שגית זלוף נמיר // את תלכי בשדה 2023

הפרטים הטכניים

״את תלכי בשדה 2023״, עבודת פרפורמנס משותפת של קולקטיב אמניות שלומדות במרחב לצילום ואמנות, בית הספר העצמאי ללימודי צילום ואמנות של שגית זלוף נמיר. משתתפות: אדריאנה קרן, אפרת ארנון ברזילי, דבי מורג, דנה גור קרן, הילה ברקי, טל נחום, טלי דג נחשון, לאל רייס, מאיה חליבה אלון, מירי נגלר, סיגל טלמור, עדי ואן ולסן, קארן בר און, שונית פלקו זריצקי, שגית זלוף נמיר.

מי אני

שגית זלוף נמיר, אמנית, אוצרת ומרצה מזה שני עשורים. בעבודותיי אני עוסקת בתכנים של זהות, מגדר וגוף. בתור אמנית שעובדת בעיקר בסטודיו, רוב הזמן אני בבדידות. שפר עליי מזלי, ויש לי כובע נוסף של מרצה, דרכו אני זוכה ללוות אמניות ואמנים בתהליכי היצירה שלהן.ם, מה שמפיג את הבדידות ומאפשר הפרייה הדדית.

העבודה

כאמנית העוסקת בעיקר בגוף, ושהמנוע שלה הוא למחות נגד ההשתקה והדיכוי מהן הגעתי, ישנה תחושה בימים אלה שאנחנו כותבות וכותבים את היסטוריה עוד בחיינו. הרצון העז לקום ולפעול, להתנגד ולהיות אקטיביים, רצון שמוציא מאות אלפים לרחובות מדי שבוע במשמעת עצמית שטרם נראתה כמותה – מחלחל גם אליי וגם לאמניות שאותן אני פוגשת.

לקראת יום האישה ביקשנו ליצור פעולה של ניראות והנכחה של גופנו בנוף ישראלי סימבולי – שדה חיטה מוריקה. כיבוש השטח על ידי הגוף הנשי מתחבר למסורת ארוכה של אמנות גוף ואמנות אדמה, שלא אחת נבעה מתוך רצון ליצור אלטרנטיבה ולהביע מחאה כנגד המיליטנטיות הפטריאכלית של ההגמוניה השלטת.

כיבוש השטח על ידי הגוף הנשי מתחבר למסורת ארוכה של אמנות גוף ואמנות אדמה, שלא אחת נבעה מתוך רצון ליצור אלטרנטיבה ולהביע מחאה כנגד המיליטנטיות הפטריאכלית של ההגמוניה השלטת

באמצעות המהלך ביקשנו ליצור אלטרנטיבה לדימויים הנפוצים והצרובים בזכרון הקולקטיבי של המקום: מסדרים צבאיים, מצעדים, מטסים וכל ביטוי ויזואלי של סדר ומשמעת קולקטיבית. כאן, את כלי הטיס ואת מכונות המלחמה, מחליפות נשים בגופן החשוף.

שם העבודה לקוח משירה של לאה גולדברג ״את תלכי בשדה״, שיר ״ישראלי״, מלא תקווה ואמונה, של אישה אל אישה. גולדברג ז״ל העניקה בשיר זה נחמה ללא מעט א.נשים ברגעי משבר ובדידות. הפעם, התחושה היא שהשיר הזה מכוון לא רק לכל אישה מושתקת ומודרת בחברה שלנו, אלא גם למדינה. אנחנו חייבות להאמין בה, שהיא עוד תלך בשדה.

ובסמוך ליום האישה הרלוונטי מאי פעם, אני ועוד 14 אמניות בנות 30-75 ביצענו פעולה של הנכחת גוף חשוף בנוף המקומי, במשמעת ובסדר מבני, כריאקציה לדימויים הממלכתיים השמורים למסדרים צבאיים ולמטסי יום העצמאות.

תעבירו את זה הלאה

היינו רוצות להפוך את המהלך למסורת. להרבות בו. ליצור פעולות קולקטיביות שיכבשו מחדש את המרחב והנוף באמצעות שותפות, גוף ואסתטיקה. ״מצעד השפחות״ הוא תופעה המעידה על עוצמת אמנות המיצג הקולקטיבית דווקא בתקופה כזו. עצם ההשתתפות במהלכים שכאלה יוצרת תחושת שותפות ולקיחת שליטה, במקביל ליצירת דימויים זכירים הנכנסים לתודעה. אני מאמינה שככל שירבו ויתרחבו מהלכים כאלה לאורך זמן – הם גם יוכלו לחולל שינוי.

פלוס אחד

בשנים האחרונות אני מפסלת (אוביקטים או גוף) ומצלמת אותם במבט־על – נקודת מבט שמרתקת אותי. המצלמה בדרך כלל מזוהה עם אינדקסליות, עם מבט ריאליסטי בגובה עיניים. מבט העל (טופ שוט) איננו מבט מוכר או שגור. העין לא רואה כך בדרך כלל. הזווית היא של מספר יודע כל, אך בו זמנית היא רואה אחרת. זה מבט שיוצר הזרה, קנה המידה מיטשטש, המעבר בין תלת ממד לדו ממד מתערער. עד כה השתמשתי במבט העל בסטודיו, כך שהייתי מוגבלת לגובה התקרה.

בגלל שהצילום הוא תלוי טכנולוגיה, היכולת של הכלי משתנה – ואיתה אני. כניסת מצלמת הרחפן לחיי מאפשרת לי נקודת מבט שמוציאה אותי אל מחוץ לסטודיו, לראשונה מזה שנים. כך קרה גם המהלך של ״את תלכי בשדה 2023״. זהו מהלך מפחיד ומרגש בו זמנית. בימים אלה אני עובדת על עבודת וידאו אישית במרחב הציבורי, שבה אני מממשת את המהלך הפיסולי־צילומי שלי, הפעם בקנה מידה גדול ובתנאי שטח מאתגרים.