״ולריה מתחתנת״: יופי עשוי ביד אמן, מועקה גדולה, אנושיות וחמלה

קל להתאהב בוולריה. יש לה פנים שאי אפשר להפסיק להתבונן בהן. הן מלאות הבעה ותבונה, יש לה הומור דק וחכם, יש בה עדינות ועוצמה. אי אפשר לסרב לה. והיא יפה. מאוד יפה. והיא ממש לא מכאן. כשהיא צועדת על העקבים הגבוהים שלה, לבושה במעיל הפרווה הקצר, כשהיא מתבוננת באיזו השתוממות מאופקת במקום החדש שהגיעה אליו, בסביבה המוזנחת, בחיים שאחותה בחרה לעצמה, בהשתאות, מבלי לומר מילה – הלא מכאן שלה חרוט בגוף.

הגבר שבשביל להתחתן איתו היא הגיעה לישראל התאהב בה כבר בשיחות סקייפ לפני שהגיעה. אפשר להגיד שהוא בחר בה דרך מתווך ישראלי שמייבא כלות מאוקראינה לארץ, וזה נכון, אבל מבחינתו זה סיפור אהבה של ממש. המחוות שלו מגושמות או ילדותיות, חלקן נראות כאילו הוכנו על פי רשימה מוכנה מראש בשביל מקרים כאלה, אבל בשבילו היא האישה שלו מהרגע הראשון.

הסרט הנהדר ״ולריה מתחתנת״ של מיכל ויניק, שהשתתף בפסטיבל הקולנוע בוונציה וזכה בפסטיבל הקולנוע בחיפה ובפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר, הוא סרט נוגע ללב, מלא עדינות ויופי. הוא עשוי ומעוצב בקפידה, משוחק נפלא, ויש בו עולם שלם שלרגע אפשר להיכנס אליו, להתבונן בו מתוכו.

כריסטינה (לנה פרייפלד במשחק נהדר) היא אזרחית אוקראינית שחיה כבר ארבע שנים בישראל. היא הגיעה לכאן כדי להתחתן עם גבר ישראלי במסגרת עסקה שנדמית לה כמו חיים טובים דיים. היא עובדת בסלון יופי, משלימה הכנסה בטיול עם הכלבים של השכן ולומדת מקצוע (הנהלת חשבונות). כשתהפוך (בקרוב) לאזרחית, היא ובעלה יוכלו להתחיל סוף סוף גם בטיפולי פוריות.

הסרט לא מספר סיפור על טובות ורעים. זה קשור גם במשחק הנקי ומלא האנושיות של שני החתנים, וכמובן בסיפור עצמו. הגבר שהיא באה להתחתן איתו הוא לא גבר רע. הוא מעורר מבוכה וגם לרגעים שובר את הלב

הסרט נפתח ביום חגיגי במיוחד. ולריה, אחותה של כריסטינה, עומדת להגיע לישראל בנסיבות דומות והאושר של כריסטינה עולה על גדותיו. היא ובעלה (יעקב זאדה דניאל) נוסעים להביא את ולריה משדה התעופה. הם מצוידים בזר פרחים מהבעל המיועד (אברהם שלום לוי), ובבית הכל כבר ערוך ומוכן לארוחת הערב החגיגית. בסוף הארוחה ולריה, כך מבינים כולם, אמורה לחזור עם הגבר שסיכמה מראש להינשא לו לבית שיהיה של שניהם. הגבר הזה הפקיד צ׳ק של 30 אלף שקל ערבות על כך שהיא באה להינשא לו ולא כדי להסתנן לכאן (העובדה שייבוא כלות היא לא הסתננות מבחינת המדינה היא עניין מעניין כשלעצמו).

הלב, כמובן, עם ולריה. מי רוצה להתחתן עם מישהו שהזמין אותך מתוך קטלוג בטיסה ישירה? מי רוצה להתחתן עם מישהו שלא יכול למצוא לעצמו כלה בכוחות עצמו ונזקק למתווך שיעזור לו לבחור אותה? מי רוצה להתחתן עם מישהו שהאפשרות שלך להיות תושבת (אפילו לא אזרחית), או חלילה להיות מגורשת (מהמדינה, לא רק ממנו), תלויה במצב הרוח שלו, או אם לדייק בעובדה שתתנהגי יפה?

מה את יודעת על החיים שלנו

מה שמרשים בסרט הזה בין השאר הוא שהאופן הבוטה שבו אני שואלת את השאלות האלה רחוק מנקודת המבט שלו. מה זה ״מי רוצה?״ איזה מין תיאור פטרוני זה? הנה, כריסטינה רוצה. למה הן רוצות? מה זאת אומרת למה הן רוצות? איזו מן שאלה זו? הן בוודאי לא היחידות שבוחרות במשא ומתן הזה של נישואין תמורת כסף / מעמד / מין ובטח יש עוד. אבל יש דבר אחר, עקרוני יותר, שאומרת כריסטינה לאחותה, שהופך את השאלה הזו ללא רלבנטית: ״מה את יודעת על החיים שלנו?״, היא שואלת בתגובה למבט או פקפוק או אפילו דאגה שהיא מבחינה בהם לרגע אצל ולריה, ״את לא יודעת שום דבר״.

