ן מהשדה?

״רוב התגובות היו נלהבות ותומכות. היו כאלה שהביעו חשש שניקח נתח מהמשאבים הכלכליים הלא־גדולים שמוקדשים לתרבות ולמחול בישראל. אבל אנחנו לא חושבים שאם אנחנו עושים משהו טוב עבור עולם המחול, זה אומר שמישהו אחר יקבל פחות כסף או מקום. להפך. אני מאמינה בכל ליבי שאנחנו מציעים מודל שעוד לא קיים כאן, שכל המטרה שלו היא לייצר משאבים ולחשוף את אלו הקיימים לאמני.ות המחול בארץ״.