הסרט לא מספר סיפור על טובות ורעים. זה קשור גם במשחק הנקי ומלא האנושיות של שני החתנים (יעקב זאדה דניאל ואברהם שלום לוי), וכמובן בסיפור עצמו. הגבר שהיא באה להתחתן איתו הוא לא גבר רע. הוא ילדותי, הוא לא בדיוק קורא מצבים, ויש לו בטח איזה סיפור משל עצמו. אבל כשהוא מספר כמה חלם שיוכל לקרוא למישהי אשתי; כשהוא עומד באמצע הסלון עם הטלפונים החדשים שקנה לו ולאשתו, עם הכיסויים התואמים שהוא הכין מראש, או כשהוא עומד כמו ילד גאה ומשמיע לכולם את הביטויים ברוסית שלמד בעל פה לכבודה – הוא לא מעורר כעס. הוא מעורר מבוכה וגם לרגעים שובר את הלב. זה בשום אופן לא עושה חשק להתחתן איתו, אבל הוא גם לא מפלצת שמשתמשת בכוחה הכלכלי או הפיזי כדי להכניע את מי שחלשה.

לרגעים נדמה בסרט שהשאלה היא בכלל אחרת. היא לא נוגעת בהכרח למה שבין גברים לנשים, אלא למה שבין ולריה לאחותה. האפשרות לאחל לאדם קרוב לך חיים אחרים לגמרי ממה שאתה עצמך העזת או יכולת או האמנת שראוי לבחור, ושאם יבחר בהם הם עלולים גם להפריד בינך לבינה – היא לא מובנת מאליה, והיא קשה ונדיבה מאוד (לשתיהן).

החללים שהסרט מתרחש בהם אינם רק לוקיישן. הם מתווים סיפור על חוץ ועל פנים, על השבריריות או הסכנה האורבת בכל אחד מהם, על האיום באפשרות להיזרק החוצה, לגמרי החוצה, ועל האופן שבו אנשים, בעיקר נשים, מסגלות את הפחד מהאיום הזה בחייהן, גם כשהפנים הוא לא בדיוק מקום שהוא תענוג. הסרט מתרחש במעברים בין המרחבים האלה, בעיקר בתנועה בתוכם.

ולריה וכריסטינה הן הלב של הסרט. כל אחת מהשחקניות מביאה לתוכו נוכחות ממשית שמייצרת לדמות עוד שכבות. לנה פרייפלד, שמשחקת את כריסטינה, רקדה בלהקות מחול לאורך שנים ומשחקת בתיאטרון גשר. דאשה טבורונוביץ׳, שמשחקת את ולריה, היא שחקנית שחיה ופועלת באוקראינה. כל אחת מהן מביאה משהו מהנוכחות שלה למרחב שבתוכו הסרט מתרחש.

יש סצנות בסרט שהן ממש כוריאוגרפיה. הן מתרחשות בחדרים סגורים, או במסדרונות ביניהם. הליכה דרוכה הלוך ושוב בתוך דירה קטנה, עצירה, השתהות, מקצב שהוא פנימי לגמרי, אבל דרוך כל הזמן אל מה שבחוץ, מקצב ואיום שהולך וגובר. כשכריסטינה הולכת בדירה שלה, מחליפה מילים בתנועה, חרדות במחוות של גוף והליכה, יש בהתהלכות שלה איכות שבין מחול למשחק. יש בה אצילות שמסרבת לחשוף זרות או חרדה. היא מצליחה להיות בבית שלה וגם לא מכאן – בו זמנית.

ולריה זזה מעט. היא בעיקר מקשיבה או מתבוננת, מוקפת בשיחות שמדברים סביבה בשפה שהיא לא מבינה. אחותה ובעלה, אמא שלו ואחותה, הבעל המיועד לה ובעלה של אחותה – כולם מדברים כל הזמן. היא שומעת את המקצב ואת הטון, היא רואה את המבט. אי אפשר לזייף איתה. היא מבינה כל מה שהיא צריכה להבין. העובדה שדאשה טבורנוביץ׳ הגיעה לכאן מאוקראינה לשחק בסרט על כלה מאוקראינה, סרט שחלקו הגדול מתקיים בשפה שאינה מבינה, מאפשרת איכות מיוחדת למשחק שלה. היא עצמה, כמו ולריה, אישה לא מכאן. היא והדמות שהיא משחקת חולקות מבט מבחוץ על דבר שלכאורה הן חלק ממנו, שרק לשמו הגיעו לכאן.

הצילום של הסרט (גיא רז) הוא צילום שהוא כמעט שירה. יש בו מוקפדות ויופי, ובחינה תמידית של המרחק הנכון להתבונן דרכו בדמויות, של האפשרויות הטמונות במבט. לפעמים ההתבוננות בדמויות היא מבעד למראה וקשה להבין אם אנחנו רואים אותן עצמן או רק בבואה שלהן. ברגעים אחרים, כשהדמויות סגורות בחדר והמצלמה מתבוננת בהן עצמן או בצל שלהן מבעד לזכוכית הדלת, הן נראות כמו רישום מופשט של מי שחייה חשופים ושל עוצמה.

הסרט נוגע בלב הדברים שמהם עשויים החילופים שבין אינטימיות לכוח, בין זרות לבין תלות. זה סרט שיש בו שילוב נדיר של יופי עשוי ביד אמן, של מועקה גדולה ושל אנושיות חשופה ומלאת חמלה.

---

ולריה מתחתנת
בימוי: מיכל ויניק
78 דקות; ישראל, 2022
5 כוכבים